הצטרפו לאיגרת השבועית

כל אדם יוצר. תכלית האדם היא יצירה לתיקון מצבו של האדם.


האיגרת השבועית

יום ה', 2013 . 4 . 11

-------

תיעוד מלא של

הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

שהתקיים השבוע באולם תמונע
בחסות תיאטרון החדר

-------

הוידוי האחרון של אדולף היטלר
יום ו', 10.5.2013, בשעה 14:00

-------

העלמה והמוות

יום א', 12.5.2013, בשעה 20:30

-------

הזמנות להצגות החדר:
טל': 03-5171818, 0508-497715
-------

-------

פגישות הכרות

לקורסים השנתיים המרוכזים
במשחק ובבימוי
טל', 03-5171818,

המידע כאן, לפרטים בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לכם קטע? שלחו אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------

לאיגרות קודמות
-------


באיגרת זו:

•   הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה 2013
•   רוקדים, מיצג
•   פתיחה: שרה פון שוורצה
•   משה צימרמן: 80 שנה לחוק הנאצי הראשון
•   ענת סרגוסטי: זיכרון קולקטיבי
•   לא גיבורה
•   ראש השנה שלך
•   עירד עתיר: ואגנר, לא מה שחשבתם
•   אורי רוזנווקס: ליבוביץ
•   סמדר יערון: זלמה
•   שהרה בלאו: קעקועים
•   תא הזכוכית: רוח מערבית
•   אריק גלסנר: השינוי בהבנת התרבות בעקבות השואה
•   אבי גיבסון בר-אל: הבוקר הזה הוא טוב
•   אמנון פישר: אדם חופשי
•   גיא דורון: לי דין
•   איריס הרפז: למה חתמתי?
•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: (ציטוט)
•   מלכה נתנזון: 2 לימי זיכרון
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח

(התוכנייה)

 

השנה החמש-עשרה

מיסודם של שהרה בלאו ואבי גיבסון בראל

יום א', כז ניסן תשע"ג, 07.4.2013, בשעה 22:00

תיאטרון תמונע, רחוב שונצינו 8, תל-אביב, טל': 03-5629462

 

תכנית הטקס:

 

עם כניסת קהל: "רוקדים", מיצג. יוצר: אמיר אוריין. ניהול מוסיקלי: עידן ראב"ד.

משתתפים חברי קבוצת השחקנים בתיאטרון החדר:

אביגיל לזר, אורן רובשטיין, אושרית יפה, אמור דנטי, דניאל לבנון, יוני כפרי, לי ים תירוש, מיכל קציר, נועה פרומרמן, נורית סמיטשוילי, נעמה יעקובוביץ’, ענבר קרסל, רמי גואטה, תהל גלבוע.

פתיחה: שרה פון שוורצה,

(שחקנית ומחזאית) מנחה את הערב.

זיכרון 2013.

 

1. פרופ' משה צימרמן

(היסטוריון, ראש המרכז להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית)

80 שנה לחוק הנאצי הראשון. החקיקה ככלי למיסוד הגזענות.

 

2. ענת סרגוסטי

(עיתונאית, מנכ"לית אג'נדה - מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית)

בין המיינסטרים לשוליים: כיצד מעוצב הזיכרון הקולקטיבי והאם יש לנו חופש בחירה?

 

3. מיכל ורד

(שחקנית ובמאית)

המונולוג "לא גיבורה" מאת אמיר אוריין.

 

4. ריקי גל

(זמרת)

השיר "ראש השנה שלך". מילים: צרויה להב. לחן: שלמה ארצי. ליווי: גיל פלדמן.

"לראש השנה שלך היה ריח עמום של שריפה..."

 

5. עירד עתיר

(מוסיקולוג)

ואגנר, לא מה שחשבתם.

 

6. אורי רוזנווקס

(במאי. יוצר הסדרה התיעודית: "ליבוביץ' – אמונה אדמה אדם")

אמר ליבוביץ': "המשותף לעם הגרמני ולעם היהודי היא העובדה שלשני העמים הללו הייתה תרבות אדירה וכאשר הם הקימו מדינה, התרבות הזאת קרסה".

 

7. סמדר יערון

(יוצרת ומנהלת אמנותית)

(כתיבה והגשה) דמותה המיתולוגית של זלמה, מתוך ההצגה "אנתולוגיה", משוחחת על מדינת ישראל, הבחירות ואחרים.

 

8. שהרה בלאו

(סופרת)

השואה נערכת לאלף הבא.

 

9. רותם זיו

(שחקנית ומנחה)

(תא הזכוכית) קטע קריאה דוקומנטרי: עדות המזרח ותרבות המערב.

 

10. ד"ר אריק גלסנר

(מבקר הספרות של העיתון ידיעות אחרונות)

שינוי בהבנת מושג התרבות בעקבות השואה. התרבות והדיון הראשוני על הפוסט מודרניזם באמריקה של שנות ה-60, בעקבות מאמריו של מבקר הספרות ג'ורג סטיינר.

 

11. אבי גיבסון בר-אל

(במאי, שחקן ומנהל אמנותי)

(כתיבה והגשה) המונולוג: "הבוקר הזה הוא טוב".

 

12. אמנון פישר

(מוסיקאי ושחקן)

(מילים, לחן ושירה) השיר "הבן של יוסף ומלי". ליווי: איתן לוי.

"כמו מלאך שנשלח מלמעלה..."

 

סיום: שרה פון שוורצה.

 

תרגום סימולטני בשפת הסימנים: לי דן.

 

ברקע: הסרט "היהודי הנצחי", סרט תעמולה אנטישמי שנוצר בגרמניה הנאצית בשנת 1940, בבימויו של פריץ היפְּלֶר ולפי תסריט של אברהארד טאוּבֶּרְט, בהנחייתו הצמודה של שר התעמולה יוזף גבלס.

 

הטקס האלטרנטיבי הראשון התקיים בשנת 1999 במועדון לוגוס, תל-אביב

מייסד, במאי ומנהל אמנותי: אבי גיבסון בר-אל

שותפה לעריכה וניהול אמנותי: שרית סבו

שותפה לעריכה וייעוץ אומנותי: נאווה צוקרמן

בחסות: תיאטרון תמונע / אמיר אוריין - תיאטרון החדר

קישור קבוע

קבוצת רוקדים. מוסיקה בסגנון שנות הארבעים של המאה הקודמת. המוסיקה נעימה ומרגיעה. נשמעת ירייה. המוסיקה נעלמת. אחד מהרוקדים נופל. הרוקדים קופאים לרגע. אחר כך ממשיכים בריקוד כאילו כלום לא קרה. היריות חוזרות ונישנות כל מספר דקות. לבסוף כל הרוקדים מוטלים מתים, למעט רקדנית אחת, שקועה בתנועה נמשכת. האם זוהי אדישות? הכחשה? הדחקה?

לעיון: "להבין את הפרינציפ"

 

תגובת צופה: המיצג כראי להתנהגות קהל.

"בזמן המיצג היה מרתק לראות את הקהל. בזמן שרקדתם הם דיברו, צחקו, קשקשו. ואז הירייה! שנייה אחת של שקט. עוד חצי רגע של ציפייה מרוכזת והופ... חזרה לפטפוט הרגיל. החלק שאותי ריתק והדאיג היה שבירייה השלישית או הרביעית אנשים כבר לא הפסיקו את הפטפוט... מהערב כולו אני לוקחת לי את הרגע הזה שבו גם אני לא הפסקתי... תודה על המיצג!"
(ש.ס.)

קישור קבוע

גדלתי בקומת קרקע בברטנורא פינת יהושוע בן נון בתל אביב. בבניין בעל 4 קומות שכל דייריו היו ניצולי שואה, מלבד משפחת בן בסט שהאבא היה נכה צה״ל. המזרחי היחיד בבניין, גיבור בלי רגל וקיבל דירה בקומה ראשונה בלי מעלית. שכונה של אנשים משם.

 

אדון כץ מהמכולת ואשתו בעלת המבט החודר. מסתכלת עליי עד שלא זכרתי מה אימא ביקשה ומיד חזרתי לפתק הגלילי עם רשימת המצרכים כתובים בעברית בכתב תם של אימי הגרת-צדק, העולה החדשה מגרמניה. מעניין מה חשבה גב׳ כץ על הפון שוורצה הגרמנייה הקטנה שקונה לחם וחלב ורושמת אצלה. מה חשבה באמת על הורי בעלי המבטא שבאו פעם בחודש לשלם לה?

 

מר ומרת כץ היו כמובן עם מספרים כחולים דהויים על זרועות חסונות לבנות ועור שקוף. זרועות המתאימות לשלג, למזג אוויר אחר. כשאני חושבת על זה הם מעולם לא השתזפו - רק בפנים. ככה גם ציפורה מהממתקים. גם על ידה התנוסס המספר. גב׳ קוטר, משפחת צדרבאום, הרומנייה מהבניין באלכסון אלינו שכולם אמרו שעבדה פעם במקצוע העתיק בעולם ואפילו לא הייתה יהודיה באמת, רק התחתנה עם יהודי שמת מזמן. היא שהייתה משתכרת לעיתים עד אובדן חושים ויוצאת לרחוב בוכה כמעט ללא בגדים. אבי היה מכסה אותה ומחזירה הביתה. החלפן כספים מהבניין הסמוך ששלח את ידיו לכל אישה שפגש, גם אליי בתור ילדה. גם הוא היה משם. תלמי המורה למוסיקה שכולנו התלחשנו שראה איך רצחו את בנו שם בשואה, לימד אותנו לשיר עם כל הכאב והצער.

 

כולם איבדו משהו. בתוך כל האנשים האלה שתמיד היו ולא היו שם. שתמיד זכרו מישהו קרוב שכבר לא איתם. שתמיד התלבשו כאילו לא מפה. שכעסו תדיר ולא תמיד ידעת למה. אנשים שחיו בעולם מקביל למציאות של שנות השבעים-שמונים בתל אביב. איתם גדלנו. איתם גדלתי. הם הולכים ועוזבים אותנו. כמו אנדרטה ענקית הנבלעת לאיטה באדמה. עכשיו הזיכרון עלינו. או אולי נכון יותר להגיד עכשיו המסקנות עלינו. עכשיו צריך ללכת צעד קדימה ולחשוב מה למדנו מהערמות-כאב האלה שהם ואנחנו חיינו בתוכו. בעיני המסקנה, שצריך לחיות, פשוט לחיות ולאפשר לאחרים לחיות את החיים האלה שניתנו לנו. החיים הקצרים והכול כך מופלאים האלה. בלי לבזבז אותם על הגדרות, מאבקים ועל להיות צודק. לחיות.

 

בביה"ס הדתי למדתי על מגדל בבל. שבני אדם רצו לבנות מגדל עד לאלוהים ואלוהים כעונש הפך את שפתם לבליל של שפות וכך לא יכלו לתקשר יותר זה עם זה. אולי כל ההיסטוריה של העולם נועדה בכדי למקם אותנו בתוך ההיררכיה בעולם. שלא ננסה לנהל ולשלוט שנבין שתמיד יהיה משהו שעדיין לא נדע ונזכר שכולנו אזרחי העולם ואם גמד בדרום קוריאה יחליט להתקיף או אם מתפוצץ כור בפוקושימה זה לא שם רחוק, זה כאן. כי זה משפיע גם עלינו על כולנו. אז פשוט לחיות.

 

(שרה פון שוורצה, שחקנית ומחזאית)

קישור קבוע

(תמצית הדברים)

כדי להשליט טרור של המדינה צריך קודם כל להפעיל את החוק.

מלכתחילה פעל הרייך השלישי בעזרת החוק כדי להשליט את הטרור, נגד יהודים ולא יהודים כאחד.

על פי חוק נקבעו היוצאים מן הכלל המוגדרים על ידי החוקה, לעניין זכויות האדם והאזרח, ועל פי חוק נקבע שיהודים לא יוכלו להיות פקידי מדינה.

על פי חוק הפכו אנשי פלוגות הסער לכוחות עזר של המשטרה.

כל זאת, כבר בשלב הראשון לקיום המשטר, בפחות ממאה "ימי החסד" הראשונים לקיומו.

גם אחר כך נותרה לפחות מראית עין של מדינת חוק, וחוקי הגזע היו חלק ממדינת החוק הגרמנית הנאצית.

פיטורי יהודים, השתלטות על רכוש היהודים וגם אובדן הזכויות האזרחיות - כל אלה גובו על ידי החוק.

זאת שיטה עדיפה על הפוגרום, בודאי במדינה מודרנית ומפותחת. כך נמנעים גם רוב הרוצחים מללכלך ידיהם בדם. הם מסתפקים בישיבה מאחרי שולחן הכתיבה.

כדי להבין משטר זוועה מודרני, צריך לעקוב בערנות אחר שפת החוק ופרשנות החוק שלו.

מי שמחפש רמז לדברים שמתרחשים אצלנו, הרי שישנן שפע של דוגמאות מקבילות. חוקים המדירים ומגבילים אוכלוסיות לא יהודיות.

למי שטוען כי אצלנו אין כבשנים, הרי שיש לזכור כי הדרך אל הכבשנים החלה בחקיקה. אם קיימת אצלנו חקיקה כזאת, הרי שעלינו לנהוג משנה זהירות.

 

(פרופ' משה צימרמן. היסטוריון, ראש המרכז להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית)

קישור קבוע

טקס יום השואה האלטרנטיבי. אלטרנטיבי למה? אלטרנטיבי למיינסטרים. אלטרנטיבי לאותו דבר מרכזי שהתגבש כאן מקום המדינה ומעצב עבורנו את הזכרון הקולקטיבי. אותו דבר מרכזי שחוזר על עצמו בכל שנה בדיוק באותה הצורה, באותו המינון.

המיינסטרים הזה מתרחש בכמה מקומות, ומגיע אלינו שנה אחרי שנה ארוז, מתוחקר, מטופל, מסודר ומלוטש.

 

למיינסטרים הזה יש קצב קבוע וצורה קבועה. ואנחנו פוגשים אותו בעיתונים ובטלוויזיה. כי לכלי התקשורת האלה יש ביום הזה מתכונת קבועה.

 

על ערב השידורים הזה עובדים שבועות קודם. התמהיל מדוייק, כמו נוסחה כימית, כמו מתכון לעוגה. מין טייס אוטומטי שכזה. תפקידם של התחקירנים הוא למצוא את האדם, האירוע, המשפחה שייכנסו השנה לאותה מסגרת מסוימת במתכון הזה.

 

יהיו בו הסיפורים הקטנים, של הניצולים, אותם סיפורים שאמורים ללחוץ לנו על בלוטות הרגש. סיפורים על מאבק והישרדות ואובדן וכוח. ורגש. הרבה רגש.

 

ויהיה השידור ממצעד החיים בפולין הרחוקה, של בני הנוער הצועדים בדממה בקור והם תמיד עטופים בדגלי ישראל.

 

ותמיד ישודר בערב הזה הטקס המרכזי שמתקיים בכל שנה בדיוק באותה מתכונת, באותו מקום ביד ושם בירושלים, בדיוק עם אותם משתתפים, שנראים בכל שנה בדיוק אותו הדבר ואומרים בדיוק את אותם הדברים.

מרחב התמרון והיצירתיות מוגבל.

 

בשורות הראשונות של הטקס הזה נראה את שורת נושאי התפקידים בחליפות כהות. כל נושאי התפקידים יחבשו לראשם כיפה שחורה גדולה, כיאה למעמד. כי נושאי התפקידים הם רובם גברים, וכולם כידוע יהודים, ובתודעה הקולקטיבית שלנו יהודי+מוות = כיפה. וכל הדוברים ידברו על הקשר בין השואה לתקומה, בין מה שעוללו הנאצים למיליוני היהודים במלחמה ההיא, לבין הצורך שלנו להיות חזקים. בין ההשמדה לאיום המעודכן, עכשיו זו איראן. ואז החזן הצבאי הראשי ישא את תפילת יזכור ואל מלא רחמים, ונסיים בשירת התקווה.

 

זה הדבר המרכזי שחוזר על עצמו בדיוק מופתי שנה אחרי שנה. אבל הדבר המרכזי הזה מספר רק סיפור אחד של המלחמה, ומספר רק סיפור אחד של שואה. יותר מכך: הדרך שבה מסופר הסיפור הזה בכל שנה מחדש בדיוק באותה הצורה עם אותם האלמנטים מגמד את עוצמת הזוועה שהתרחשה באירופה בכל שנות המלחמה.

 

כי מה שהתרחש באירופה בראשית המאה העשרים גדול יותר. וחשוב לנו, כעם, כחברה, חשוב שנאפשר גם לקבוצות אחרות להרגיש חלק מהיום הזה, לקחת חלק בזכרון הזה, להשתתף בטקסים, להרגיש שייכים ובעיקר להבין שמה שקרה שם, בשנים של המלחמה וההשמדה והפאשיזם והגזענות – מה שקרה שם אסור שיקרה שוב, לא משום שאנחנו יהודים וזה הופנה נגדנו, אלא משום שאנחנו בני אדם.

 

כי ככל שנתלה את הלקחים מהנאציזם ומהמלחמה בסיפורים האישיים ובנוכחותם של הניצולים, אנחנו נפסיד את התמונה הגדולה. ככל שנהיה כקולקטיב תלויים בסיפורי הרגש, נחליש את המסר האוניברסלי. ככל שניתן לטייס האוטומטי הזה לעצב את הזכרון הקולקטיבי שלנו, יהיה לנו קשה להתמודד עם מציאות שבה לא יהיה יותר מי שיספר את הסיפור ממקור ראשון.

 

האם יש חשש שנשכח את מלחמה העולם השנייה בעוד עשרים-שלושים או מאה שנה, כשהניצולים עצמם כבר לא יהיו בינינו?

 

האם אני, כבת למשפחה מזרחית לא יכולה להיות חלק מהסיפור הזה משום שאני לא נושאת עימי את טראומת הדור השני? האם הטייס האוטומטי שמעצב לנו את הזכרון לא מדיר את האזרחים הערבים? האם זכר השואה ייפגע אם נהפוך את הטקסים, את הזכרון למשהו רחב יותר שייאפשר גם לקבוצות לא יהודיות, וגם לקבוצות לא אשכנזיות לקחת חלק בעיצוב הזכרון הקולקטיבי?

 

האם העובדה שהאינקוויזיציה התרחשה לפני יותר מחמש מאות שנה הופכת אותה לאנקדוטה היסטורית? האם יש סיכוי שנאפשר שוב קיומו של מנגנון מימסדי שיחייב בני אדם להמיר את דתם?

 

אסור לנו להאמין שרק אם נראה את ערימת הנעליים, או הבגדים, או המזוודות בכניסה למחנות ההשמדה, רק אם נראה את זה נוכל להבין את המשמעות, את גודל הזוועה. אסור לנו להשאיר את הסיפור הזה רק בגבולות הלאום היהודי.

 

(ענת סרגוסטי, עיתונאית, מנכ"לית אג'נדה - מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית)

קישור קבוע

מונולוג מאת אמיר אוריין. ביצוע: מיכל ורד.

 

קר לי.

תזכרי ששם היה יותר קר.

אני רעבה.

תזכרי ששם הייתה יותר רעבה.

די, אין לי יותר כוח.

 

אישה טיפשה. טיפשה. טיפשה. מדברת ברדיו כאילו היא יודעת. היא לא יודעת שום דבר.

 

היא לא הייתה שם. אני הייתי שם. היא לא הייתה. רק שמעתי אותה ברדיו ידעתי היא טיפשה. הביאו טיפשה לכבוד יום שואה. ככה זה. עכשיו בגלל אישה טיפשה ברדיו אני למות.

 

איך נותנים לאישה טיפשה כזאת לדבר ברדיו? מה אמרה ערבות הדדית? מה הקרבה למען הזולת? מה זכויות אדם בגטו? ערבות הדדית? כשהבטן שלך צועקת ברעב? הקרבה? בשביל מי? מה. אנשים מתים על הקרשים בצריף. לא צריך להקריב שום דבר. חיים מתים וזהו. לא צריך הקרבה בשביל אנשים מתים. מתים ודי. זורקים לרצפה ומחר ייקחו לשרפה ועוד מעט עוד אחד ימות. ועוד אחד. לא אני. אני מראה להם לנאצים יימח שמם שאני חיה. שאני חזקה והולכת לארץ ישראל. אז הראיתי להם. אז באתי. אז מה? לא מתים בארץ ישראל? מתים.

 

די. נגמרו הכדורים. נגמר הכסף. נגמר הכול. עובדת סוציאלית טיפשה אומרת זה מה יש, תיקחי מה יש. נגמר הכסף. נגמר אוכל במקרר. עכשיו כואב. יותר מדי כואב. הנאצים יימח שמם הורגים את הגוף אבל לא את הנפש. ממשלה של יהודים הורגת נפש. עושה לי גמילות חסד. נותנת נדבה. אומרת תמותי מתי שאת רוצה. ככה? אז אני למות מתי שאני רוצה. עכשיו אני רוצה. כעס. הרבה כעס. כעס זה טוב. זה מחייה נפשות. זה מחזיק בחיים, הכעס. מה נשאר לי מהנאצים יימח שמם. רק הכעס. רק הבושה. עכשיו כבר אין לי כוח לכעס. נשאר בושה.

 

עכשיו טוב. עכשיו הכול שקט. עכשיו הכול סגור. רק הלב שלי צועק. ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לא הייתה גבורה. הייתה יהודיה מלוכלכת.

זה צעדת המוות שלי. לבד. ועכשיו שאני הולכת על המדרכה צעדת מוות עד שאני מתה. ועכשיו אני צריכה לרדת על הכביש. שתבוא משאית שתדרוס אותי. אין משאית. כביש ריק. יום שואה. רק עוד קצת כוח. לשמור כוח. לא לבזבז. ריבונו של עולם, תעשה שיהיה לי כוח למות. יש לי מוות יפה. הוא בא בשחור וכוכבים. כמו אהבה. הנה באה מכונית. עוד רגע את רואה אימא ואבא. עוד רגע.

עכשיו.

 

(מונולוג מאת אמיר אוריין. ביצוע: מיכל ורד, שחקנית ובמאית, בוגרת תיאטרון החדר)

קישור קבוע

מילים: צרויה להב. לחן: שלמה ארצי. ביצוע: ריקי גל

 

"לראש השנה שלך

היה ריח עמום של שריפה

היו לך סרטים בשיער מסורק

של ילדת סמינר יפה..."

קישור קבוע

מה אומר השם ריכארד ואגנר עבור ישראלים רבים? חלקם יגידו "המלחין הנאצי שתמך בהיטלר", וחלקם "המלחין הגרמני האנטישמי שהיטלר הושפע ממנו".

 

המלחין הגרמני, שהשנה מציינים 200 שנה להולדתו, מת 6 שנים לפני הולדת היטלר. כך שנאצי הוא לא יכול היה לחלום להיות והטענה שהיה לאומן גרמני ואנטישמי, "סנדק הנאציזם", גם היא שטחית ורוויה דעות קדומות.

 

נכון, ואגנר כתב נגד היהדות. אבל הוא גם התנגד לגרמניות ולעם שלו גם כן. ההתנגדות שלו ליהדות היא חלק מהתנגדותו למציאות הסוציו-פוליטית והתרבותית של תקופתו בכלל, כולל המציאות הגרמנית הלא-יהודית. הוא ביקר היבטים מסוימים של הגרמניות, למשל המונרכיה, הדת הנוצרית הקתולית, המיליטריזם, התנגד לניסויים בבעלי חיים ולשמרנות. הוא התנגד לבדלנות היהודית. הוא שאף שהיהודים יתאחדו עם הגרמנים, ואז דבר לא יפריד ביניהם.

 

ציטוט מ"היהדות במוסיקה":

"עוד יהודי אחד עלינו להזכיר, שחי בינינו כסופר, הוא יצא ממעמדו המיוחד כיהודי ועבר אלינו כדי לבקש גאולה, אותה לא מצא ונתחוור לו שרק עם גאולתנו אנו והפיכתנו לבני אדם אמיתיים ימצא אותה. היות לאדם יחד עמנו, פירושו לגבי היהודים, קודם כל לחדול להיות יהודי. ברנה חדל להיות יהודי. אך דווקא ברנה בא ללמדכם, שאין להגיע אל גאולה זו בדרך הרווחה והנוחות הקרה והאדישה, אלא שעליכם להיאבק למענה כמונו, ביזע, במצוקה וברוב כאב וייסורים. תנו יד ללא הסתייגות למאבק דמים זה תוך איבוד עצמי, ואז נהיה מאוחדים ודבר לא יפריד בינינו".

 

ואגנר היה ממשיך של הקריאה הבטהובנית לאחווה אוניברסאלית, כפי שהביע אותה בסיום הסימפוניה התשיעית בהלחנת המלים 'כל בני האדם אחים', של שילר. ואגנר, כידוע, העריץ את בטהובן וניצח על הסימפוניה התשיעית שלו בטקס הנחת אבן הפינה לביירוית, בית האופרה שנבנה במיוחד לאופרות שלו, וכאשר ניצח על הסימפוניה, לקח את המנורה מבית הכנסת בביירוית, שיש לו קיר משותף עם בית האופרה של המארק גראף, שם ניצח על היצירה. הקהילה היהודית בביירוית תמכה בואגנר כספית, וחלק מכריע מקהלו של ואגנר, היה למעשה מורכב מיהודים.

 

מה גם, שיצירתו האמנותית של ואגנר מושפעת מהסופר היהודי-גרמני היינריך היינה, ויותר מכך - מיצירתו המוסיקלית של המלחין היהודי פליקס מנדלסון, עד כדי כך שואגנר מצטט ממנו מוטיבים ביצירותיו, ולא על מנת לזהות דמויות יהודיות, אלא להיפך, קושר אותם עם נושאים גרמניים למדי. באופרות של ואגנר, מופיעות דמויות גרמניות לצד יהודיות, חלק מהדמויות הגרמניות חיוביות וחלקן שליליות למדי, וכך גם היהודיות. יש אצלו גרמנים טובים ורעים, ויש אצלו יהודים טובים ורעים. חשוב להדגיש שאילו ואגנר היה רוצה להביע יחס חד-ממדי של שנאה ליהודים והתנגדות להם, היה מן הסתם מעצב דמות יהודית אחת, בצורה קריקטוריסטית. העובדה שהצמיד יהודיות לדמויות אחדות, שונות, באופרות שלו, מלמדת שיחסו ליהודים לא היה חד ממדי.

 

הוא הכיר ועבד עם יותר יהודים מכל מלחין חשוב אחר. האמרגן שלו, אנג'לו נוימן, היה יהודי, והוא התעקש שעל האופרה האחרונה שלו "פארסיפאל", ינצח המנצח היהודי הרמן לוי, שהיה מנושאי ארונו של ואגנר בהלווייתו. עם זאת, ואגנר סירב, פעמיים, לחתום על עצומה אנטישמית שהוגשה לקנצלר ביסמרק ודרשה להגביל את זכויותיהם של היהודים.

 

לגבי הסמליות של המוסיקה של ואגנר אצל הנאצים: היטלר אכן התלהב בהתחלה מואגנר ואימץ אותו, אך מאוחר יותר, כאשר נוכח לדעת באמת את המסר של יצירתו האמנותית, החרים למעשה חצי מיצירותיו. כל המכיר את תוכני יצירתו האמנותית, יודע היטב כי זו דווקא ניבאה את מפלתם, באשר ניבאה את התמוטטותו של כל משטר רודני. יצוין כי בשנת 1942 אף הוחרמה למעשה מחצית יצירתו על ידי הנאצים עצמם. יהודים רבים, שהבינו את המסר שביצירתו, הלכו גם בימי הנאצים, כל עוד הותר להם, לבקר בתיאטרון של עירם, לראות את "טבעת הניבלונג" וליהנות, לפחות מעל הבימה, מחזון מפלת שלטון הצורר.

 

מעניין כי רדיו הבי.בי.סי התמיד בימי הרייך השלישי בשידורי "הטבעת", ובעיקר "דמדומי האלים", לגרמניה, ותרם ללא ספק להחלטת הנאצים לאחר 1942 להוריד את "הטבעת" מן הבימה בביירוית – אות לתיאטרונים אחרים בגרמניה שלא להציגה עוד. "פארסיפאל" לעומת זאת, כבר לא הוצגה בביירוית שלאחר 1939 משום שהיצירה נמצאה נוצרית מדי, וגם עם מסר של חמלה ופיוס שהיה זר לנאציזם, וכך הוטל חרם על מחצית יצירתו האמנותית של ואגנר בגרמניה הנאצית עצמה. ב-1951, ביירוית שלאחר המלחמה, חזרו והבליטו יורשי ואגנר את המגמה האנטי-רודנית של "טבעת הניבלונג".

 

מהצד השני של המתרס, תיאודור הרצל היה מהמעריצים המובהקים של ואגנר, וטען שבערב שלא הוצגה אופרה של ואגנר לא היה מסוגל להמשיך לכתוב את ספרו "מדינת היהודים", והמוסיקה של ואגנר מחזקת אצלו כל העת את האמונה ברעיונותיו. הוא אף שאף שביום מן הימים, לכשתוקם אותה מדינת יהודים, ההמנון שלה יהיה לא אחר מאשר הפתיחה ל"טנהויזר" של ואגנר. הקונגרס הציוני השני, ב-1898, כלל גם קונצרט תזמורתי חגיגי. תוכנית הקונצרט כללה את "פנטסיית טנהויזר".

 

ולסיום, ניזכר בדבריו הכנים של הרמן לוי על ואגנר: "הוא הטוב והאציל שבבני האדם. זוהי טעותם וחוסר הבנתם של בני דורו, אשר התייחסו בצורה כה רצינית ומחייבת לאמירותיו הלועגות וללעז שבביטוייו, דבר שעבורו הוא בהחלט טבעי וברור. גיתה הגדול לא היה טוב ממנו. רק הדורות הבאים יכירו בעובדה, שואגנר היה אדם גדול, כפי שהיה אמן גדול, דבר שרק הקרובים לו ביותר יודעים כבר היום... ההזדמנות הגדולה של חיי ניתנה לי בהיותי קרוב אליו, ועל כך אני מודה מדי יום לאלוהים".

 

(עירד עתיר, מוסיקולוג)

ריכרד וואגנר, טבעת הניבלונג. המוסיקה לבדה. התזמורת הפילהרמונית הוינאית, בניצוחו של לורין מאזל. וינה, 2009, 1:14:44.

קישור קבוע

שמי אורי רוזנווקס ואני יחד עם רינת קליין יצרנו את הסדרה "ליבוביץ - אמונה אדמה אדם". אני אנסה בדקות המעטות כאן להאיר ולהעיר על הנושא עליו נתבקשתי לדבר: ליבוביץ ויחסו לשואה.

 

בראשית הפרק "אמונה" בסדרה שלנו נראית קבוצה של ילדי תיכון ישובים לרגליו של ליבוביץ בחדר העבודה המפורסם שלו ואחד מהם שואל אותו:

"אבל הרי יהודים אומרים בפסח: בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". ואז ליבוביץ עונה: "כן, אבל הוא אף פעם לא הצילנו מידם. לא מגזירות אדריאנוס ולא את הקהילות הקדושות שמתו על קידוש השם. הוא לא הצילנו לא מידי הצלבנים ולא מידי האינקוויזיציה ולא הציל מיליון וחצי ילדים יהודים שנספו מידי היטלר, ואף על פי כן, בכל הדורות יהודים המשיכו להאמין בשם למרות שהם ידעו זאת".

 

הדברים הללו מביאים בתמצות את תפיסת האמונה של ליבוביץ אשר נקשרת כמובן להשקפותיו לגבי השואה. ליבוביץ טען שהעולם איננו אלוהים ואלוהים איננו בעולם. אלוהים הוא מחוץ לעולם. אדם אשר מחליט לקיים אורח חיים דתי ולקבל על עצמו עול תורה ומצוות עושה זאת מתוך הכרעה פנימית, כאשר אין הוא מצפה לקבל דבר מהקדוש ברוך הוא, אלא בוחר להתעלות מעל הבלי העולם הזה ולעבוד את השם כמות שהוא. כאשר שמע את השופט המנוח חיים כהן אומר שאחרי השואה הוא הפסיק להאמין באלוהים ענה לו ליבוביץ "אתה כנראה מעולם לא האמנת בשם אלא רק בעזרת השם".

 

מתוך הדברים הללו ניתן להבין כמובן שאת כל הדיון על המושג של הסתר פנים או מקומו של אלוהים בשואה הוא דחה בדרכו האופיינית ופסל בזלזול אותו כלא רלוונטי. כאשר נשאל מהי משמעותה של השואה קבע שאין לה משמעות ושלא ניתן ללמוד מהשואה דבר. לכאורה דברים אלה עומדים בסתירה עם השימוש התכוף שלו במושגים כמו יהודו-נאצים או נערי היטלר-יוגנט כאשר דיבר על ילדי קריית-ארבע. את הסתירה הזאת אני אנסה להסביר.

 

בראשית ימיה של המדינה קיווה ליבוביץ שהיא תהיה מדינה יהודית. זה אולי מפתיע, אך כוונתו הייתה שהיהדות תהווה מרכיב זהות מרכזי ועצמאי, גורם מוסרי אשר יתייצב מול מוסדות המדינה ויתבע ממנה לפעול באופן המתיישר עם אמות המידה היהודיות. בפועל הוא ראה בצער כיצד המדינה מחבקת את הדת, פורשת עליה את חסותה החומרית ומעקרת אותה מכל עמדה עצמאית, וכמו שאמר: "שלטון חילוני אשר ממנה רבנים, למה הדבר דומה לאיזבל אשר הייתה ממנה את אליהו הנביא".

 

הוא ראה בצער מה שבעיניו קרה ליהדות בתוך מדינת ישראל ובעניין זה אמר: "לרבים במדינת ישראל מרכיב הזהות היהודי היחיד היא השואה והעיסוק בה". הוא הוסיף ואמר שהמשותף לעם הגרמני ולעם היהודי היא העובדה שלשני העמים הללו הייתה תרבות אדירה וכאשר הם הקימו מדינה, התרבות הזאת נהרסה.

 

הוא ראה סכנה גדולה בעירוב בין לאומיות לדתיות, יחוס קדושה לעם או לארץ הייתה בעיניו עבודה זרה. רק אלוהים קדוש והוא כידוע מחוץ לעולם. ברגע "שהמדינה הופכת לערך עליון זאת היא תחילתו של הפאשיזם" קבע. מכאן באו הדברים הקשים שאמר על חיילי צה"ל הנוהגים כיהודו-נאצים". כאמור, מתוך החשש הגדול של החיבור המאיים בין דת ללאומיות, מתוך העובדה ש"חיילים יהודים" מוכנים לעשות כל מה שהמדינה מורה להם ללא שיקול דעת. כאשר ביקרו אותו על האמירה הזאת ואמרו לו כיצד אתה משווה בין הנאצים לבינינו, אנחנו הקמנו מחנות ריכוז? או תאי גזים?, נהג להשיב: "אם כדי להוכיח את השוני בינינו לבין הנאצים נדרשים מבקרי להציג כהוכחה את מחנות הריכוז, זה רק מחזק את עמדתי, האם מה שנותר להבדיל בינינו לבינם הם רק תאי הגזים?"

 

היום כאשר אנו רואים רבני ערים, שהם עובדי מדינה, חתומים על עצומה לא להשכיר דירות לערבים ואיש אינו פוצה פה, כאשר אנו רואים אלפי בני נוער מוטסים מידי שנה לאושוויץ כדי להתבוסס בקורבננו לקדש את המתים בעוד שכאן במדינת ישראל ישנם ניצולי שואה אשר נגזר עליהם לסיים את חייהם בעוני בבדידות וכפי שהתברר השבוע לפעמים גם בפחד מפני בריונות, כאשר אוהדי בית"ר ירושלים מניפים ביציעים שלטים על טוהר המחנה והגזע, וכאשר ערבים חוטפים מכות רצח ברחובות ירושלים עיר הקודש רק בגלל היותם ערבים, ניתן אולי להבין טוב יותר את חששו ואת דבריו של ליבוביץ.

 

אין כאן שמחה לאיד ואין כאן שום סיבה לחגוג את נכונות דבריו.

יש רק להצטער על כך שהוא כנראה צדק.

 

(אורי רוזנווקס, במאי סרט התעודה "ליבוביץ' - אמונה-אדמה-אדם")

קישור קבוע

(דמותה המיתולוגית של זלמה, מ"ארבייט מאכט פריי" ו"האנתולוגיה", חוזרת שוב אל הבלקון על במת הטקס האלטרנטיבי השתא. טיוטה)

 

אסלמו עליכום... סליחה. שלום עליכם מלאכי השלום, חברים לנשק, אחיי גיבורי התהילה. שנה אחרי שנה אני עוקבת כאן מהבלקון אחרי הevent האלטרנטיבית החשובה הזאת וליבי עולה על גדותיו מהתרגשות, שצעירים זוכרים מקדשים מזכירים את אשר עשתה לנו העמלק. כאשר אני עומדת כאן לפניכם היום אינני לבדי עומדת שאיתי נמצאות שישה מיליונים שקולם נחנק ועפרם נקברה.

 

כל יום שאני עוד עומדת על רגליים בלי עזרה אני אקדיש בשביל שזועות לא יחזרו על עצמו. אני עם כל הכבוד לילדים שעושים את הcemony. הזאת אני רוצה תמיד להזכיר שבאמת אין מקום להשואה, ל... סליחה להשוואה בין השואה שלנו לכל מינים של אסונות נוראות על הפלנטה. זה מאד יפה שנותנים כאן במה למגזרים מוחלשות אבל צריך לשמור על הפרופורציות מאין בנו ולאן אנחנו הולכים.

 

ואם כבר אני נכנסתי קצת אז רק על קצה המזלג אני מוכרחה להגיד לכולנו ולצעירים במיוחד היפות נפש. די עם השנאה העצמית שזה נורא אחרי כל מה שעברנו וההלקאה העצמית. חטאנו פשענו, אפשר לחשוב שישבנו שם בתופת ושתינו כוס תה. אז אנחנו באמת יכולים קצת ליישר עם הגב ואיך אומרים הצעירים, "לפרגן", לעצמנו את שמחת שובו של העם לציון וירושלים. ואיזה יופי שיש לנו גם עכשיו עם הבחירות הדמוקרטית. שאצלינו יש חופש בחירה וביטוי ועוד בוכים שעושים צנזורה... אני כבר שמעתי כמה ארטיסטים מדברים... אנחנו שם בתקופה לא יכולנו אפילו לחלום, מי בכלל חשב שיכול לעמוד על במה ולדבר על הכיבוש על האקציה, על הטרנספורטים. אני בשביל זה הייתי נותנת מיליונים. לנשום לא היה אפשר, בטח לא לעשות כל מינים של תיאטר פרובוקטיבית חתרני אקטיביסטית... או לשלוח לאירוויזיון של הקולנוע סרט של חמש cameras broken.

 

אז נכון שגם הפיהרר נבחר בצורה של דמוקרטיה אבל אנחנו בודאי לא ניכנס עכשיו לסוגיה.

אני מאד מודה.

עם ישראל חי.

 

(סמדר יערון, יוצרת תיאטרון, מנהלת אמנותית, המרכז לתיאטרון עכו)

קישור קבוע

1.

נדמה היה ששערוריית-יום-השואה התורנית הקדימה מעט השנה. "קמפיין קיצוני ליום השואה – קעקוע מספר זרוע על בני נוער" - זעקה הכותרת, ובעקבותיה הזדעקו כותרות נוספות. מסתבר שבמסגרת קמפיין זיכרון הציע משרד פרסום לחלק לבני נוער קעקועים (זמניים, בטח שזמניים), להדבקה על העור, כשהמטרה המוצהרת היא הנצחת השואה וחיבור הדור הצעיר לדור הניצולים. התגובות המזועזעות, מיותר לציין, הגיעו מיד, "זה זיכרון השואה החדש? לקעקע את בני הנוער? אתם השתגעתם לגמרי?"

 

2.

בואו נדבר לרגע על התחביר הפנימי של הקעקוע. המצדדים ביזמה יאמרו לכם שזוהי המקבילה העדכנית למדבקות "דם המכבים" הישנות והטובות מימי הזיכרון לחללי צה"ל, אבל שני המקרים אינם דומים כלל. "דם המכבים" הינו דימוי, מטאפורה, סמל. בתמונה נראה פרח סמוק ולא חייל נוטף דם. קעקוע מספר על זרוע צעירה, הינו הדבר עצמו, ללא טיפת עידון. כשאנו מקעקעים (באופן זמני!) את בני הנוער שלנו, אנו בעצם אומרים להם: אנחנו לא סומכים עליכם שתבינו בדרכים אחרות, אנחנו חייבים להמחיש לכם באופן הפרימיטיבי ביותר האפשרי את גודל הזוועה, אנחנו מתייחסים אליכם כמו אל ילד קטן שזקוק לספר תמונות, או כמו אל ילד גדול שזקוק לגירויים מהסוג האחר, אנחנו נרד הכי נמוך שאפשר. אנחנו נחרוט לכם בבשר החי עד שתכניסו לכם לראש.

 

3.

לפני תשע שנים, בטקס האלטרנטיבי בתיאטרון 'תמונע' בתל אביב, עמד על הבמה שי נהון, סטודנט צעיר מבאר שבע, שסיפר כיצד קעקע על זרועו (לנצח) את המספר של סבו המנוח, "הניצולים הולכים ונעלמים ואני לא רוצה לחיות בעולם ללא מספרים" הסביר לקהל ההמום. וישנו גם הסרט הדוקומנטרי, "ספורים", שיצא השנה ושעסק בין היתר, בבני הדור השני המקעקעים על עצמם את המספר של הוריהם הניצולים שהלכו לעולם. קעקוע הקבע הזה הוא תופעה קיצונית שאני מתקשה מאוד לסנגר עליה, ועדיין, אלה הבוחרים לעשות זאת הם אנשים שהלכו עד הקצה, או מעבר לו, ולא פרי מוחם היצירתי של קופירייטרים, שהיום יקעקעו אותך במספר מאושוויץ ומחר באותו המקום יניחו עליך קעקוע חינה (זמני!) של פרפר.  

 

4.

זה כמובן קל מאוד להתגולל על יזמה מופרעת אחת, אבל למעשה מדובר במצוקה אמיתית שקשורה להקצנה כללית של תרבות הזיכרון. תראו את מוזיאוני השואה בארץ ובעולם שרק הולכים ונעשים גרנדיוזיים יותר ויותר. מסע "ממחיש" ברכבת? יש. סיור "אמיתי" בגטו? כמובן. אימוץ זהות של ילדון שהושמד? אדרבא. מיטב המוחות היצירתיים בתחום (שזהו תחום עיסוקם, והם מתייחסים לכך ברצינות בכל יום בשנה ולא רק בתקופה שלאחר פסח), עמלים על הדרכים לקרב את בני הנוער, לגרום להם "להרגיש", "להתחבר", "להבין את החוויה", זה כמובן חשוב מאוד, אבל לא הכי חשוב.

 

5.

מה הכי חשוב? הו, הנה הגענו לליבה הלוהבת של זיכרון השואה כולו.

יש שיאמרו, לזכור את הנספים, יש שיגידו לדאוג לכך שלעולם לא עוד, יש שיבחרו לעסוק בלקחים הקשורים לזכות קיומנו כאן, יש שיפסעו במחוזות ההומאניות ויש שיעדיפו את הלקחים האוניברסאליים. איש איש ודרכו. כמו שצריך להיות. כל זמן שיזכרו ששלל ההמחשות הססגוניות הן רק תחנה בדרך לשם ושלפעמים קעקוע הוא רק קעקוע שמאחוריו לא מסתתר דבר.


(שהרה בלאו, סופרת, בוגרת תיאטרון החדר) 

קישור קבוע

קוראת: רותם זיו

("תא הזכוכית" משמש בטקס האלטרנטיבי לציטוט, עדויות, מסמכים, אמירות)

 

"אל לנו להגות רעיון של השתלבות (במדינות ערב). להיפך, עלינו להימנע מהשתלבות. אחת הדאגות הגדולות המתעוררות בלבנו שעה שאנו סוקרים את מצבנו התרבותי היא, פן יגרום ריבוי העולים אלינו מארצות המזרח להשוואת רמתה התרבותית של ישראל אל רמת הארצות השכנות. אל נא נראה את העולים מארצות המזרח כגשר בדרך להשתלבותנו בעולם דוברי ערבית; עלינו להכניס בהם רוח מערבית, ולא לתת שיגררונו לתוך מזרחיות לא טבעית"

- אבא אבן, לימים שר החוץ של מדינת ישראל, 1952.

(קישור למאמר)
(רותם זיו, שחקנית, בוגרת תיאטרון החדר)

קישור קבוע

לוקח זמן לעכל אירועים קשים. קל וחומר אירוע חסר תקדים כמו השואה. חלק גדול מהדיונים המשמעותיים על השואה התפתחו באירופה ובארה"ב ואפילו בישראל עשרות שנים אחרי 1945, כלומר רק בעשורים האחרונים. ההיגיון-לכאורה שהיה עליו להכתיב התפתחות של דיונים כאלה מיד עם תום המלחמה, הוא אכן היגיון רק לכאורה. הדברים לא עובדים ככה. רק ממרחק מסוים, מביטחון יחסי מסוים, ניתן לחשוב על מה שאירע לנו, בני האדם, בשנות מלחמת העולם השנייה.

 

אני רוצה להפנות את תשומת הלב להשפעה מאוחרת של השואה, על תחום שלכאורה אינו קשור בה והוא תחום "התרבות". אני מדבר על תסיסה תרבותית רבת תוצאות, שרחשה בקרב אינטלקטואלים צפון-אמריקאים, אגב, חלקם הגדול מבקרי ספרות, מסוף שנות החמישים עד סוף שנות השישים. האינטלקטואלים הללו חשו שיש צורך להגדיר לעצמנו מחדש את המושג "תרבות". יש צורך בהגדרה חדשה באופן רדיקלי. ההגות שלהם הפכה להיות חלק מהמורשת האינטלקטואלית של הסיקסטיז, של "תרבות הנגד", זה המושג שהשתמש בו תיאודור רוסזאק בספרו מ-1969 "The Making Of a Counter Culture" והפך לרווח מאד.

 

לימים, הדיונים המוקדמים האלה שאני מדבר עליהם, משנות הששים, היוו חלק מהמצע הרעיוני של מה שלמדנו מאז לכנות "פוסט-מודרניזם". כלומר, חלק מהאינטלקטואלים שאני מדבר עליהם היו הראשונים לחוש שחל שינוי דרמטי בדרך שבה אנו מבינים את המושג "תרבות" ושהשינוי הדרמטי הזה מצריך מונח חדש, משהו שלא ידעו להגדיר בדיוק ולכן רק ציינו שהנו משהו שבא "אחרי" המודרניזם, ולפיכך: פוסט מודרניזם.

 

היו כמה סיבות לצורך בהגדרה חדשה של המושג "תרבות". אחת המפורסמות שבהן היא עלייתם של אמצעי תקשורת חדשים באותה תקופה, בראש ובראשונה הטלוויזיה. התיאורטיקן החשוב של הטלוויזיה (שהתחיל את דרכו האינטלקטואלית, אגב, כמבקר ספרות), אחד מקבוצת האינטלקטואלים שאני מדבר עליה, פרסם את יצירותיו החשובות באותה תקופה, בתחילת שנות השישים. ב"גלקסיה של גוטנברג" (1962) וב"להבין את המדיה" (1964) ניתח, או ניסה לנתח, מקלוהן, מה עושים לנו אמצעי התקשורת החדשים, כיצד הם משנים אותנו. אבל מקלוהן לא היה רק תיאורטיקן קר רוח שפשוט תיאר מה קורה. הוא היה, בעיני עצמו, נביא בעל שליחות מוסרית וההגות שלו ספוגה באיבה גדולה לתרבות הסֵפֶר, לתרבות הכתב והדפוס. התרבות הזו היא תרבות קרה, מופשטת, מבודדת את בני האדם זה מזה. הטלוויזיה, חזה מקלוהן, יכולה לקרב אותנו זה לזה באחווה של בני "כפר גלובלי", הביטוי המפורסם שטבע. העוינות החריפה של מקלוהן כלפי תרבות הספר נראית לנו היום קצת מוזרה וקל וחומר שנראות לנו מופרכות התקוות המשיחיות שהוא תלה בטלוויזיה. אבל מקלוהן ביטא היטב את "רוח התקופה", את התחושה הכללית שמשהו בסיסי ב"תרבות" אינו עובד. הוא מיקד את תשומת הלב בתרבות הכתב והספר, אבל הוגים אחרים הצביעו על בעיה רחבה יותר ב"תרבות".

 

ספר שהיה בעל השפעה עצומה על "תרבות הנגד" האמריקאית והנו המניפסט האינטלקטואלי החשוב ביותר של "המהפכה המינית" שהתחוללה, או נטען שהתחוללה, באותה תקופה, הוא הספר "חיים נגד מוות" של נורמאן או. בראון. בראון, אינטלקטואל קלסיציסט בהכשרתו, כלומר מי שחוקר את הכתבים הקלאסיים של יוון ורומא, חרג מתחום עיסוקו בספר הזה לעבר מחקר בעל השלכות יישומיות של פרויד והפסיכואנליזה. אם פרויד במסתו הגדולה "תרבות בלא נחת" טען שהחיים התרבותיים והחברתיים כוללים בחובם ויתור על חלק גדול מהיצריות שלנו, שעל מנת לחיות בחברה נתבעים היחידים לשלם מחיר כבד בהתנהלותם המינית, ויתור ותשלום שתורמים לאי היציבות החברתית, לעובדה שבני האדם מתמרדים מדי פעם כנגד הסדר החברתי באופן אלים, כדוגמת מלחמות ומלחמות אזרחים – אם כל זה נכון, טען בראון, אז משהו בסיסי דפוק במה שאנו מכנים "תרבות". ואם אנו רוצים שאלימות תקופתית לא תשוב ותפקוד כפעם בפעם את האנושות, עלינו לשנות את "התרבות" הזו. אם "התרבות" מדכאת אותנו – ולכן אנו מתמרדים בפרצי אלימות – צריך ליצור "תרבות" לא דכאנית.

 

מה שפרויד כינה "סובלימציה", כלומר ניצול האנרגיות המיניות והתוקפניות של בני האדם לצורך יצירת אמנות, פילוסופיה וערכים "נעלים" אחרים, טען בראון, הוא מנגנון הגנה לא מספק: ולראייה, אי הנחת ב"תרבות" שעליו הצביע פרויד עצמו. חברת העתיד תצטרך לבנות חברה שבה האנרגיות היצריות של בני האדם לא מוחלפות בדבר מה אחר, כי התחלופה הזו לא התגלתה כיעילה במניעת אלימות ומלחמות. חברת העתיד תצטרך לאפשר לבני האדם לשחרר את האנרגיות המיניות שלהם. הספר המהפכני של בראון, שנכתב בסגנון מבריק ובכישרון הגותי עצום, הינו התקפה חזיתית על מושג "התרבות" כפי שנתפס במערב במאות השנים שקדמו לפרסום ספרו.

אז מה הקשר לשואה? אולי הוא כבר מתחיל להתבהר.

 

חלקנו מכירים את האמרה של תיאודור אדורנו, האינטלקטואל היהודי-גרמני, ש"אחרי אושוויץ לכתוב שירה זו ברבריות". בדרך כלל מפרשים את האמירה הזו כך: אם התרבות הגרמנית המפוארת – גתה ושילר, מוצרט ובטהובן, קאנט והגל – לא סייעה למנוע את הזוועות של הנאצים, הרי שאין בה תועלת רבה. מי שייצג את העמדה הזו בשנות השישים, חלק מהזרם האינטלקטואלי שאני מדבר עליו, היה המבקר היהודי ג'ורג' סטיינר, בעצמו פליט יהודי שנמלט מפני הנאצים לארה"ב. מסוף שנות החמישים ובמרוצת שנות הששים פרסם סטיינר, בעיקר בארצות האנגלו-סקסיות, שורה של מסות שעסקו בכישלונה של התרבות לתַרְבֵּת, בכישלונם של ה-Humanities ל-Humanize. השואה חשפה את אוזלת ידה של "התרבות" לנוכח הברבריות וניפצה את הרעיון המדריך של "הנאורות" לפיה "התרבות" תהפוך אותנו לבני אדם טובים יותר, אמפאטיים יותר, סובלניים יותר, יכולים לשאת מורכבות יותר. הקרבה האטימולוגית בין המילה "culture" ל "agriculture" מלמדת על הפרויקט הזה של הנאורות: "התרבות" דומה למערכת היחסים בין האיכר לצמחים שהוא מגדל ומטפח, מטרתה היא ליצור "יבול" טוב ועשיר יותר, בני אדם טובים ומורכבים יותר. את התפיסה הזו ריסקה השואה, טען סטיינר.

 

אבל סטיינר, שהיה אחד מהאינטלקטואלים הספרותיים הבודדים שלקח ברצינות את מקלוהן באותן שנים, אף מעלה השערה מרחיקת לכת ומצמררת. ייתכן ש"התרבות הגבוהה" האירופאית לא רק שלא מנעה את האסון, אלא, ייתכן, שבהתמכרות לאסתטיקה המעודנת של "התרבות הגבוהה" ישנה גם תרומה להיווצרות האסון. ייתכן, מעלה סטיינר השערה מרעישה, שהתמקדות ביצירות "תרבות" עתירות-ניואנסים באה על חשבון יחס חם ומידי ופשוט כלפי בני אדם. התרבות לא רק שאינה מתרבתת, ייתכן שהיא תורמת לברבריות. 

 

הדיונים הראשוניים הללו התפתחו לימים, כמו שציינתי בהתחלה, למה שלמדנו לכנות "פוסט-מודרניזם" ול"חגיגה" שהלה חוגג את ביטול ההבדלים בין "גבוה" ל"נמוך" בתרבות. כלומר, העלייה של תרבות הפופ, במובן הרחב של המילה "פופ", נובעת גם מאכזבה עמוקה מ"התרבות הגבוהה", אכזבה וטינה שהן תוצאותיה של השואה.

 

כיום, כחצי מאה לאחר הדיונים החלוציים האלה, אנו חשופים הרבה יותר לנזקים של הטמטום, הסחת הדעת והאסקפיזם, האטומיזציה החברתית והבנאליות של התרבות הפופולארית. הבעיות שלנו היום אינן נובעת מ"תרבות גבוהה" אריסטוקרטית-סנובית, תובענית, דכאנית ונוקשה. המטוטלת התנודדה זה מכבר לצד השני והבעיות שלנו הפוכות.

 

אבל כשאנו רוצים לחשוב על "תרבות" כיום, או כשאנו מבקרים את מה שמכונה היום "תרבות", כדאי שנהיה מודעים להיסטוריה של הרעיונות שפרשתי כאן בקצרה, כדאי שנהיה מודעים לכך שגם על "התרבות הגבוהה" האנינה והאליטיסטית נמתחה ביקורת שאין לזלזל בה, ושנולדה מעיכול מושהה של הבלתי ניתן לעיכול, ממאורעות השואה.  

 

(ד"ר אריק גלסנר, מבקר הספרות של העיתון ידיעות אחרונות)

קישור קבוע

(מונולוג)

אתם מביטים בי. אני חש בהערצה שלכם. הבוקר הזה הוא טוב. עיניי היוקדות אל מול פניכם הנפולות. אני מכה בכם במילים, מכה בכם בקולי החודר, מערפל את מעט התבונה שעוד נותרה בכם. אתם בסך הכל תמונה של עיניים בוהות. מסודרים שורות שורות. מצוחצחים. כמה טוב שיש סדר. אתם לא מתעייפים. ניצבים דרוכים לפקודה הבאה.  כל אות היוצאת מפי קדושה בעיניכם. כל מחווה הנמסרת מגופי מפעילה אתכם. אני אוהב את זה. אני המתופף. לו רק ידעתם מה באמת עובר לי בראש. כל כך קל לי לתמרן אתכם. אתם רק מחכים שאחזק ואתמוך במה שאתם כבר מאמינים בו.

 

אתם מביטים בי. אני חש בפחד הזורם בגופכם, זהו המנוע שלכם המקיים אותי. לא עוד חלשים. לא עוד ניצולים. אתם סוגדים לי, ניזונים מכוחי. אני עמוד האש שלכם. אני מחליט להיכנס בכל הכוח. הנה אתם שמחים. אני מכריז, מבצע חדש בא לעולם: "עמוד ענן", הבוקר הזה הוא טוב, לנגוס בבשר כל עוד הוא מדמם.

 

אתם מביטים בי. אני חש בהערצה שלכם. הבוקר הזה הוא טוב. אתם מרימים ידיים להסכמה. על ידכם מבצבץ המספר, זה כמו מספר סידורי לשליטה שלי בכם. אני לוחש: "אנחנו מוכרחים להגן על המולדת, לא ניתן שייזרקו אותנו מכאן". אתם מהנהנים בראשכם כמו מופעלים על ידי סוללות. אני מאושר. היום אני הגנרל שלכם מחר אהיה ראש הממשלה שלכם.

 

(אבי גיבסון בר-אל, במאי,שחקן ומנהל אמנותי, בוגר תיאטרון החדר)

קישור קבוע

מתוך היומן של אבי, יוסף פישר ז"ל:

"זו הפעם הרביעית שאני מנסה לכתוב את קורות חיי. אני מאוד מקווה שהפעם אצליח. אני מקווה שיהיה בכוחי להתמודד ולספר חלק קטן מהזוועות שעברתי וחזיתי. אני מאוד רוצה שעצביי לא יתרופפו. נחוצים לי כוחות על מנת לשחזר אירועים ספציפיים שנדחקו אבל לא נמחקו מהזיכרון. כל יום, כמעט כל שעה מחיי, אני חי את העבר, ולכן לא תמיד אני מסוגל להתרכז בהווה וודאי לא בעתיד כי למעשה כל חיי הם כאילו מקריות. אני כמעט משוכנע שכל אלה ששייכים לקטגוריה שלי הם כמוני, כלומר כולם שחקנים."

 

אדם חופשי

...איך זה יגמר? איך זה יגמר? - שואל המשורר

וגם הוא בתוך תוכו יודע

שהעט הנובע - נובע רק דיו

אדם חופשי לנצח

עד שהנצח פוגש את מותו

אז תהיה אתה - מי שתהיה, איפה שתהיה

תהיה מה שאתה וברוך תהיה... גם את אחותי

אבל אני אני

אולי קצת לא נורמאלי

ובכל זאת - בן אדם חופשי

קישור קבוע

8.4.2013

אתמול הייתי בטקס יום השואה האלטרנטיבי. זו השנה השלישית. הטקס המהווה חלופה לטקס הקונבנציונאלי המרכזי הנערך בכל עיר ומורכב מרצף פעולות ובמחזוריות סדירה מנסה (ומצליח) לתת ביטוי ומחשבה אלכסונית ליום הזה ולימינו אנו.

 

כמו בכל שנה ליוותה את הדוברים מתורגמנית לשפת הסימנים ששמה לי דין. מיותר לומר עד כמה היא משכה את תשומת ליבי ואני מניח שאת תשומת לב שאר הנוכחים, תנועה תמיד מסקרנת ומעניינת מאשר דיבור. מדי פעם, כשהשעמום אחז בי או כשכבר הבנתי את כוונת הדובר הייתי מביט לצדדים ומחפש את אלו המחכים למוצא ידיה ולא מצאתי. לקראת סוף הערב אפילו רשמתי לעצמי נקודות הצלחה כשיכולתי לדעת מראש את התנועה הבאה שהיא תבצע.

 

באווירה הכללית הרגשתי שכולם חושבים אותו דבר ומסכימים על אותם רעיונות הנאמרים, יכולתי גם לנחש לאיזה מרחב (שהוא לא כל כך רחב...) פוליטי הם שייכים. אני מכיר את הקונספט, בישיבה קראנו לזה "לחזק", דהיינו לומר את שכולם כבר יודעים על מנת "לעורר" את העניין או "למחות". רוצה לומר לצאת כנגד עוולות הנעשות בעולם ע"י אחרים (לשיטתי).

 

ובמילים פשוטות יותר: ככל שהאיום האיראני מתגבר מידי שנה והנה אוטוטו הטיל נשלח עלינו לכלותינו מתגברת המחשבה שאנחנו, כן אנחנו נעשה לפלסטינאים את מה שעשו לנו (או שאנחנו כבר עושים...) וזכותנו הטבעית הלאומית וההסטורית על כל הארץ הזאת תתחזק ככל שיצלמו, יתעדו או יחרימו מוצרים מאיזשהו צד של הירדן.

 

אלוהים ברא אותנו ערלים, אטומים. תרצו, חירשים, ובמקום להסיר את הקליפות אנחנו מתחממים בהם וטוב לנו כך, אנחנו מקשיבים לעצמנו ומטפחים ראיות וטיעונים שיבססו וצדיקו את התיאוריה האבסולוטית שאנחנו בחכמתנו יצרנו.

 

צדקו המארגנים שהביאו מתורגמנית לשפת הסימנים כי זאת השפה היחידה שאנחנו מבינים... אם הייתי שר בממשלה הייתי מעלה הצעת חוק שבכניסה לכל קניון יהיה מתורגמן במקום מאבטח, מישהו שיסביר לכל נכנס בשפתו שלו את מה שהוא מעולם לא שמע או לא רצה לשמוע ובלי זה הוא לא ייכנס. המטען הקשה שאנחנו נושאים על\עם עצמנו עלול להתפוצץ כל רגע והוא גרוע יותר מכל מחבל.

נשימת אנחה.

בהצלחה.

 

(גיא דורון, שחקן ומחזאי. בוגר תיאטרון החדר)

קישור קבוע

"ניצולי שואה בעלי זכאות יכולים לקבל תשלום הכרה חד פעמי בסך 2000 אירו".

איזה יופי, מגיע לנו כסף. ומי אנחנו (אבא ואני) שנשאיר את הכסף אצלם? שהגרמנים ישלמו, עד הגרוש האחרון וכמה שיותר יותר טוב. בין כה וכה אין סכום שיוכל לפצות על הסבל של אבא בתקופת המלחמה.

ושוב אני קוראת את הכתוב בדפים:

"ממשלת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה מכירה בזכותם של הנרדפים אשר עסקו בעבודה, שלא בכפיה, לקבל גמלאות מהביטוח הסוציאלי כדין". ומי זכאי? "אדם שנרדף על ידי המשטר הנאצי על פי חוק הפיצויים הגרמני".

 

לאבא מגיע כסף. 2000 אירו זה סכום נאה, ואני בתו הנאמנה של אבא, יוצאת למסע. אבא בן שמונים וארבע. הוא כבר לא יוצא למסעות האלה, אבל כשהוא שומע שאני מביאה כסף מגרמניה, הוא מוכן פתאום לנדב פרטים שמעולם לא הסכים לספר.

- "כמה כסף?" הוא שואל.

- "2000 אירו".

- "טוב, אז תשלחי להם".

שוב יושבים אבא ואני והניירת של השילומים, שבה רשומים שמות הגטאות שבהם אבא שהה, מאיזה חודש עד איזה חודש, עד סוף המלחמה. מתי נרדף, מתי עבד בכפיה. מדייקים בכל פרט, כדי לא לטעות, כדי שלא יהיה חשש מולם, מול הגרמנים. בהצלבות מידע הם מצטיינים. הכול רשום אצלם במדויק.

- "אבא, במה עבדת בגטו?"

- "במחצבה".

בביטוח לאומי לימדו אותי לכתוב "שטיינברוק" בגרמנית, ואני מילאתי בסעיף הנכון והנה אנחנו מסיימים למלא את כל הפרטים בדף.

ואז מגיעים לסעיף 4.4 בעמוד הרביעי. כמו מבחן אמריקאי, סמן את התשובה הנכונה:

ברור שהתשובה הנכונה היא סעיף 3: "הוכרחתי לעבוד באמצעים של כפיה ובאלימות".

- "אבל אם תסמני את סעיף 3", אמרה לי הפקידה בביטוח הלאומי, "אתם לא תקבלו את הכסף".

- "מה זאת אומרת לא תקבלו את הכסף?"

- "את חייבת לסמן איקס על סעיף 1 כדי לקבל מהם את הכסף. לכתוב שאבא מצא את העבודה בעצמו."

- "תקשיבי", אמרתי לה, "אני לא כותבת. אנחנו לא צריכים את ה-2000 אירו האלה כדי שהם הגרמנים יחזיקו בידיהם מסמך שבו כתוב שאבא עבד מרצונו החופשי בגטו".

- "כולם חותמים, יקירתי. תחתמי ותשלחי".

חתמתי. שלחתי.

המסמכים כבר לבטח בגרמניה ו-2000 אירו כבר לבטח בדרך לחשבון הבנק של אבא. אני עדיין לא מעכלת את מה עשיתי. נתתי בידי הרפובליקה הגרמנית מסמך שבו כתוב במפורש שאבא עבד עבודת כפייה מרצונו החופשי.

יום אחד אבא ילך לעולם שכולו טוב, אבל המסמך שלו, כמו גם כל המסמכים של עובדי הכפייה שחתמו על כך שעבודת הכפייה נעשתה מרצונם החופשי, המסמכים הללו יהיו קיימים כעדות וככלי לניקוי המצפון הגרמני.

למה חתמתי על סעיף מס. 1?

 

(איריס הרפז, שחקנית ומחזאית. בוגרת תיאטרון החדר)

קישור קבוע

האמינו לי... האמינו לי..., הזמן אינו חולף. עבורי אין עבר, אין הווה, אין עתיד, ואין כל מצב סופי במציאות.

הֶעָבָר הוּא נצחי ואילו הֶעָתִיד הוא זרם בלתי פוסק של אפשרויות יצירה לאין-קץ.

הגורם לירידתנו התרבותית נעוץ במידה רבה באכילת הבשר... כן, האמינו לי. גם וַאגְנֶר אמר. גילויים רבים כל-כך של חיינו מקורם בכרס. אסור שיקרה דבר כזה. תארו לעצמכם שהייתי מתרוצץ לי עם כרס. מבחינה פוליטית, זו יכולה הייתה להיות מהלומת מוות. אצלנו, אני מתכוון, לא אצלכם...

קישור קבוע

1. אֶת מוֹתְךָ

 

נֵץ אֶחָד בְּצִבְעֵי הַסְוָאָה צוֹלֵל כִּמְשֻׁגָּע

וְרֵעֵהוּ

    עַל כֶּבֶל גָּבוֹהַּ

           מַבִּיט בְּחֶמְדָּה

אִישׁ אֵינוֹ מַבְחִין בַּנֵּץ הַשְּׁלִישִׁי הַשָּׁכוּחַ

מַקּוֹרוֹ בֵּין רַגְלֵי הַחַיָּל

 

הַגַּלִּים עוֹד לא הִגִּיעוּ אֶל גּובַהּ הַהֲזָיוֹת שֶׁלְּךָ

מָלֵא עַד אֶפֶס

יָד

רֶגֶל

חֲבִיצַת מוחַ, עַיִן

תִּנְשֶׁמֶת נוֹשֶׁמֶת נוֹשֶׁפֶת מַמְתִּינָה לְתוֹרָהּ

 

כִּי שָׁם נִנְעֲלוּ בְּרִיחֵי הָרַחֲמִים

וְזוֹ שֶׁהִצְמִיחָה אֶת הָעוֹלֶה מִן הַיָּם

שָׁכְחָה אֶת הַחוֹל

שֶׁהוּקָא מִן הָרוּחַ

בֵּין גּוּשֵׁי בַּרְזֶל

חֶלְקֵי קָנֶה

צְרִיחַ

מַקְלֵעַ

בֵּית בְּלִיעָה

 

הֵם הָיוּ מְלוהָטִים כְּשֶׁנָּגַעְתָּ בָּהֶם

מִישֶׁהוּ בָּא לְבַשֵּׂר לְךָ אֶת מוֹת הָעוֹרְבִים

וּמִישֶׁהוּ

 

(למרות הפגיעה החמורה בראשו קם וכאחוז אמוק החל לפעול לפינוי חבריו הפצועים וההרוגים, קטע שנמחק מזיכרונו, אולם יצוץ אחר כך לסייט את לילותיו. ובחלומותיו, חלקי גופות וחלקי פנים לצד שרידי טנקים שרופים – והוא מנסה לחברם מחדש, אולם אין הוא מצליח לחבר ראש לגוף תואם ולחבר גפיים מתאימות אלה לאלה)

--------------

 

2. מחיר גאוותי (מחזור)

(בן זוגי הלום-קרב, לקה בהתקפי דיכאון וחרדה קשים, אותם העביר לבנו הפעוט, וזה העתיקם להתנהגות חרדתית-דיכאונית. שניהם נוטים, לא פעם, לראות במוות, גואל משחרר)

לשגב בני, באהבה

 

א

רָצִיתִי לִתְפּור לְךָ בֶּגֶד רָכוּס עַד צַוָּואר -

שְׁתִי וָעֶרֶב כְּפוּלוֹת עֵינֵי אָבִי

וּבָאוּ הָעוֹרְבִים וְתָבְעוּ גַּאֲוָותִּי

וּבָא הָאוֹחַ סָבַב סְבִיבְךָ שֶׁבַע פְּעָמִים

תָּקַע בְּשׁוֹפָרוֹ / וְצָחַק

 

ב

וּבְעֶגְלַת הַתִּינוֹק הַיְּשָׁנָה לא רָאִיתִי,

שֶׁכְּנָפַיִים שְׁחוֹרוֹת כְּבָר פָּרְצוּ מִתּוֹךְ גּוּפְךָ

קצותיהן אֲחֻזּוֹת  בְּנֶפֶשׁ אָבִיךְ

 

ג

אָז בָּא אֱלוֹהִים בְּגוּפִי לְרִאשׁוֹנָה

וְלא יָדַעְתִּי כִּי אֵשׁ הַמִּדְבָּר כְּבָר חָצְתָה גְּבוּלוֹת אָבִיךָ

וְנִכְרֶכה סְבִיבְךָ / וְלא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה הַנַּעַר בְּנִי יְחִידִי

 

ד

מָה תַּעֲשֶׂה אֵם שֶׁבְּנָהּ יְחִידָה

מַאֲכֶלֶת אֵשׁ בְּעֵיְנַיו מְרוֹקֶנֶת אוֹתוֹ מִן הָאומֶץ לִחְיוֹת

הִיא תְּכַסֶּה אֶת עֵינֶיהָ מִפְּנֵי הַלֶּהָבָה הַדּוֹעֶכֶת.

 

ה

מָקוֹם שָּׂם שְׁוָרִים נָגְעוּ בְּעָרְפְּךָ

רוֹבֵץ הַתּוהוּ.

נְזִיד אָבָק צָהוב נִרְקַח בְּאֵדֵי מֵאַפְלָיָה

וְאַתָּה בּוֹלֵעַ

וּמֵקִיא

וּבוֹלֵעַ

 

(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

הוידוי האחרון של אדולף היטלר

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ו', 10.5.2013, בשעה 14:00

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

העלמה והמוות

 

 

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

 

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטאטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.

 

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום א', 12.5.2013, בשעה 20:30
יום ה', 16.5.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 19.4.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

ייצוג השואה בתיאטרון הישראלי העכשווי: במת המשחק ובמת המציאות

אוניברסיטת תל אביב החוג לאמנות התיאטרון, בשיתוף המכון הבינלאומי לקידום תרבות יהודית וישראלית, אוסף תיאטרון השואה און-ליין

ערב עיון בנושא:

"ייצוג השואה בתיאטרון הישראלי העכשווי: במת המשחק ובמת המציאות".

לציון יום השואה והשקת הספר: "השואה בדרמה העברית: סוגיות, צורות, מגמות" (1946- 2010), מאת בן-עמי פיינגולד בהוצאת הקיבוץ המאוחד

יום חמישי 11/4/2013 שעה 18:15-20:30

באוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, בניין קיקואין, אולם 001

בתכנית:

18:15 - דברי פתיחה: פרופ' גד קינר, ראש החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב

ברכות: הגב' קולט אביטל, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה

פרופ' עוזי שביט, מנכ"ל הוצאת הקיבוץ המאוחד

18:30 - ד"ר נפתלי שם-טוב: מ"כצאן לטבח" ועד ה"יודו-נאצי": סקירה וביקורת על הספר השואה בדרמה העברית.

פרופ' בן-עמי פיינגולד: השואה כתיאטרון – האתגר והמלכוד

19:30 - פאנל בהנחיית פרופ' גד קינר, יו"ר המועצה האקדמית של "אוסף תיאטרון השואה און-ליין" ומוטי סנדק, יוזם ועורך ראשי של "אוסף תיאטרון השואה און-ליין"

בהשתתפות יוצרי התיאטרון: יהושע סובול (גטו), לילך דקל-אבנרי (רוחות מורנוב) ואמיר אוריין (הווידוי האחרון של אדולף היטלר)

20:15 - מוטי סנדק: אוסף תיאטרון השואה און-ליין. מבימת התיאטרון אל הזירה הגלובלית

בחסות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, ועידת התביעות

הכניסה חופשית. הזמנת מקומות ואישור: 03-5050685

 

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

מוצ"ש, 27.4.2013, 20:30, בתיאטרון החדר

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪.

כתבה ב-ynet. ראיון: קול השלום. להזמנות, ירון: 050-657-7027

 

אנסמבל קוקייה: תחושת בטן

(הצגה אחרונה!)

תיאטרון בתנועה, סוחף וססגוני. סיפורה של אישה אל מול התפקידים החברתיים שהוטלו עליה. לידה, אמהות, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות, דימוי הגוף, שיפוץ הגוף ושאיפה לשלמות. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.

בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. מחזה וכוריאוגרפיה: שרון שלומי.

משחק ומחול: ליאור ג'ייקובס, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תפאורה ותאורה: סיון יחזקאלי וענת בילו. עיצוב תלבושות: לילך שדה ורותם בצלאל. עריכת סאונד: איתן בהר. מנהל הפקה: איתמר נצר.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.

מוצ"ש, 13.4.2013, בשעה 20:30, "התיבה", חצרות יפו, שד' ירושלים 19, יפו.

להזמנות ומידע: 054-5335135, 052-5284234.

70 ש"ח. הנחה לחברי תיאטרון החדר: 50 ש"ח.

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il