הצטרפו לאיגרת השבועית

היצירה היא התגלמות המשאלה לעולם טוב יותר. היא התגלמות התקווה. היא הדרך לעולם טוב יותר. היא הדרך לגאולה.


גדלתי בקומת קרקע בברטנורא פינת יהושוע בן נון בתל אביב. בבניין בעל 4 קומות שכל דייריו היו ניצולי שואה, מלבד משפחת בן בסט שהאבא היה נכה צה״ל. המזרחי היחיד בבניין, גיבור בלי רגל וקיבל דירה בקומה ראשונה בלי מעלית. שכונה של אנשים משם.

 

אדון כץ מהמכולת ואשתו בעלת המבט החודר. מסתכלת עליי עד שלא זכרתי מה אימא ביקשה ומיד חזרתי לפתק הגלילי עם רשימת המצרכים כתובים בעברית בכתב תם של אימי הגרת-צדק, העולה החדשה מגרמניה. מעניין מה חשבה גב׳ כץ על הפון שוורצה הגרמנייה הקטנה שקונה לחם וחלב ורושמת אצלה. מה חשבה באמת על הורי בעלי המבטא שבאו פעם בחודש לשלם לה?

 

מר ומרת כץ היו כמובן עם מספרים כחולים דהויים על זרועות חסונות לבנות ועור שקוף. זרועות המתאימות לשלג, למזג אוויר אחר. כשאני חושבת על זה הם מעולם לא השתזפו - רק בפנים. ככה גם ציפורה מהממתקים. גם על ידה התנוסס המספר. גב׳ קוטר, משפחת צדרבאום, הרומנייה מהבניין באלכסון אלינו שכולם אמרו שעבדה פעם במקצוע העתיק בעולם ואפילו לא הייתה יהודיה באמת, רק התחתנה עם יהודי שמת מזמן. היא שהייתה משתכרת לעיתים עד אובדן חושים ויוצאת לרחוב בוכה כמעט ללא בגדים. אבי היה מכסה אותה ומחזירה הביתה. החלפן כספים מהבניין הסמוך ששלח את ידיו לכל אישה שפגש, גם אליי בתור ילדה. גם הוא היה משם. תלמי המורה למוסיקה שכולנו התלחשנו שראה איך רצחו את בנו שם בשואה, לימד אותנו לשיר עם כל הכאב והצער.

 

כולם איבדו משהו. בתוך כל האנשים האלה שתמיד היו ולא היו שם. שתמיד זכרו מישהו קרוב שכבר לא איתם. שתמיד התלבשו כאילו לא מפה. שכעסו תדיר ולא תמיד ידעת למה. אנשים שחיו בעולם מקביל למציאות של שנות השבעים-שמונים בתל אביב. איתם גדלנו. איתם גדלתי. הם הולכים ועוזבים אותנו. כמו אנדרטה ענקית הנבלעת לאיטה באדמה. עכשיו הזיכרון עלינו. או אולי נכון יותר להגיד עכשיו המסקנות עלינו. עכשיו צריך ללכת צעד קדימה ולחשוב מה למדנו מהערמות-כאב האלה שהם ואנחנו חיינו בתוכו. בעיני המסקנה, שצריך לחיות, פשוט לחיות ולאפשר לאחרים לחיות את החיים האלה שניתנו לנו. החיים הקצרים והכול כך מופלאים האלה. בלי לבזבז אותם על הגדרות, מאבקים ועל להיות צודק. לחיות.

 

בביה"ס הדתי למדתי על מגדל בבל. שבני אדם רצו לבנות מגדל עד לאלוהים ואלוהים כעונש הפך את שפתם לבליל של שפות וכך לא יכלו לתקשר יותר זה עם זה. אולי כל ההיסטוריה של העולם נועדה בכדי למקם אותנו בתוך ההיררכיה בעולם. שלא ננסה לנהל ולשלוט שנבין שתמיד יהיה משהו שעדיין לא נדע ונזכר שכולנו אזרחי העולם ואם גמד בדרום קוריאה יחליט להתקיף או אם מתפוצץ כור בפוקושימה זה לא שם רחוק, זה כאן. כי זה משפיע גם עלינו על כולנו. אז פשוט לחיות.

 

(שרה פון שוורצה, שחקנית ומחזאית)

לאיגרת השבועית של 2013 . 4 . 11