הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא צעד קדימה בהתפתחות התיאטרון. זו חוויה בלתי רגילה! (פרופ' אואן שפירו, אוניברסיטת סירקוז, ארה"ב)


(תקציר הפרקים הקודמים: אזרחית ותיקה, אלמנה החיה בגפה, מקבלת בביתה משלוח של מצרכים. השליח מעורר בה תשוקה ומשאלה לחדש נעוריה כקדם)

 

ה'.

נו, זה לא היה איזה א-גרויסע גליק. הוא בא, אבל לא הוא אלא גידי, הבן של הברגרים זיכרונם לברכה, שנעמד בפתח של הדלת, ועם חיוך של גוילם נתן לי את חשבון החשמל ששמו בתיבה שלו. נו, מה אני אגיד, שיצאתי מגדרי? מילא. אמרתי לו שיכנס ויטעם ממרק העגבניות שהכנתי כי עכשיו חורף, וקר בחוץ, וגם אחרי שהברגרים נפטרו, אין לו הורים.  האמת, שציפיתי שיגיד לי שאין לו זמן, כמו שתמיד הוא אומר. הא, לעויבר-בוטל הזה אין זמן. אבל הוא אמר בקול של פלגמאט 'טוב', ואז נכנס והתיישב. שוין, אז ככה, בזמן שחיממתי את הסיר על האש, אמרתי לו שיסדר קצת את הגינה שלו, כי מאז שהברגרים הלכו לעולמם, היא נראית כמו ג'ונגל ובטח כבר יש שם ג'וקים ועכברושים וכל מיני טרייפען ושיירעצען ובטח גם נחשים ואני לא יודעת מה. 'טוב, טוב', הוא אמר בפונים של גוילם, 'נו, שיהיה'. אז הגשתי לו את המרק והוא התחיל לשתות ממנו. 'איך המרק?' שאלתי. 'טוב טוב' הוא ענה עם פרצוף של מוז'יק פולני. 'טוב, טוב' טחנתי אחריו, ואז כבר לא יכולה יותר ואני אומרת לו ש'ייקח את עצמו בידיים!' מה אני אגיד, ה'טוב טוב' שלו הפעם כמעט שהוציא אותי מדעתי. ממש הכול טוב בעולם! ממש ממש אויסער-געווינדלעך! לא פלא שהאישה שהייתה לו פעם, זרקה אותו.

ואז שומעת עוד פעם דפיקה. אזויי! פותחת את הדלת והנה, מולי, הבחור!

 

'תיכנס', אני אומרת

'אהה...', הוא מציץ לבפנים ורואה... אוי קרעח! את המוז'יק. 'אבל אני לא רוצה להפריע'.

לא רוצה להפריע. התחיל מין כעס לבעבע לי מבפנים

'אתה', הרמתי קול, 'בכלל...' שיניתי את הצליל שלו '...לא מפריע!'

'בסדר, בסדר', נעשה רך, 'אבל רק לרגע', הוסיף, ואז, כשמתחייך לי בלב, נכנס, וכשהוא מתכופף בביישנות, התיישב ממולו.

'תכיר, זה שחר, השליח הנחמד מהסופרמרקט', אמרתי למוז'יק בזמן שהתיישב.

'הממ, נחמד', ענה בצורה די מטומטמת.

'ואיך קוראים לך?', שאל השליח.

'גדעון!'

 

הייתי בשוק! הגידי הזה, הבן המופרע של הברגרים נעשה לו...

'גדעון!', חזר השליח בחיקוי מוצלח, ככה כאילו דיבר מהגרון שלי.

נו, מה אגיד. זה דווקא שימח אותי. הנה אני המאלפת עומדת בצד, כששני הטיגרעסען יושבים במין שקט מתוח של זכרים, אחד מול השני.

ככה הם יושבים, ואז, פתאום, אני רואה שהשליח מעביר עלי מבט, והנה, נו, אני לא נולדתי אתמול, עולה בעיניים שלו א-קליינע גליקען שכזה. הלב של היער שלי התחיל לדפוק, אלא שאז, נבהל, שלח מבט מהיר למוז'יק, נרתע, וכשהוא חוזר ומביט בי בעיניים של טלה שאל: 'מה, אתם הולכים לאיזה מקום?'

האמת שקצת התבלבלתי ובגלל זה הסתכלתי על המוז'יק שזז בחוסר נוחות.

אבל אני מאלפת ותיקה, ואז כמו רוח שקטה מן היער, אומרת: 'לא, ולמה...?', אני מוסיפה כמו זרם דק, '...אתה שואל?'

'כי', התחיל להגיד כשהעיניים שלו מתחילות עוד-פעם לנדוד, וככה אחרי שעוברות על כל הקפלים של שמלת הקטיפה ומגיעות לדקולטה, אוט-א-זוי! כי שם, בעמק, בעמק שמסתתר בין הגבעות, הן נתקעות! נו, ועברה שנייה ואז... הממ... נסיך ביישן שלי, הסיר אותן, משך בכתפיים שלו, ולא הוסיף מילה.

ואז נפלה שתיקה כזאת.

 

'טוב', אמר בסוף נסיך שלי, 'אני באמת ממהר, כי יש לי עוד הרבה שליחויות. אבל לפני שאשכח, הנה החפיסה שלך, ואז כשהוא מחייך חיוך מלא בשיניים לבנות, הניח אותה על השולחן וכמעט בלי שהרגשתי, קם והלך לכיוון הדלת.

 

'רגע רגע', קראתי ומיהרתי אחריו. 'שחר', פניתי אליו כשכבר עמד בחוץ, 'הממ... שם יפה שחר', הוספתי, 'היה נעים לי מאוד להכיר אותך. אני מקווה לראות אותך שוב ולא רק בשביל להביא לי דברים מהסופרמרקט'. חייכתי אליו ככה בעיניים, ופתאום, מרגישה, שכמו עלה, רוטט לו הנסיך. אוי-ווי האם נתקלתי באיזה מוירע? 'נו, אתה יודע', יצא אז מגרוני משהו רך, אחר, 'עכשיו חורף וקר בחוץ!', וכשהמשהו הזה שבא מהלב שלי כל-כך רוצה לעטוף את הנסיך הקטן שמולי, הוספתי, 'אז רק שתדע, שתמיד תמיד אתה יכול לבוא ולקבל, פה, אצלי, מרק חם', ואז הילדון אומר: 'תודה רבה גברת פלדמן' ומיד עף.

 

נו, בסדר, השתופף לי מעט הראש, ואז סגרתי לאט את הדלת, הסתובבתי, ואיך שאני חוזרת לשולחן, רואה שהמוז'יק מסתכל על החפיסה של השוקולדים, כאילו... ראחמונעס! העיניים שלו עוד מעט נקרעות!

ואני אומרת לו: 'אתה יכול לקחת את זה'.

'אה, לא, לא חשוב', הוא מתחיל לגמגם.

'קח, קח', מאיצה בו

ואז הוא עושה מן תנועות, כאילו גם כן וגם לא.

'נו, תיקח', אני מאבדת את הסבלנות

ואז הוא אומר 'טוב' ולוקח.

ועוברת דקה ואני שומעת שגם הוא כבר צריך ללכת. נו, צריך, צריך. וככה מתי שהוא כבר עומד מחוץ לדלת אני אומרת לו שוב שיסדר את הגינה ושיזרוק כל מיני שמאטעס וקרשים רקובים ושיתחיל להיות א-מענטש, ושוב שומעת את ה'טוב טוב' הזה שלו.

 

מה אגיד? הוא יתום. אין לו הורים, וגם האישה שלו זרקה אותו. נו, אז כל מה שנשאר לו זה רק להגיד: טוב טוב כל היום. ואולי, וזה משהו שאני חושדת בו כבר הרבה זמן, זה בגלל שהוא מעשן. נו, לא משהו רגיל, אלא משהו וונדערלעך כזה. אבל אין לי הבנה גדולה בזה.

 

ושוב לבד. אז עכשיו אגש לפריג'ידר ואקח קובייה מחפיסת השוקולד השנייה, זו שאם אני עוד זוכרת, סידרתי לעצמי במבצע. הממ... גם את הילדון חשבתי לסדר לעצמי במבצע, ואז בוחנת את השמלה שמכסה אותי, ופתאום מחשיך בי ענן, ואני מרגישה שצריך להחזיר אותה מיד ליער העמוק. נו, אני אישה לא כל-כך צעירה, מתכווצות לי השפתיים, והנה עולה בדעתי שצריך גם לסדר את הבית לפני שיעלי ובר מגיעים. ואם כבר בר, מבקיעה בי קרן של אור, אז גם להכין את השטרודל שהבטחתי לה.

לאיגרת השבועית של 2013 . 3 . 28