הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא תפיסה שלמה של אמנות הבמה. כנות הגורמת לחוויה מרעננת. אתגר לאמנים ולקהל" (פרופ' אברהם עוז)


טקס יום השואה האלטרנטיבי. אלטרנטיבי למה? אלטרנטיבי למיינסטרים. אלטרנטיבי לאותו דבר מרכזי שהתגבש כאן מקום המדינה ומעצב עבורנו את הזכרון הקולקטיבי. אותו דבר מרכזי שחוזר על עצמו בכל שנה בדיוק באותה הצורה, באותו המינון.

המיינסטרים הזה מתרחש בכמה מקומות, ומגיע אלינו שנה אחרי שנה ארוז, מתוחקר, מטופל, מסודר ומלוטש.

 

למיינסטרים הזה יש קצב קבוע וצורה קבועה. ואנחנו פוגשים אותו בעיתונים ובטלוויזיה. כי לכלי התקשורת האלה יש ביום הזה מתכונת קבועה.

 

על ערב השידורים הזה עובדים שבועות קודם. התמהיל מדוייק, כמו נוסחה כימית, כמו מתכון לעוגה. מין טייס אוטומטי שכזה. תפקידם של התחקירנים הוא למצוא את האדם, האירוע, המשפחה שייכנסו השנה לאותה מסגרת מסוימת במתכון הזה.

 

יהיו בו הסיפורים הקטנים, של הניצולים, אותם סיפורים שאמורים ללחוץ לנו על בלוטות הרגש. סיפורים על מאבק והישרדות ואובדן וכוח. ורגש. הרבה רגש.

 

ויהיה השידור ממצעד החיים בפולין הרחוקה, של בני הנוער הצועדים בדממה בקור והם תמיד עטופים בדגלי ישראל.

 

ותמיד ישודר בערב הזה הטקס המרכזי שמתקיים בכל שנה בדיוק באותה מתכונת, באותו מקום ביד ושם בירושלים, בדיוק עם אותם משתתפים, שנראים בכל שנה בדיוק אותו הדבר ואומרים בדיוק את אותם הדברים.

מרחב התמרון והיצירתיות מוגבל.

 

בשורות הראשונות של הטקס הזה נראה את שורת נושאי התפקידים בחליפות כהות. כל נושאי התפקידים יחבשו לראשם כיפה שחורה גדולה, כיאה למעמד. כי נושאי התפקידים הם רובם גברים, וכולם כידוע יהודים, ובתודעה הקולקטיבית שלנו יהודי+מוות = כיפה. וכל הדוברים ידברו על הקשר בין השואה לתקומה, בין מה שעוללו הנאצים למיליוני היהודים במלחמה ההיא, לבין הצורך שלנו להיות חזקים. בין ההשמדה לאיום המעודכן, עכשיו זו איראן. ואז החזן הצבאי הראשי ישא את תפילת יזכור ואל מלא רחמים, ונסיים בשירת התקווה.

 

זה הדבר המרכזי שחוזר על עצמו בדיוק מופתי שנה אחרי שנה. אבל הדבר המרכזי הזה מספר רק סיפור אחד של המלחמה, ומספר רק סיפור אחד של שואה. יותר מכך: הדרך שבה מסופר הסיפור הזה בכל שנה מחדש בדיוק באותה הצורה עם אותם האלמנטים מגמד את עוצמת הזוועה שהתרחשה באירופה בכל שנות המלחמה.

 

כי מה שהתרחש באירופה בראשית המאה העשרים גדול יותר. וחשוב לנו, כעם, כחברה, חשוב שנאפשר גם לקבוצות אחרות להרגיש חלק מהיום הזה, לקחת חלק בזכרון הזה, להשתתף בטקסים, להרגיש שייכים ובעיקר להבין שמה שקרה שם, בשנים של המלחמה וההשמדה והפאשיזם והגזענות – מה שקרה שם אסור שיקרה שוב, לא משום שאנחנו יהודים וזה הופנה נגדנו, אלא משום שאנחנו בני אדם.

 

כי ככל שנתלה את הלקחים מהנאציזם ומהמלחמה בסיפורים האישיים ובנוכחותם של הניצולים, אנחנו נפסיד את התמונה הגדולה. ככל שנהיה כקולקטיב תלויים בסיפורי הרגש, נחליש את המסר האוניברסלי. ככל שניתן לטייס האוטומטי הזה לעצב את הזכרון הקולקטיבי שלנו, יהיה לנו קשה להתמודד עם מציאות שבה לא יהיה יותר מי שיספר את הסיפור ממקור ראשון.

 

האם יש חשש שנשכח את מלחמה העולם השנייה בעוד עשרים-שלושים או מאה שנה, כשהניצולים עצמם כבר לא יהיו בינינו?

 

האם אני, כבת למשפחה מזרחית לא יכולה להיות חלק מהסיפור הזה משום שאני לא נושאת עימי את טראומת הדור השני? האם הטייס האוטומטי שמעצב לנו את הזכרון לא מדיר את האזרחים הערבים? האם זכר השואה ייפגע אם נהפוך את הטקסים, את הזכרון למשהו רחב יותר שייאפשר גם לקבוצות לא יהודיות, וגם לקבוצות לא אשכנזיות לקחת חלק בעיצוב הזכרון הקולקטיבי?

 

האם העובדה שהאינקוויזיציה התרחשה לפני יותר מחמש מאות שנה הופכת אותה לאנקדוטה היסטורית? האם יש סיכוי שנאפשר שוב קיומו של מנגנון מימסדי שיחייב בני אדם להמיר את דתם?

 

אסור לנו להאמין שרק אם נראה את ערימת הנעליים, או הבגדים, או המזוודות בכניסה למחנות ההשמדה, רק אם נראה את זה נוכל להבין את המשמעות, את גודל הזוועה. אסור לנו להשאיר את הסיפור הזה רק בגבולות הלאום היהודי.

 

(ענת סרגוסטי, עיתונאית, מנכ"לית אג'נדה - מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית)

לאיגרת השבועית של 2013 . 4 . 11