בן בלי שם אנוכי, חותר כל היום, הימנית נמתחת, השמאלית גורפת לאחור ושוב נמתחת ושוב גורפת לאחור. טוב לחוש את התנגדות המים. אך שוב השוט עובר בין השורות. יש להגביר את הקצב. הימנית נמתחת, השמאלית גורפת ושוב נמתחת ושוב גורפת. אגלי זיעה נקווים על זיפי זקני, נוטפים מכתפיי ומכל גופי. שלולית מלוחה נקווית לרגליי. והוא עובר בין השורות והמגלב בידו. יש להיאלם כשהוא עובר. יש לאבד כל זהות. יש להפוך לחלק בלתי נפרד מן הכלל, מן המכונה חסרת הזהות.
פעם עלו בי מחשבות כיצד לגמור עם הסיוט הזה. פעם חשבתי כיצד אתנפל על השוט ואשליכהו לכרישים. פעם זה עוד נראה אחרת. היו לנו תקוות, היינו קורצים האחד לשני, מעבירים סימנים, מחליפים רשמים. אך הזמן חלף ואנו הלכנו ושקענו בעצמנו. מצפים להנאות הקטנות: לטעמם המריר של הזיתים, לכרסום הלחם בין השיניים, למים הצוננים ולחלומות.
אני מרים ידי בחשש. השוט נועץ בי מבטו. השוט מאשר בפנים קשות. אני מתרומם לאיטי, מותח גווי בזהירות ומדדה לירכתיים כששרשרותיי הכבדות נסרחות על הארץ. אני פותח את דלת העץ שבירכתיים ומתיישב על החור הפעור. עמוק בתחתיתו רואים קטע זעיר מן הים – זה המצע המתעתע שמתחתנו. טוב לי כאן. אני זוכר עצים ורוח והרים שנבלעים בשמיים. ילדים משחקים בין העצים. דובים יש בין העצים, כמו שאימי אמרה לי. פעם ראינו דב במרחק. בתחילה הבטנו בו מהופנטים, אחר-כך נמלטנו כל עוד נפשנו בנו.
בוקר אחד עבר רחש בבקתות. "המגולחים קרבים!", "המגולחים קרבים!". זעקות נשמעו. אנשים היו חסרי מנוח והסתובבו אנה ואנה בבלי דעת. אז התייצב הראש ההדור ואמר שעלינו לקרוע לגזרים את המגולחים שיעזו לחצות את גבולנו. קולו ומראהו היו כה נחושים שמייד נמלאנו גבורה ותפסנו מכל הבא ליד: חרבות, קשתות, קורות, יתדות, כדים, אבנים ורמחים. נכונים היינו כחיות טורפות לקדם את פני המגולחים.
לפתע, בצבצו מבין השיחים מאות כובעים שהשמש הציתה בברק מסנוור מלווים בשקשוק ברזלים מתלהם. רגע עוד היינו המומים ואז ניתן האות. שילחנו בהם את כל חיצינו, רמחינו, יתדותינו, אבנינו וכדינו. הכול הצטלצל על בגדיהם המשוריינים אך הגוש הלך וקרב. דומה היה שדבר לא יכריעו. והוא הגיע וניצב בקרבנו. חלקנו התנפל עליו בחמת טירוף ובחרבות שלופות, אך מיד הוכרע והוטל על הארץ. המגולחים המשיכו וחתכו בנו. פגרים היינו מוטלים בדרך אל בתי הכפר. משהגיעו אליהם שילחו בהם אש. זעקות נשמעו. אני זוכר את אימי שקראה בשם האלים ובשמי. קפאתי על מקומי מאחורי העץ שהסתיר אותי, חשתי מבט מגבוה ובמהרה הורמתי והובלתי.
אסור לשקוע בזיכרונות הללו ומלבד זאת יש לזכור שעיני השוט נעוצות בוודאי במושבי הריק בזעם הולך וגובר. שב אני למקומי, אוחז במשוט ושוב הימנית נמתחת, השמאלית גורפת לאחור והוא עובר כצל בין השורות. מאחוריי, אני חש בצעדיו ההולכים וקרבים. לפתע חבטה עזה על גבי. ואחריה עוד אחת. גבי צורב וקילוח דם דקיק ניגר ארצה. אני חותר ביתר שאת, אני חותר וחותר וחותר.
בצהרים חודרות קרני אור מבעד לצוהרי המשוטים ומשחקות בגופותינו הנעות יחדיו כמו שרץ תשוש. והנה צעקה רמה. הפסקה. בינינו עוברים המשרתים ומגישים לנו לחם, זיתים מרירים, אותה פרוסה עבשה ואותם מים הנמזגים לצלוחיות הברונזה הקשורות לצווארינו. אנו שוקעים בארוחה, לוגמים מן המים ואני חש שעפעפי הכבדים נעצמים. הכול סביבי מתערסל. הכול סביבי מתערפל. האם הכול אשליה? האם הכול אמת לאמיתה? דומה שישבתי בשורה השלישית בקרבת המסך באולם קולנוע מפואר למדי שהיה מרופד בכיסאות אדומים. ראיתי את גווי המצולק וראיתי גם את הצל ואת השוט הנע בעקבותיו. האם הכול אירע שם בשורה השלישית, על המסך שלפני?
שוב זה מכה בי. שוב הוא ניצב מעליי ועיניו גיצי אש. שוב הצריבה הזו. שוב עולה בי אותו זעם נושן שממנו יש להיזהר כל-כך. הפעם אינני יכול לרסנו. אני חותר ביתר שאת. אני חותר ביתר שאת. וזה מחלחל ועולה, מחלחל ועולה. אני מחכה ללילה.
והנה בא הלילה. שורות שורות אנו מובלים לסיפון. שרשרות כבדות נוקשות, הליכה שפופה, דמומה, עולים במדרגות העץ החורקות ורואים את מרחבי החשכה ואת הכוכבים. נעים מסביב לסיפון, עינינו נשואות למים, להרי המים השחורים המחליקים מטה ומתנפצים. לשובלים הקטנים ולרכסי המים הרחוקים שכמעט ואינם זזים ממקומם. הכול כה רחב והרוח כה מנחמת. הזעם שניעור בקרבי בשעת הצהרים עומד לפוג. אך שוב אני חש בדבר-מה מאחורי גבי. אני חש בהבל חם בעורפי, בצל קרב ובהצלפה. כוכב רחוק ניצת פתע בעיני. הוא מרטיט את כל עורקי ונימיי. אינני יכול לשאת זאת יותר. שיניי נחשקות, פי נפער ואני פורץ בשאגה, מסתער ומטיל את הגוש אל הים. אני עף עימו ומוטח אל דופן הספינה. גופי מטלטל בהיפוך וראשי טובל במים הצוננים. אני חש שרגלי כבולות שרשרת אלי שרשרת ושעשרות גופות מטלטלות עמי בין שמיים למים.
אני חש במשיכה מעלה. טובה המשיכה למרות שכל כוחותיי פסו. ככל שאני מתרומם גוברת תחושת אין האונים אך עמה תחושת הקלה מוזרה. לבסוף אני נגרר סרוח על הסיפון לעבר הארגז. דוחסים אותי לתוכו וסוגרים עליי את דלתו המרושתת. יושב אני בתוכו מכורבל כמו שבלול. גורלי נחרץ אך ההקלה כה רבה. והנה הבוקר. גוררים אותי אל התורן. מקימים אותי וכורכים חבל סביב צווארי. לפתע מתהדק החבל, גרוני נשנק ופני עומדות להתפוצץ. כמו הבל אני פורץ אז למרומים. האם זה אני? האם זו רוחי?
מלמעלה אני רואה את כל מצע המים הרוחש. את כל ה"יבשה" ההפכפכה הזו. והנה השוט. קטן ועלוב הוא נע בין הגלים. הדגים כבר כמעט ולא הותירו ממנו דבר. רק עיניו עוד נישאות אליי בקריאת תגר מזוגגת. צחוק ממלאני למראהו. ואני ממשיך וסוקר את מרחבי הים. עיניי נתקלות בספינה. על הסיפון אני רואה את גווייתי תלויה על התורן. ראשי מוטה מטה חסר חיים וכל גופי נע כדחליל למגע הרוחות. צחוק אוחז בי גם למראה גווייתי המטלטלת. והצחוק גובר ועמו צוחקים השמיים. סערה של צחוק חולפת בשמים ומזעזעת את הספינה הגלמודה. מתגברים הגלים. גשם פורץ והספינה מטלטלת מצד לצד כעלה מיובש. או-אז מתרומם נחשול ענק ומבקע את הסיפון. מים רבים נסחפים פנימה וממלאים את הספינה שהופכת לאמבט. אני שומע זעקות חלושות שנבלעות בגעש העצום. הספינה שוקעת ושוקעת ובעקבותיה התורן. רואה אני את גווייתי תלויה כבובה חסרת תכלית בקצה התורן. לבסוף נעלמת אף היא. הקץ לעבדות, הקץ לחיים, אני בשמים מעבר למסכים.
