נסעתי צפונה ברכבת ובטלפון תומר שאל אותי אם אני רוצה שהוא יבנה למעני לאורך המסילה כפרי פוטיומקין קטנים כאלה וחמודים שאני אהיה בטוח שכבר ייבשו את כל הביצות עם הקדחת והארץ עדיין פורחת גם אם אין לי גרוש על התחת.
כבר כשעברנו את נתניה ידעתי שהתחת שלי ממש לא קשור לעניין, אבל בכל זאת היה חשוב לי להכניס אותו פנימה בגלל החרוז ובגלל שנזכרתי שאפילו קתרינה הגדולה הייתה חולה עליו פעם והיא גנבה לי אותו יום אחד יחד עם הלב והארנק. היא אמרה שהיא מוכנה לעשות איתי אהבה פרועה וחופשית אם אני אקנה לה את המיטה הזוגית שהיא ראתה ב"איקאה". אחר כך היא שלחה לי הודעה בווטסאפ: "אהובי, צור למעני יער פורח מעץ אורן מלא" ואני כתבתי לי חזרה: "יונה שלי. אני אקטוף למענך את הירח ואתלה אותו מעל הבית של ריקי כהן מחדרה".
ובאמת הירח נסע איתנו מאז לכל מקום. ליד קיסריה ביבי ושרה עמדו ונופפו לנו לשלום. "יש לנו צבא חזק וכלכלה נהדרת!" ביבי צעק ואז אני כבר עפתי עד איראן מרוב שמחה כאילו שזכיתי בטיל בליסטי בלוטו. אין כמו רכבת ישראל אני אומר לכם. זה גם מה שאני אומר ליובל שטייניץ שאחראי עכשיו על היחסים הבינלאומיים ולקתרינה שלי: "עזבי אותך מפוטיומקין. בואי נתחתן מחר ונעבור לגור בדירת שלושה חדרים ליד הצ'ק פוסט!"
(אודי בן סעדיה. במאי ומרצה)
