הצטרפו לאיגרת השבועית

"החדר" הוא התיאטרון היחיד בארץ שבו אתה מרגיש כמו בבית (מאיר אלוני)


 

1. להבין את הפרינציפ.

"הבנו את הפרינציפ", אמר הבמאי, "לכו הלאה, שהקהל לא ישתעמם".

זה עשוי להיות קטע כלשהו. דמות סובלת או שמחה. תנועה אלימה או רכה. קצב החיים הכפוי עלינו מבקש להכיל את מירב הגירויים במיעוט של זמן. וכך אנו צופים בשרשרת אירועים, שכל אחד מהם יכול טומן בחובו חיים מורכבים, והם חולפים לנגד עינינו היגעות בשניות אחדות או אף בפחות מזה, עד לעונג המפוקפק הבא. רצף הגירויים המהיר הזה מטיל עלינו שעמום מן הסוג המדיטטיבי הסביל. התודעה נרדמת ומנוחה מטומטמת נופלת עלינו. אבל, וזוהי תכלית הדבר, אנו יכולים לומר לעצמנו בסיפוק משונה: "הבנו את הפרינציפ".

 

"להבין את הפרינציפ" מספק הגנה מפני חשיפה מלאה לחוויה מוצגת. מי שאינו מבקש לחוות, אלא רק "להבין", החוויה המורכבת עלולה לחשוף אותו בפני הפגיעות של עצמו. הוא עשוי להתבונן אל תוך נפשו, לא רק בדבר היפה והנעים אלא גם בזה המאיים. זה הדורש ממנו חשבון נפש. קהל של תשושי נפש, והרי זהו רובו של הקהל היום, מבקש "להבין את הפרינציפ" וללכת אל הגירוי החולף הבא.

 

מי שמוכן לא רק "להבין את הפרינציפ" אלא גם לעמוד בסיכוני החוויה המלאה, מגלה לפתע שהתבוננות בתנועה אחת, החוזרת על עצמה בשינויים קלים ביותר, מעשירה את עולם החוויות שלנו. לפתע הוא עשוי להיתפס בקסם קימורה של תנועה קטנה אחת. עולם האסוציאציות שלו מתעורר לחיים ומתעשר. הצופה עשוי ליצור קישורים תודעתיים חדשים ולהגיע להארה. זו הארה ממשית.

(אמיר)

-------

 

 

2. הספק והאמון (34)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 34.

 

העולם נברא היום בשעה 9 בבוקר

 

ההיסטוריה המתועדת של תהליכי ההמרה אל הדת (החזרה בתשובה) מגלה שוב, בכל פעם מחדש, את השלבים האלה:

 

1. סופה של חוויה קודמת (POST-DRAMA).

האדם מגיע אל סיומה של תקופה בחייו. הפרידה מחוויה זו יכולה להיות מודעת או מודחקת, ובכל אופן היא מכילה סימפטומים של אבל על מותה של התקופה: הלם והדחקה, דיכאון, תסכול, כעס, אכזבה, אשמה, ניסיון נואש להיאחז בסימניה החיצוניים של התקופה החולפת.

 

2. בין הזמנים - בין החוויות (PRE-DRAMA).

שלב ביניים של ריקנות קיומית, שעלול לעורר מצבי התנגדות. משאבי האנרגיה של האדם אינם מוצאים להם מסלול ביטוי רצוי. האדם חש את עצמו חסר אונים להתמודד עם חווית הקיום הזאת. אם אין הוא מוצא את שורש החוויה הבאה בתוך עצמו, הוא יטה למצוא אותו בגורם חיצוני. במקרה של ההמרה אל הדת, החוויה החדשה תמצא כמעט תמיד בגורם החיצוני.

 

3. תחילתה של חוויה חדשה - דרמה חדשה.

החסר מוליד את ההכרה בצורך בחוויה חדשה מספקת. ככל שהחסר גדול יותר, תהיה החוויה הבאה קוטבית לקודמת. לדוגמא: חווית עצב חזקה ביותר, תפנה את מקומה לחווית שמחה חזקה ביותר. במקרה של ההמרה אל הדת אפשר שחווית חשפנות גדולה ביותר תפנה את מקומה לחוויית צניעות גדולה ביותר, וכן הלאה. כל גירוי חיצוני שמתאים לתנאים הקיימים אצל האדם באותו זמן, ולו יהיה זה הגירוי הקל והשגרתי ביותר, מפנה את משאביו של האדם אל הגירוי הזה ונוצרת תובנה חדשה, כוללת ורגשית בעיקרה. בדרך כלל מדווח הממיר על הארה גדולה עם תחושת אושר מספקת. משאביו, שעד לרגע זה הפרו רק את המתח המעוכב, משתחררים עתה בעוצמה גדולה, באמצעות התובנה החדשה וגורמים סיפוק חושי-רגשי. רק לאחר מכן יספק האדם את הנימוק השכלי למעשיו. נימוק זה יהיה בבחינת חיזוק עצמי ולאו דווקא הוכחה לצדקת דרכו.

 

מקובל כי במסגרת האמונה הדתית, המאמין בתורת אלוהים בורא העולם, לא חייב להוכיח את אמונתו בבריאה האלוהית. לעומתו, איש המדע העוסק בתורת האבולוציה, חייב להוכיח בכלים המדעיים המקובלים, כל השערה שעולה בדעתו.

 

מבחינה זו נמצאים האמנים בשני התחומים בעת ובעונה אחת. רגע הולדת היצירה הוא רגע של הארה אמונית, והוא זהה לרגע שבו נולדת היפותזה מדעית: "ברגע זה אני יודע שאני רוצה ליצור משהו שקשור באהבת גבר ואישה בתנאים של לחץ חיצוני. אני רואה את הצבע השולט והוא כחול-פלדה. תחושות של כאב ועונג. משהו שמהמם אותי ויהמם את הקהל שלי...". מכאן ואילך על האמן לממש את רגע ההארה הזה בתהליך היצירה, שמטרתו היא החוויה הרוחנית להטבת מצבו של האדם. אבל בדרכו למימוש אותה חוויה עליו לעבור בתחנות של ניסוי וטעייה, הגדרת אמונות ודעות והגשמתן באמצעות כלי היצירה.

("המעגל הפתוח", עמ' 129-129. המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2013 . 4 . 4