מונולוג מאת אמיר אוריין. ביצוע: מיכל ורד.
קר לי.
תזכרי ששם היה יותר קר.
אני רעבה.
תזכרי ששם הייתה יותר רעבה.
די, אין לי יותר כוח.
אישה טיפשה. טיפשה. טיפשה. מדברת ברדיו כאילו היא יודעת. היא לא יודעת שום דבר.
היא לא הייתה שם. אני הייתי שם. היא לא הייתה. רק שמעתי אותה ברדיו ידעתי היא טיפשה. הביאו טיפשה לכבוד יום שואה. ככה זה. עכשיו בגלל אישה טיפשה ברדיו אני למות.
איך נותנים לאישה טיפשה כזאת לדבר ברדיו? מה אמרה ערבות הדדית? מה הקרבה למען הזולת? מה זכויות אדם בגטו? ערבות הדדית? כשהבטן שלך צועקת ברעב? הקרבה? בשביל מי? מה. אנשים מתים על הקרשים בצריף. לא צריך להקריב שום דבר. חיים מתים וזהו. לא צריך הקרבה בשביל אנשים מתים. מתים ודי. זורקים לרצפה ומחר ייקחו לשרפה ועוד מעט עוד אחד ימות. ועוד אחד. לא אני. אני מראה להם לנאצים יימח שמם שאני חיה. שאני חזקה והולכת לארץ ישראל. אז הראיתי להם. אז באתי. אז מה? לא מתים בארץ ישראל? מתים.
די. נגמרו הכדורים. נגמר הכסף. נגמר הכול. עובדת סוציאלית טיפשה אומרת זה מה יש, תיקחי מה יש. נגמר הכסף. נגמר אוכל במקרר. עכשיו כואב. יותר מדי כואב. הנאצים יימח שמם הורגים את הגוף אבל לא את הנפש. ממשלה של יהודים הורגת נפש. עושה לי גמילות חסד. נותנת נדבה. אומרת תמותי מתי שאת רוצה. ככה? אז אני למות מתי שאני רוצה. עכשיו אני רוצה. כעס. הרבה כעס. כעס זה טוב. זה מחייה נפשות. זה מחזיק בחיים, הכעס. מה נשאר לי מהנאצים יימח שמם. רק הכעס. רק הבושה. עכשיו כבר אין לי כוח לכעס. נשאר בושה.
עכשיו טוב. עכשיו הכול שקט. עכשיו הכול סגור. רק הלב שלי צועק. ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לא הייתה גבורה. הייתה יהודיה מלוכלכת.
זה צעדת המוות שלי. לבד. ועכשיו שאני הולכת על המדרכה צעדת מוות עד שאני מתה. ועכשיו אני צריכה לרדת על הכביש. שתבוא משאית שתדרוס אותי. אין משאית. כביש ריק. יום שואה. רק עוד קצת כוח. לשמור כוח. לא לבזבז. ריבונו של עולם, תעשה שיהיה לי כוח למות. יש לי מוות יפה. הוא בא בשחור וכוכבים. כמו אהבה. הנה באה מכונית. עוד רגע את רואה אימא ואבא. עוד רגע.
עכשיו.
(מונולוג מאת אמיר אוריין. ביצוע: מיכל ורד, שחקנית ובמאית, בוגרת תיאטרון החדר)
