הצטרפו לאיגרת השבועית

- האם זכור לך שקורצת מן החומר אשר ממנו עשויים כוכבים? - כן, אבל ברגע זה הבית הפוך וצריך להביא את הילד לגן ויש לי הופעה בערב והכביסה על החבל ויורד גשם.


האיגרת השבועית

יום ה', 2013 . 4 . 4

-------

הוידוי האחרון של אדולף היטלר
מוצ"ש, 6.4.2013, בשעה 20:30

-------

הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

יום א', 7.4.2013, 22:00, אולם תמונע
בחסות תיאטרון החדר

-------

העלמה והמוות

יום א', 12.5.2013, בשעה 20:30

-------

הזמנות להצגות החדר:
טל': 03-5171818, 0508-497715
-------

-------

פגישות הכרות

לקורסים השנתיים המרוכזים
במשחק ובבימוי
טל', 03-5171818,

המידע כאן, לפרטים בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לכם קטע? שלחו אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------
לאיגרות קודמות
-------


באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: 1. להבין את הפרינציפ. 2. הספק והאמון (34)
•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: (ציטוט)
•   פרשת השבוע: 26. שמיני: ויקרא ט'-י"א
•   יואב איתמר: לחם
•   מלכה נתנזון: ללב יש היגיון משלו (11)
•   בילי לרנר: לו הייתי
•   מיכאל פבזנר: המשוט
•   אודי בן סעדיה: רכבת
•   קליפ: העברים
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח

 

1. להבין את הפרינציפ.

"הבנו את הפרינציפ", אמר הבמאי, "לכו הלאה, שהקהל לא ישתעמם".

זה עשוי להיות קטע כלשהו. דמות סובלת או שמחה. תנועה אלימה או רכה. קצב החיים הכפוי עלינו מבקש להכיל את מירב הגירויים במיעוט של זמן. וכך אנו צופים בשרשרת אירועים, שכל אחד מהם יכול טומן בחובו חיים מורכבים, והם חולפים לנגד עינינו היגעות בשניות אחדות או אף בפחות מזה, עד לעונג המפוקפק הבא. רצף הגירויים המהיר הזה מטיל עלינו שעמום מן הסוג המדיטטיבי הסביל. התודעה נרדמת ומנוחה מטומטמת נופלת עלינו. אבל, וזוהי תכלית הדבר, אנו יכולים לומר לעצמנו בסיפוק משונה: "הבנו את הפרינציפ".

 

"להבין את הפרינציפ" מספק הגנה מפני חשיפה מלאה לחוויה מוצגת. מי שאינו מבקש לחוות, אלא רק "להבין", החוויה המורכבת עלולה לחשוף אותו בפני הפגיעות של עצמו. הוא עשוי להתבונן אל תוך נפשו, לא רק בדבר היפה והנעים אלא גם בזה המאיים. זה הדורש ממנו חשבון נפש. קהל של תשושי נפש, והרי זהו רובו של הקהל היום, מבקש "להבין את הפרינציפ" וללכת אל הגירוי החולף הבא.

 

מי שמוכן לא רק "להבין את הפרינציפ" אלא גם לעמוד בסיכוני החוויה המלאה, מגלה לפתע שהתבוננות בתנועה אחת, החוזרת על עצמה בשינויים קלים ביותר, מעשירה את עולם החוויות שלנו. לפתע הוא עשוי להיתפס בקסם קימורה של תנועה קטנה אחת. עולם האסוציאציות שלו מתעורר לחיים ומתעשר. הצופה עשוי ליצור קישורים תודעתיים חדשים ולהגיע להארה. זו הארה ממשית.

(אמיר)

-------

 

 

2. הספק והאמון (34)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 34.

 

העולם נברא היום בשעה 9 בבוקר

 

ההיסטוריה המתועדת של תהליכי ההמרה אל הדת (החזרה בתשובה) מגלה שוב, בכל פעם מחדש, את השלבים האלה:

 

1. סופה של חוויה קודמת (POST-DRAMA).

האדם מגיע אל סיומה של תקופה בחייו. הפרידה מחוויה זו יכולה להיות מודעת או מודחקת, ובכל אופן היא מכילה סימפטומים של אבל על מותה של התקופה: הלם והדחקה, דיכאון, תסכול, כעס, אכזבה, אשמה, ניסיון נואש להיאחז בסימניה החיצוניים של התקופה החולפת.

 

2. בין הזמנים - בין החוויות (PRE-DRAMA).

שלב ביניים של ריקנות קיומית, שעלול לעורר מצבי התנגדות. משאבי האנרגיה של האדם אינם מוצאים להם מסלול ביטוי רצוי. האדם חש את עצמו חסר אונים להתמודד עם חווית הקיום הזאת. אם אין הוא מוצא את שורש החוויה הבאה בתוך עצמו, הוא יטה למצוא אותו בגורם חיצוני. במקרה של ההמרה אל הדת, החוויה החדשה תמצא כמעט תמיד בגורם החיצוני.

 

3. תחילתה של חוויה חדשה - דרמה חדשה.

החסר מוליד את ההכרה בצורך בחוויה חדשה מספקת. ככל שהחסר גדול יותר, תהיה החוויה הבאה קוטבית לקודמת. לדוגמא: חווית עצב חזקה ביותר, תפנה את מקומה לחווית שמחה חזקה ביותר. במקרה של ההמרה אל הדת אפשר שחווית חשפנות גדולה ביותר תפנה את מקומה לחוויית צניעות גדולה ביותר, וכן הלאה. כל גירוי חיצוני שמתאים לתנאים הקיימים אצל האדם באותו זמן, ולו יהיה זה הגירוי הקל והשגרתי ביותר, מפנה את משאביו של האדם אל הגירוי הזה ונוצרת תובנה חדשה, כוללת ורגשית בעיקרה. בדרך כלל מדווח הממיר על הארה גדולה עם תחושת אושר מספקת. משאביו, שעד לרגע זה הפרו רק את המתח המעוכב, משתחררים עתה בעוצמה גדולה, באמצעות התובנה החדשה וגורמים סיפוק חושי-רגשי. רק לאחר מכן יספק האדם את הנימוק השכלי למעשיו. נימוק זה יהיה בבחינת חיזוק עצמי ולאו דווקא הוכחה לצדקת דרכו.

 

מקובל כי במסגרת האמונה הדתית, המאמין בתורת אלוהים בורא העולם, לא חייב להוכיח את אמונתו בבריאה האלוהית. לעומתו, איש המדע העוסק בתורת האבולוציה, חייב להוכיח בכלים המדעיים המקובלים, כל השערה שעולה בדעתו.

 

מבחינה זו נמצאים האמנים בשני התחומים בעת ובעונה אחת. רגע הולדת היצירה הוא רגע של הארה אמונית, והוא זהה לרגע שבו נולדת היפותזה מדעית: "ברגע זה אני יודע שאני רוצה ליצור משהו שקשור באהבת גבר ואישה בתנאים של לחץ חיצוני. אני רואה את הצבע השולט והוא כחול-פלדה. תחושות של כאב ועונג. משהו שמהמם אותי ויהמם את הקהל שלי...". מכאן ואילך על האמן לממש את רגע ההארה הזה בתהליך היצירה, שמטרתו היא החוויה הרוחנית להטבת מצבו של האדם. אבל בדרכו למימוש אותה חוויה עליו לעבור בתחנות של ניסוי וטעייה, הגדרת אמונות ודעות והגשמתן באמצעות כלי היצירה.

("המעגל הפתוח", עמ' 129-129. המשך יבוא)

קישור קבוע

...ולפעמים מתגנבת לה מחשבת-עוועים כזאת ולובשת צורה של חלום נכסף... להישכח, למות, לישון...

לצערי טרוד אני במלחמה יומית נואשת עם מזון צמחי דיאטטי, תפל, ארור...

מאז הניתוח האחרון נאסרו עלי כל המתוקים... זה בגלל הגיל, ככה נאמר לי,

הרבה קוואקר זה טוב, טוב...

שום דבר מתוק, גם לא שוקולד... לא דבש ולא צימוקים...

אמת היא שהמזון הצמחי מעולם לא ערב לחיכי, אך מטעמי בריאות, ולמען הניקיון הגופני מאז...

(עוצם עיניו. הוזה).

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

26. שמיני: ויקרא ט' - י"א

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (שמיני: ויקרא ט' 1).

 

על שמיני נאמר שהוא היום שמחוץ לזמנו של אדם. בשבעה ימים ברא האל את העולם, כך נתפס הזמן בעיני האדם. היום השמיני הוא יום בעל משמעות רוחנית. ברית המילה נעשית ביום השמיני. בסוכות יושבים שבעת ימים והיום השמיני חג לאל, שמיני עצרת ושמחת תורה.

פרשת שמיני היא המשכה של הפרשה הקודמת, פרשת צו. שבעה ימים התקדשו הכוהנים למלאכתם, וביום השמיני הם מקריבים עגל בן-בקר לחטאת, ואיל לעולה, תמימים. באותו הזמן מצווים בני-ישראל להכין טקס הקרבת קרבן: "ואל-בני ישראל תדבר לאמר, קחו שעיר-עיזים לחטאת, ועגל וכבש בני-שנה תמימים לעולה. ושור ואיל לשלמים, לזבוח לפני יהוה, ומנחה בלולה בשמן כי היום יהוה נראה אליכם" (ויקרא ט' 3-4). "ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על-המזבח את-העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט' 24).

 

עד כאן הטקס כפי שהוא אמור להתקיים על פי הספר. זוהי ההיסטוריה של הפולחן המקובל. אבל מיד בהמשך, בפרק י', מתואר מרד הבנים:

"ויקחו בני-אהרן, נדב ואביהוא, איש מחתתו, ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני יהוה אש זרה, אשר לא ציווה אותם. ותצא אש לפני יהוה ותאכל אותם וימותו לפני יהוה. ויאמר משה אל-אהרן, הוא אשר-דיבר יהוה לאמר, בקרובי אקדש ועל-פני כל-העם אכבד, וידום אהרן" (ויקרא י' 1-3).

 

מה בקשו נדב ואביהוא, בני אהרן הכהן? הם אינם כופרים באל. הם מבקשים לעבוד לו על פי דרכם. הם מגישים "איש מחתתו" ומעלים קטורת. הם מבקשים לקיים פולחן אישי, שלא כמו הפולחן הכללי, המקודש על פי הספר. הם מעלים קטורת אישית, ובלשון הספר זוהי "אש זרה". קטורת היא בעיקרה חומר פולחני מקובל אצל אלים אחרים וגם אצל האל העברי. אבל לא בהקשר לפולחן המסוים הזה. אלוהים רואה במנחתם האישית סכנה גדולה והוא שורף אותם למוות. מדוע?

 

ראינו כבר בהזדמנויות קודמות שהאל קנאי לפולחן שלו. הוא אינו מוכן לקבל סטייה, קלה כחמורה, ממה שקבע לבניו. הסיפור מדגיש את חומרתו של הפולחן העברי, את נוקשותו ושמרנותו של האל, ואת סירובו לקבל כל אלטרנטיבה המוצעת על ידי הבנים. במילים אחרות: הוא מסרב לכל שינוי שלא נקבע על ידי מנהיגי העם בשמו. הוא סוגר את עצמו בפני כל חידוש. פירוש אחר: הסיפור מרמז על שריד לטקסים הפאגאנים הקדומים בארץ כנען, שבהם היו חונכים ומקדשים את המקדש, או מרצים את האלים, בהקרבת בני אדם.

ויקרא רבה (וילנא), פרשה יב  א: "רבי פנחס בשם ר' לוי אמר, משל למלך שהיה לו בן בית נאמן. מצאו עומד על פתח חניות והתיז את ראשו בשתיקה, ומינה בן בית אחר תחתיו, ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון, אלא ממה שמצווה את השני ואמר לא תכנס בפתח חניות אנו יודעים שמתוך כך הרג הראשון. כך (ויקרא ט) ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, ואין אנו יודעים מפני מה מתו, אלא ממה שמצווה את אהרן ואמר לו (שם, ויקרא י) יין ושיכר אל תשת, אנו יודעים מתוך כך שלא מתו אלא מפני היין. לכך חיבבו הכתוב לאהרן וייחד אליו הדיבור בפני עצמו, שנאמר, יין ושיכר אל תשת".

 

"וידום אהרן". כמה צער וכאב מגולמים בשתי המילים האלה. אהרן רואה את בניו נשרפים לעיניו ואינו אומר מילה, והשתיקה שלו מזעזעת יותר מכל מה שיכול אדם לומר. ולא רק זאת, אלא שהוא נדרש להמשיך במלאכת הכהן הגדול, כי האל דורש זאת ממנו. בעבודת הכוהן הגדול מתקדש העם. על אהרן לעשות את עבודתו אפילו אם אבלו כבד. להבדיל, ובלי שייגרם נזק לאדם או לזולתו, כך גם אדם-יוצר המקדש את עצמו לעבודת היצירה: למן הרגע שבו החלה היצירה לחיות, היא חשובה יותר מכל רגש אישי. ליתר דיוק, יש לשים גבול לחשיבותה, והוא הערך העליון של קדושת חיי אדם, הדוחה יצירה ולו תהיה זו חשובה מאין כמוה. אולם בתנאים אחרים, בכל רגע של יצירה היא חשובה יותר מרגשותיו של האדם-היוצר, או לחילופין: רגשותיו של האדם-היוצר גם הם חומר ליצירה.

 

אהרן הוא גיבור טרגי, והדרמה של חייו מזעזעת לא פחות מהדרמה של אברהם, שהלך לעקוד את בנו על המזבח בצו אלוהיו. אברהם בוחר את בנו האהוב לעקדה, ויש אומרים שמלכתחילה לא נתכוון לשחוט את הבן, אלא רק להטיל עליו את אימת האלוהים, וזה לעצמו מעשה נורא. אבל אהרן רואה את בניו הולכים לעשות את הפולחן האסור, ואינו עוצר בעדם. אולי הוא חושב לעצמו: "אלוהים, ראה נא את הילדים האלה. הם מאמינים בך. הם מבקשים להגיש לך מנחה אישית. אנא, קבל אותם, אפילו אם אינם פועלים בדיוק על פי הספר. אולי יימצא במעשיהם דרך לקידומו של הפולחן שלך". אלא שברגע זה האל אינו מבקש אמונה בלבד. הוא מבקש מילוי מדויק של המצוות. הוא מבקש לשמר מסגרת דתית שעדיין לא התייצבה לגמרי. הפולחן המונותיאיסטי זה אך יצא לדרך, והוא מבקש לשמר את הקיים בכל מחיר, ועל כן הנוקשות ביחס למילוי המצוות הבסיסיות, המהפכה עדיין לא הושלמה וכבר היא אוכלת את בניה.

 

ואולי ניתן להסיק מהסיפור כוונה נסתרת: לא בא הסיפור על בני אהרון אלא ללמד אותנו על הפוטנציאל המהפכני שבתורה, זה המתגלגל אחר-כך אל הביטוי שאמר האל בסוגיית תנורו של עכנאי: "נצחוני בני, נצחוני" (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב): ההלכה חייבת להיות אקטואלית, כי "לא בשמיים היא" (דברים ל, 12) כי ניתנה תורה לבני אדם לעשות בה לתיקון עולם ע"פ התנאים המשתנים בכל עת.

קישור קבוע

מִדֵּי עֶרֶב אֲנִי לָשׁ אוֹתָךְ מָשׁ אוֹתָךְ

לֶחֶם שָׁמַיִם שֶׁלִּי, לֶחֶם הַפָּנִים -

אֶת כָּל הַמָּתוֹק וְהַמָּלוּחַ וְהַלָּבָן -

אֶת הַקָּשֶׁה וְאֶת הָרַךְ

הַבּוּעוֹת הַכְּלוּאוֹת בְּתוֹכְךָ

הֵן בִּשְׁבִילִי אֲוִיר לַנְּשִׁימָה.

 

(ספר השירים של יואב איתמר "חוד הלב", יצא לאור בהוצאת קשב)

קישור קבוע

(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.

הנושא: הלם קרב. מבוסס על מקרה מהחיים.

קטע 11)

 

הילדים משתכשכים בבריכת הקיבוץ.

חניתה, הרים סביב לה ושקט, ולבנון הנמצאת כמטחווי יריקה, ובכל זאת, שלווה. גן עדן לפליטי מלחמה. ברחה. היא מודה שברחה. הייתה חייבת לילדים קצת שקט, להתרחק מן המלחמה הארורה.

 

מתבוננת בהם וליבה מתרחב. כדגיגים מזנקים לתוך המים הכחולים, ועולים בתנופה. שברי גלים מקיפים אותם, גופם בוהק וקצף לבן, ככתר, מעטר את ראשם. מאוחר יותר יסתבר כי מישהו חמד לו לצון והשליך בקבוק שמפו לתוך המים.

מתבוננת ורואה עצמה בגיל שש עשרה. בדיוק כאן, מוקפת נערים ונערות ונער משליך אותה, על בגדיה, לתוך המים העמוקים. ופתאום דממה. מישהו גוהר. גופה מזדעזע.

שנים נמנעה, והנה ילדיה, נטולי פחד, משתובבים ומשתוללים, צוללים ועולים, מתחרים ביניהם ומגיעים יחדיו לקצה המשׂחה, ליבה עולץ. אין מנצחים ואין מנוצחים. היום שניהם מנצחים. 

לילה. מטיילים בין שבילי הקיבוץ. "בואי נתגלגל על הדשא, אימא", וכבר חיבוקה נפרם וינירי אץ רץ לכיוון הדשא ורוויתי בעקבותיו. הם מתגלגלים ועולים, פניהם נוהרים, וצחוקם נוהר.

אחר-כך יתעייפו וישכבו מתנשמים ומתנשפים, מתבוננים בכוכבים.

"אימא, נכון שזאת העגלה הקטנה?"

"נכון רוויתי, כל הכבוד".

"ונכון שזה שביל החלב?"

"נכון ינירי, אני רואה שגם לך יש זיכרון מצוין".

"אימא, האחים שלך והדודים שבשמיים רואים אותנו עכשיו?"

"גם אם הם לא רואים ינירי, הם מרגישים אותנו, מגנים עלינו!"

"אז לאבא לא היה אף אחד מת שיגן עליו?"

 

למחרת באו נבילה ומג'יד חבריהם, שמאז נערכה ההיכרות ביניהם, בשנות העשרה לחייהם באמצעות אריה גיסה, שהניח את קווי המים בכפרים הערביים, לא נפרדו דרכיהם. להוציא תקופות בודדות, שכפו עליהם כוחות זרים, כמים לחוף ים, שרגל גסה הפקיעה ואך פנתה, שבו אלה והתאחדו מאחורי גווה.

 

הם אספו אותם לביתם היפה בכפר יסיף. כשני קשישים נפלו ויקטור ויניר זה על צווארו של זה. האחד דובר ערבית, השני עברית, מדובבים זה את זה, בשפת סימנים עלומה, שרק שפת הלב את משמעותם פענחה.

 

ויקטור נטל את ידו של יניר והוביל אותו אל החצר, תרנגולות צחורות הביטו בהם ופתחו בקרקור גנדרני, ותרנגול צבעוני, הדור מראה, שחשש למעמדו, פצח שוב בקריאת קרב, מגובה בצהלת סוס ערבי יפהפה והכבשה "נור" הביטה בהם בעיניים כלות, מבקשת ליטוף לנחמה.

"ג'יבּ לי חייארה" (תן לי מלפפון), צעק ויקטור.

"בוא נשחק", השיב יניר.

"ג'יב לי חייארה".

"בוא נשחק".

צוחקים ומשתוללים.

 

ואילו הילדות, שהביטו זו בזו בהיחבא, עם ערב, כבר היו לבושות האחת בבגדי השנייה, נעולות עקבים, צוהלות, ומעכסות, עד שרוויתי נפלה, ונחבלה בפניה. רגישות שתישאר במצחה, זמן רב אחרי הנפילה.

 

מכורבלים מתחת לשמיכות הפוך העבות, ינירי וּויקטור, רוויתי וּויוויאן, למראית עין, שלווים כחתלתולים.

"אבא שלי גיבור מלחמה, הוא אפילו התפוצץ לו היד במלחמה", עולים בה פתע דבריו  של אילון, חברו של ינירי. שנים צחקו על דבריו, אבל לפציעת אביו הייתה משמעות. היו לה פנים.

השכם בבוקר שמעו צהלה מתרוננת.

"אבא, תרכיב אותי ואת ינירי על הסוס".

תחילה פחד, אולם משעלה, שוב לא ניתן היה לנתקו.

 

"צודקים החברים שלך, השיבה חוה, יועצת בית-הספר. "הרכיבה בהחלט יכולה לעזור לילד להשתחרר מן הפחדים, להעניק לו ביטחון. אין ספק שהשפעת בעלי חיים על הילדים מבורכת, סוסים בעיקר. באמצעות החיבור לסוס, הילד לומד להתחבר אל עצמו".

 

כבר מהפגישה הראשונה עם הסוס ג'רי, חש יניר נינוח. עיניו קרנו.

הסוס הותיר אחריו גללים ובטש ברגליו, כמו הפריעוֹ אורח לא רצוי. אחר נפנה, הביט לאן שהביט והתקדם לעברה של ריקי. המדריך אחז ברִסנו, היטיב את אוכפו והושיב את יניר על גבו, ויניר, כמכריז על גברותו, הזדקף, אחז במושכות, וכיוון את הסוס לאחור. כובעו השחור שיווה לו מראה של חייל שנקלע למלחמה לא לו, אך משנקלע, עושה את המיטב. ג'רי פסע מעדנות, מנפנף ראשו, כאומר הן לקבלת אורחו. והזאטוט, כמו נולד לרכוב על סוסים, נרכן פתאום קדימה, ובאפס רגליו בעט בצדי הסוס. הסוס פצח בדהרה מתונה, כאילו חש שלא מבוגר מנהיגו. כעבור זמן לא נראו עוד הסוס ורוכבו ורק ענני אבק לבנים מילאו את נחיריה ואת גרונה.

 

כעבור חודשיים הוחל בהכנת יניר לתחרות. "לילד יש ביטחון ואינסטינקט טבעי", אמר המדריך.

משבוששו לחזור וכבר חלפו עשר דקות, מאז שהיו אמורים לשוב, החלה לעשות דרכה הלוך וחזור, מנסה לגרש תמונות. בפנים חתומות, נטל המדריך את סוסו, ויצא לרכוב בעקבותיהם. כששבו, לא ידעה פני מי טובים יותר, פני הסוס או פני רוכבו. גרגרי ים עוד היו דבוקים לגופם ולשׂערם. אחזה ברסן הסוס, והסבה מבטה.

"עוד רגע אימא... עוד רגע. כבר אני יֵרד".

הושיטה לסוס קוביות סוכר. עיניו הטובות הביטו בה בהכרת תודה.

קלטה את ינירי מעם הסוס והצמידה אותו אל גופה. חשה במבוכתו ושיחררה.

"הילד הזה ינצח!" צהלו בני מעיה.

הלכו, היא וינירי, וקיפצו, והרחוב להם חג, והבתים חג, והשמש עומד ברום הרקיע.

 

בשובם, קיבל אותם נמרוד במאור פנים.

לו רק היה איתם בכניסתם לגן, לבית-הספר, בקבלת תעודות ההצטיינות. ללוות את ינירי,  שלא הפסיק לבכות חודש ימים, עד שנאלצה להוציאו מן הגן. לשמוע את טלילה הגננת, שנתיים אחר-כך: "ינירי מתנהג באלימות. הוא קבר את הראש של עידו בחול".

"למה?"

"עידו אמר לו משהו מעליב בנוגע לאבא שלו".

יופי, נמרוד לא צריך לדאוג עוד, כבר יש לו שומר.

 

(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)

קישור קבוע

לוּ הייתי אני הַיַלדה המנגֶנת

לו הייתי אני הַיַלדה המנגנת בְּכינור

ומֶתֶק שפתַיים לה

 

תעלוּמות נפשָה

כי חָדרוּ מיתרֶיה אֶל קֶבֶר אִמָה

כי עָלו ניגונים וחָרטו בה

אהבה על לִבָּה

 

לו הייתי אני הילדה השׂמֵחה

לו הייתי אני מנגנת מֵיתְרֵי אהבה

לוּ אני כינור.


(בילי לרנר, משוררת)

קישור קבוע

בן בלי שם אנוכי, חותר כל היום, הימנית נמתחת, השמאלית גורפת לאחור ושוב נמתחת ושוב גורפת לאחור. טוב לחוש את התנגדות המים. אך שוב השוט עובר בין השורות. יש להגביר את הקצב. הימנית נמתחת, השמאלית גורפת ושוב נמתחת ושוב גורפת. אגלי זיעה נקווים על זיפי זקני, נוטפים מכתפיי ומכל גופי. שלולית מלוחה נקווית לרגליי. והוא עובר בין השורות והמגלב בידו. יש להיאלם כשהוא עובר. יש לאבד כל זהות. יש להפוך לחלק בלתי נפרד מן הכלל, מן המכונה חסרת הזהות.

 

פעם עלו בי מחשבות כיצד לגמור עם הסיוט הזה. פעם חשבתי כיצד אתנפל על השוט ואשליכהו לכרישים. פעם זה עוד נראה אחרת. היו לנו תקוות, היינו קורצים האחד לשני, מעבירים סימנים, מחליפים רשמים. אך הזמן חלף ואנו הלכנו ושקענו בעצמנו. מצפים להנאות הקטנות: לטעמם המריר של הזיתים, לכרסום הלחם בין השיניים, למים הצוננים ולחלומות.

 

אני מרים ידי בחשש. השוט נועץ בי מבטו. השוט מאשר בפנים קשות. אני מתרומם לאיטי, מותח גווי בזהירות ומדדה לירכתיים כששרשרותיי הכבדות נסרחות על הארץ. אני פותח את דלת העץ שבירכתיים ומתיישב על החור הפעור. עמוק בתחתיתו רואים קטע זעיר מן הים – זה המצע המתעתע שמתחתנו. טוב לי כאן. אני זוכר עצים ורוח והרים שנבלעים בשמיים. ילדים משחקים בין העצים. דובים יש בין העצים, כמו שאימי אמרה לי. פעם ראינו דב במרחק. בתחילה הבטנו בו מהופנטים, אחר-כך נמלטנו כל עוד נפשנו בנו.

 

בוקר אחד עבר רחש בבקתות. "המגולחים קרבים!", "המגולחים קרבים!". זעקות נשמעו. אנשים היו חסרי מנוח והסתובבו אנה ואנה בבלי דעת. אז התייצב הראש ההדור ואמר שעלינו לקרוע לגזרים את המגולחים שיעזו לחצות את גבולנו. קולו ומראהו היו כה נחושים שמייד נמלאנו גבורה ותפסנו מכל הבא ליד: חרבות, קשתות, קורות, יתדות, כדים, אבנים ורמחים. נכונים היינו כחיות טורפות לקדם את פני המגולחים.

 

לפתע, בצבצו מבין השיחים מאות כובעים שהשמש הציתה בברק מסנוור מלווים בשקשוק ברזלים מתלהם. רגע עוד היינו המומים ואז ניתן האות. שילחנו בהם את כל חיצינו, רמחינו, יתדותינו, אבנינו וכדינו. הכול הצטלצל על בגדיהם המשוריינים אך הגוש הלך וקרב. דומה היה שדבר לא יכריעו. והוא הגיע וניצב בקרבנו. חלקנו התנפל עליו בחמת טירוף ובחרבות שלופות, אך מיד הוכרע והוטל על הארץ. המגולחים המשיכו וחתכו בנו. פגרים היינו מוטלים בדרך אל בתי הכפר. משהגיעו אליהם שילחו בהם אש. זעקות נשמעו. אני זוכר את אימי שקראה בשם האלים ובשמי. קפאתי על מקומי מאחורי העץ שהסתיר אותי, חשתי מבט מגבוה ובמהרה הורמתי והובלתי.

 

אסור לשקוע בזיכרונות הללו ומלבד זאת יש לזכור שעיני השוט נעוצות בוודאי במושבי הריק בזעם הולך וגובר. שב אני למקומי, אוחז במשוט ושוב הימנית נמתחת, השמאלית גורפת לאחור והוא עובר כצל בין השורות. מאחוריי, אני חש בצעדיו ההולכים וקרבים. לפתע חבטה עזה על גבי. ואחריה עוד אחת. גבי צורב וקילוח דם דקיק ניגר ארצה. אני חותר ביתר שאת, אני חותר וחותר וחותר.

 

בצהרים חודרות קרני אור מבעד לצוהרי המשוטים ומשחקות בגופותינו הנעות יחדיו כמו שרץ תשוש. והנה צעקה רמה. הפסקה. בינינו עוברים המשרתים ומגישים לנו לחם, זיתים מרירים, אותה פרוסה עבשה ואותם מים הנמזגים לצלוחיות הברונזה הקשורות לצווארינו. אנו שוקעים בארוחה, לוגמים מן המים ואני חש שעפעפי הכבדים נעצמים. הכול סביבי מתערסל. הכול סביבי מתערפל. האם הכול אשליה? האם הכול אמת לאמיתה? דומה שישבתי בשורה השלישית בקרבת המסך באולם קולנוע מפואר למדי שהיה מרופד בכיסאות אדומים. ראיתי את גווי המצולק וראיתי גם את הצל ואת השוט הנע בעקבותיו. האם הכול אירע שם בשורה השלישית, על המסך שלפני?

 

שוב זה מכה בי. שוב הוא ניצב מעליי ועיניו גיצי אש. שוב הצריבה הזו. שוב עולה בי אותו זעם נושן שממנו יש להיזהר כל-כך. הפעם אינני יכול לרסנו. אני חותר ביתר שאת. אני חותר ביתר שאת. וזה מחלחל ועולה, מחלחל ועולה. אני מחכה ללילה.

 

והנה בא הלילה. שורות שורות אנו מובלים לסיפון. שרשרות כבדות נוקשות, הליכה שפופה, דמומה, עולים במדרגות העץ החורקות ורואים את מרחבי החשכה ואת הכוכבים. נעים מסביב לסיפון, עינינו נשואות למים, להרי המים השחורים המחליקים מטה ומתנפצים. לשובלים הקטנים ולרכסי המים הרחוקים שכמעט ואינם זזים ממקומם. הכול כה רחב והרוח כה מנחמת. הזעם שניעור בקרבי בשעת הצהרים עומד לפוג. אך שוב אני חש בדבר-מה מאחורי גבי. אני חש בהבל חם בעורפי, בצל קרב ובהצלפה. כוכב רחוק ניצת פתע בעיני. הוא מרטיט את כל עורקי ונימיי. אינני יכול לשאת זאת יותר. שיניי נחשקות, פי נפער ואני פורץ בשאגה, מסתער ומטיל את הגוש אל הים. אני עף עימו ומוטח אל דופן הספינה. גופי מטלטל בהיפוך וראשי טובל במים הצוננים. אני חש שרגלי כבולות שרשרת אלי שרשרת ושעשרות גופות מטלטלות עמי בין שמיים למים.

 

אני חש במשיכה מעלה. טובה המשיכה למרות שכל כוחותיי פסו. ככל שאני מתרומם גוברת תחושת אין האונים אך עמה תחושת הקלה מוזרה. לבסוף אני נגרר סרוח על הסיפון לעבר הארגז. דוחסים אותי לתוכו וסוגרים עליי את דלתו המרושתת. יושב אני בתוכו מכורבל כמו שבלול. גורלי נחרץ אך ההקלה כה רבה. והנה הבוקר. גוררים אותי אל התורן. מקימים אותי וכורכים חבל סביב צווארי. לפתע מתהדק החבל, גרוני נשנק ופני עומדות להתפוצץ. כמו הבל אני פורץ אז למרומים. האם זה אני? האם זו רוחי?

 

מלמעלה אני רואה את כל מצע המים הרוחש. את כל ה"יבשה" ההפכפכה הזו. והנה השוט. קטן ועלוב הוא נע בין הגלים. הדגים כבר כמעט ולא הותירו ממנו דבר. רק עיניו עוד נישאות אליי בקריאת תגר מזוגגת. צחוק ממלאני למראהו. ואני ממשיך וסוקר את מרחבי הים. עיניי נתקלות בספינה. על הסיפון אני רואה את גווייתי תלויה על התורן. ראשי מוטה מטה חסר חיים וכל גופי נע כדחליל למגע הרוחות. צחוק אוחז בי גם למראה גווייתי המטלטלת. והצחוק גובר ועמו צוחקים השמיים. סערה של צחוק חולפת בשמים ומזעזעת את הספינה הגלמודה. מתגברים הגלים. גשם פורץ והספינה מטלטלת מצד לצד כעלה מיובש. או-אז מתרומם נחשול ענק ומבקע את הסיפון. מים רבים נסחפים פנימה וממלאים את הספינה שהופכת לאמבט. אני שומע זעקות חלושות שנבלעות בגעש העצום. הספינה שוקעת ושוקעת ובעקבותיה התורן. רואה אני את גווייתי תלויה כבובה חסרת תכלית בקצה התורן. לבסוף נעלמת אף היא. הקץ לעבדות, הקץ לחיים, אני בשמים מעבר למסכים.

קישור קבוע

נסעתי צפונה ברכבת ובטלפון תומר שאל אותי אם אני רוצה שהוא יבנה למעני לאורך המסילה כפרי פוטיומקין קטנים כאלה וחמודים שאני אהיה בטוח שכבר ייבשו את כל הביצות עם הקדחת והארץ עדיין פורחת גם אם אין לי גרוש על התחת.

 

כבר כשעברנו את נתניה ידעתי שהתחת שלי ממש לא קשור לעניין, אבל בכל זאת היה חשוב לי להכניס אותו פנימה בגלל החרוז ובגלל שנזכרתי שאפילו קתרינה הגדולה הייתה חולה עליו פעם והיא גנבה לי אותו יום אחד יחד עם הלב והארנק. היא אמרה שהיא מוכנה לעשות איתי אהבה פרועה וחופשית אם אני אקנה לה את המיטה הזוגית שהיא ראתה ב"איקאה". אחר כך היא שלחה לי הודעה בווטסאפ: "אהובי, צור למעני יער פורח מעץ אורן מלא" ואני כתבתי לי חזרה: "יונה שלי. אני אקטוף למענך את הירח ואתלה אותו מעל הבית של ריקי כהן מחדרה".

 

ובאמת הירח נסע איתנו מאז לכל מקום. ליד קיסריה ביבי ושרה עמדו ונופפו לנו לשלום. "יש לנו צבא חזק וכלכלה נהדרת!" ביבי צעק ואז אני כבר עפתי עד איראן מרוב שמחה כאילו שזכיתי בטיל בליסטי בלוטו. אין כמו רכבת ישראל אני אומר לכם. זה גם מה שאני אומר ליובל שטייניץ שאחראי עכשיו על היחסים הבינלאומיים ולקתרינה שלי: "עזבי אותך מפוטיומקין. בואי נתחתן מחר ונעבור לגור בדירת שלושה חדרים ליד הצ'ק פוסט!"

 

(אודי בן סעדיה. במאי ומרצה)

קישור קבוע

אתר חדש ("העברים"), מיועד לתיעוד עדויות על ספרות עברית קנונית בלבד.
יוזמה של יאיר קידר. דוגמית מתוך האתר:
השחקן שלמה בר שביט על "הבימה" ועל לאה גולדברג.

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

הוידוי האחרון של אדולף היטלר

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

מוצ"ש, 6.4.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

-------------- 

 

העלמה והמוות

 

 

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

 

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטאטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.

 

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום א', 12.5.2013, בשעה 20:30
יום ה', 16.5.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 5.4.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

השנה החמש-עשרה

ישראל. שואה. 2013. תמונת מצב

יום א', 07/04/2013, 22:00, תיאטרון תמונע

מייסד, בימוי וניהול אמנותי: אבי גיבסון בר-אל

שותפה לעריכה וניהול אומנותי: שרית סבו

שותפה לעריכה וייעוץ אומנותי: נאווה צוקרמן

הנחייה: שרה פון שוורצה

בחסות: אמיר אוריין – תיאטרון החדר

משתתפים:

1. פרופסור משה צימרמן - היסטוריון, ראש המרכז להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית. 80 שנה לחוק הנאצי הראשון. החקיקה ככלי לגזענות.

2. שהרה בלאו - סופרת. השואה נערכת לאלף הבא.

3. ריקי גל - זמרת, השיר "ראש השנה שלי".

4. ענת סרגוסטי - עיתונאית. בין המיינסטרים לשוליים. איך אפשר לעצב את הזיכרון הקולקטיבי, והאם יש לנו חופש בחירה.

5. אבי גיבסון בר-אל - במאי, שחקן ומנהל אומנותי. החוויה הישראלית. "אנחנו הצבא הכי חזק בעולם, האומנם?".

6. ד"ר אריק גלסנר - מבקר הספרות של ידיעות אחרונות. שינוי בהבנת מושג התרבות בעקבות השואה. התרבות והדיון הראשוני על הפוסט מודרניזם באמריקה של שנות ה-60, בעקבות מאמריו של מבקר הספרות ג'ורג סטיינר.

7. אורי רוזונווקס - במאי דוקו. התייאשתי מלהאמין, התייאשתי מלהבין. חשיפת דיאלוג בין ישעיהו ליבוביץ לשופט חיים כהן ממנו ניתן להבין את תפיסת ליבוביץ לשואה.

8. עירד עתיר - מוסיקולוג. ואגנר, לא מה שחשבתם.

9. אמנון פישר - מוסיקאי ושחקן. השיר: "הבן של יוסף ומלי".

כמו כן יופיעו:

"רוקדים" - מיצג. יוצר: אמיר אוריין. ניהול מוסיקלי: עידן ראב"ד.

משתתפים: חברי קבוצת השחקנים בתיאטרון החדר.

סמדר יערון, הדמות המיתולוגית של זלמה, מתוך "אנתולוגיה". הבחירות - שיח יומי.

תא זכוכית: ליבוביץ והשואה.

תרגום סימולטני לשפת הסימנים: לי דן.

 

ייצוג השואה בתיאטרון הישראלי העכשווי: במת המשחק ובמת המציאות

אוניברסיטת תל אביב החוג לאמנות התיאטרון, בשיתוף המכון הבינלאומי לקידום תרבות יהודית וישראלית, אוסף תיאטרון השואה און-ליין

ערב עיון בנושא:

"ייצוג השואה בתיאטרון הישראלי העכשווי: במת המשחק ובמת המציאות".

לציון יום השואה והשקת הספר: "השואה בדרמה העברית: סוגיות, צורות, מגמות" (1946- 2010), מאת בן-עמי פיינגולד בהוצאת הקיבוץ המאוחד

יום חמישי 11/4/2013 שעה 18:15-20:30

אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, בניין קיקואין, אולם 001

בתכנית:

18:15 - דברי פתיחה: פרופ' גד קינר, ראש החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב

ברכות: הגב' קולט אביטל, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה

פרופ' עוזי שביט, מנכ"ל הוצאת הקיבוץ המאוחד

18:30 - ד"ר נפתלי שם-טוב: מ"כצאן לטבח" ועד ה"יודו-נאצי": סקירה וביקורת על הספר השואה בדרמה העברית.

פרופ' בן-עמי פיינגולד: השואה כתיאטרון – האתגר והמלכוד

19:30 - פאנל בהנחיית פרופ' גד קינר, יו"ר המועצה האקדמית של "אוסף תיאטרון השואה און-ליין" ומוטי סנדק, יוזם ועורך ראשי של "אוסף תיאטרון השואה און-ליין"

בהשתתפות יוצרי התיאטרון: יהושע סובול (גטו), לילך דקל-אבנרי (רוחות מורנוב) ואמיר אוריין (הווידוי האחרון של אדולף היטלר)

20:15 - מוטי סנדק: אוסף תיאטרון השואה און-ליין. מבימת התיאטרון אל הזירה הגלובלית

בחסות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, ועידת התביעות

הכניסה חופשית. הזמנת מקומות ואישור: 03-5050685

 

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

מוצ"ש, 27.4.2013, 20:30, בתיאטרון החדר

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪.

כתבה ב-ynet. ראיון: קול השלום. להזמנות, ירון: 050-657-7027

 

אנסמבל קוקייה: תחושת בטן

תיאטרון בתנועה, סוחף וססגוני. סיפורה של אישה אל מול התפקידים החברתיים שהוטלו עליה. לידה, אמהות, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות, דימוי הגוף, שיפוץ הגוף ושאיפה לשלמות. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.

בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. מחזה וכוריאוגרפיה: שרון שלומי.

משחק ומחול: ליאור ג'ייקובס, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תפאורה ותאורה: סיון יחזקאלי וענת בילו. עיצוב תלבושות: לילך שדה ורותם בצלאל. עריכת סאונד: איתן בהר. מנהל הפקה: איתמר נצר.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.

מוצ"ש, 13.4.2013, בשעה 20:30, "התיבה", חצרות יפו, שד' ירושלים 19, יפו.

להזמנות ומידע: 054-5335135, 052-5284234.

70 ש"ח. הנחה לחברי תיאטרון החדר: 50 ש"ח.

 

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il