(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.
הנושא: הלם קרב. מבוסס על מקרה מהחיים.
קטע 11)
הילדים משתכשכים בבריכת הקיבוץ.
חניתה, הרים סביב לה ושקט, ולבנון הנמצאת כמטחווי יריקה, ובכל זאת, שלווה. גן עדן לפליטי מלחמה. ברחה. היא מודה שברחה. הייתה חייבת לילדים קצת שקט, להתרחק מן המלחמה הארורה.
מתבוננת בהם וליבה מתרחב. כדגיגים מזנקים לתוך המים הכחולים, ועולים בתנופה. שברי גלים מקיפים אותם, גופם בוהק וקצף לבן, ככתר, מעטר את ראשם. מאוחר יותר יסתבר כי מישהו חמד לו לצון והשליך בקבוק שמפו לתוך המים.
מתבוננת ורואה עצמה בגיל שש עשרה. בדיוק כאן, מוקפת נערים ונערות ונער משליך אותה, על בגדיה, לתוך המים העמוקים. ופתאום דממה. מישהו גוהר. גופה מזדעזע.
שנים נמנעה, והנה ילדיה, נטולי פחד, משתובבים ומשתוללים, צוללים ועולים, מתחרים ביניהם ומגיעים יחדיו לקצה המשׂחה, ליבה עולץ. אין מנצחים ואין מנוצחים. היום שניהם מנצחים.
לילה. מטיילים בין שבילי הקיבוץ. "בואי נתגלגל על הדשא, אימא", וכבר חיבוקה נפרם וינירי אץ רץ לכיוון הדשא ורוויתי בעקבותיו. הם מתגלגלים ועולים, פניהם נוהרים, וצחוקם נוהר.
אחר-כך יתעייפו וישכבו מתנשמים ומתנשפים, מתבוננים בכוכבים.
"אימא, נכון שזאת העגלה הקטנה?"
"נכון רוויתי, כל הכבוד".
"ונכון שזה שביל החלב?"
"נכון ינירי, אני רואה שגם לך יש זיכרון מצוין".
"אימא, האחים שלך והדודים שבשמיים רואים אותנו עכשיו?"
"גם אם הם לא רואים ינירי, הם מרגישים אותנו, מגנים עלינו!"
"אז לאבא לא היה אף אחד מת שיגן עליו?"
למחרת באו נבילה ומג'יד חבריהם, שמאז נערכה ההיכרות ביניהם, בשנות העשרה לחייהם באמצעות אריה גיסה, שהניח את קווי המים בכפרים הערביים, לא נפרדו דרכיהם. להוציא תקופות בודדות, שכפו עליהם כוחות זרים, כמים לחוף ים, שרגל גסה הפקיעה ואך פנתה, שבו אלה והתאחדו מאחורי גווה.
הם אספו אותם לביתם היפה בכפר יסיף. כשני קשישים נפלו ויקטור ויניר זה על צווארו של זה. האחד דובר ערבית, השני עברית, מדובבים זה את זה, בשפת סימנים עלומה, שרק שפת הלב את משמעותם פענחה.
ויקטור נטל את ידו של יניר והוביל אותו אל החצר, תרנגולות צחורות הביטו בהם ופתחו בקרקור גנדרני, ותרנגול צבעוני, הדור מראה, שחשש למעמדו, פצח שוב בקריאת קרב, מגובה בצהלת סוס ערבי יפהפה והכבשה "נור" הביטה בהם בעיניים כלות, מבקשת ליטוף לנחמה.
"ג'יבּ לי חייארה" (תן לי מלפפון), צעק ויקטור.
"בוא נשחק", השיב יניר.
"ג'יב לי חייארה".
"בוא נשחק".
צוחקים ומשתוללים.
ואילו הילדות, שהביטו זו בזו בהיחבא, עם ערב, כבר היו לבושות האחת בבגדי השנייה, נעולות עקבים, צוהלות, ומעכסות, עד שרוויתי נפלה, ונחבלה בפניה. רגישות שתישאר במצחה, זמן רב אחרי הנפילה.
מכורבלים מתחת לשמיכות הפוך העבות, ינירי וּויקטור, רוויתי וּויוויאן, למראית עין, שלווים כחתלתולים.
"אבא שלי גיבור מלחמה, הוא אפילו התפוצץ לו היד במלחמה", עולים בה פתע דבריו של אילון, חברו של ינירי. שנים צחקו על דבריו, אבל לפציעת אביו הייתה משמעות. היו לה פנים.
השכם בבוקר שמעו צהלה מתרוננת.
"אבא, תרכיב אותי ואת ינירי על הסוס".
תחילה פחד, אולם משעלה, שוב לא ניתן היה לנתקו.
"צודקים החברים שלך, השיבה חוה, יועצת בית-הספר. "הרכיבה בהחלט יכולה לעזור לילד להשתחרר מן הפחדים, להעניק לו ביטחון. אין ספק שהשפעת בעלי חיים על הילדים מבורכת, סוסים בעיקר. באמצעות החיבור לסוס, הילד לומד להתחבר אל עצמו".
כבר מהפגישה הראשונה עם הסוס ג'רי, חש יניר נינוח. עיניו קרנו.
הסוס הותיר אחריו גללים ובטש ברגליו, כמו הפריעוֹ אורח לא רצוי. אחר נפנה, הביט לאן שהביט והתקדם לעברה של ריקי. המדריך אחז ברִסנו, היטיב את אוכפו והושיב את יניר על גבו, ויניר, כמכריז על גברותו, הזדקף, אחז במושכות, וכיוון את הסוס לאחור. כובעו השחור שיווה לו מראה של חייל שנקלע למלחמה לא לו, אך משנקלע, עושה את המיטב. ג'רי פסע מעדנות, מנפנף ראשו, כאומר הן לקבלת אורחו. והזאטוט, כמו נולד לרכוב על סוסים, נרכן פתאום קדימה, ובאפס רגליו בעט בצדי הסוס. הסוס פצח בדהרה מתונה, כאילו חש שלא מבוגר מנהיגו. כעבור זמן לא נראו עוד הסוס ורוכבו ורק ענני אבק לבנים מילאו את נחיריה ואת גרונה.
כעבור חודשיים הוחל בהכנת יניר לתחרות. "לילד יש ביטחון ואינסטינקט טבעי", אמר המדריך.
משבוששו לחזור וכבר חלפו עשר דקות, מאז שהיו אמורים לשוב, החלה לעשות דרכה הלוך וחזור, מנסה לגרש תמונות. בפנים חתומות, נטל המדריך את סוסו, ויצא לרכוב בעקבותיהם. כששבו, לא ידעה פני מי טובים יותר, פני הסוס או פני רוכבו. גרגרי ים עוד היו דבוקים לגופם ולשׂערם. אחזה ברסן הסוס, והסבה מבטה.
"עוד רגע אימא... עוד רגע. כבר אני יֵרד".
הושיטה לסוס קוביות סוכר. עיניו הטובות הביטו בה בהכרת תודה.
קלטה את ינירי מעם הסוס והצמידה אותו אל גופה. חשה במבוכתו ושיחררה.
"הילד הזה ינצח!" צהלו בני מעיה.
הלכו, היא וינירי, וקיפצו, והרחוב להם חג, והבתים חג, והשמש עומד ברום הרקיע.
בשובם, קיבל אותם נמרוד במאור פנים.
לו רק היה איתם בכניסתם לגן, לבית-הספר, בקבלת תעודות ההצטיינות. ללוות את ינירי, שלא הפסיק לבכות חודש ימים, עד שנאלצה להוציאו מן הגן. לשמוע את טלילה הגננת, שנתיים אחר-כך: "ינירי מתנהג באלימות. הוא קבר את הראש של עידו בחול".
"למה?"
"עידו אמר לו משהו מעליב בנוגע לאבא שלו".
יופי, נמרוד לא צריך לדאוג עוד, כבר יש לו שומר.
(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)
