מה אומר השם ריכארד ואגנר עבור ישראלים רבים? חלקם יגידו "המלחין הנאצי שתמך בהיטלר", וחלקם "המלחין הגרמני האנטישמי שהיטלר הושפע ממנו".

המלחין הגרמני, שהשנה מציינים 200 שנה להולדתו, מת 6 שנים לפני הולדת היטלר. כך שנאצי הוא לא יכול היה לחלום להיות והטענה שהיה לאומן גרמני ואנטישמי, "סנדק הנאציזם", גם היא שטחית ורוויה דעות קדומות.

נכון, ואגנר כתב נגד היהדות. אבל הוא גם התנגד לגרמניות ולעם שלו גם כן. ההתנגדות שלו ליהדות היא חלק מהתנגדותו למציאות הסוציו-פוליטית והתרבותית של תקופתו בכלל, כולל המציאות הגרמנית הלא-יהודית. הוא ביקר היבטים מסוימים של הגרמניות, למשל המונרכיה, הדת הנוצרית הקתולית, המיליטריזם, התנגד לניסויים בבעלי חיים ולשמרנות. הוא התנגד לבדלנות היהודית. הוא שאף שהיהודים יתאחדו עם הגרמנים, ואז דבר לא יפריד ביניהם.

ציטוט מ"היהדות במוסיקה":

"עוד יהודי אחד עלינו להזכיר, שחי בינינו כסופר, הוא יצא ממעמדו המיוחד כיהודי ועבר אלינו כדי לבקש גאולה, אותה לא מצא ונתחוור לו שרק עם גאולתנו אנו והפיכתנו לבני אדם אמיתיים ימצא אותה. היות לאדם יחד עמנו, פירושו לגבי היהודים, קודם כל לחדול להיות יהודי. ברנה חדל להיות יהודי. אך דווקא ברנה בא ללמדכם, שאין להגיע אל גאולה זו בדרך הרווחה והנוחות הקרה והאדישה, אלא שעליכם להיאבק למענה כמונו, ביזע, במצוקה וברוב כאב וייסורים. תנו יד ללא הסתייגות למאבק דמים זה תוך איבוד עצמי, ואז נהיה מאוחדים ודבר לא יפריד בינינו".

ואגנר היה ממשיך של הקריאה הבטהובנית לאחווה אוניברסאלית, כפי שהביע אותה בסיום הסימפוניה התשיעית בהלחנת המלים 'כל בני האדם אחים', של שילר. ואגנר, כידוע, העריץ את בטהובן וניצח על הסימפוניה התשיעית שלו בטקס הנחת אבן הפינה לביירוית, בית האופרה שנבנה במיוחד לאופרות שלו, וכאשר ניצח על הסימפוניה, לקח את המנורה מבית הכנסת בביירוית, שיש לו קיר משותף עם בית האופרה של המארק גראף, שם ניצח על היצירה. הקהילה היהודית בביירוית תמכה בואגנר כספית, וחלק מכריע מקהלו של ואגנר, היה למעשה מורכב מיהודים.

מה גם, שיצירתו האמנותית של ואגנר מושפעת מהסופר היהודי-גרמני היינריך היינה, ויותר מכך - מיצירתו המוסיקלית של המלחין היהודי פליקס מנדלסון, עד כדי כך שואגנר מצטט ממנו מוטיבים ביצירותיו, ולא על מנת לזהות דמויות יהודיות, אלא להיפך, קושר אותם עם נושאים גרמניים למדי. באופרות של ואגנר, מופיעות דמויות גרמניות לצד יהודיות, חלק מהדמויות הגרמניות חיוביות וחלקן שליליות למדי, וכך גם היהודיות. יש אצלו גרמנים טובים ורעים, ויש אצלו יהודים טובים ורעים. חשוב להדגיש שאילו ואגנר היה רוצה להביע יחס חד-ממדי של שנאה ליהודים והתנגדות להם, היה מן הסתם מעצב דמות יהודית אחת, בצורה קריקטוריסטית. העובדה שהצמיד יהודיות לדמויות אחדות, שונות, באופרות שלו, מלמדת שיחסו ליהודים לא היה חד ממדי.

הוא הכיר ועבד עם יותר יהודים מכל מלחין חשוב אחר. האמרגן שלו, אנג'לו נוימן, היה יהודי, והוא התעקש שעל האופרה האחרונה שלו "פארסיפאל", ינצח המנצח היהודי הרמן לוי, שהיה מנושאי ארונו של ואגנר בהלווייתו. עם זאת, ואגנר סירב, פעמיים, לחתום על עצומה אנטישמית שהוגשה לקנצלר ביסמרק ודרשה להגביל את זכויותיהם של היהודים.

לגבי הסמליות של המוסיקה של ואגנר אצל הנאצים: היטלר אכן התלהב בהתחלה מואגנר ואימץ אותו, אך מאוחר יותר, כאשר נוכח לדעת באמת את המסר של יצירתו האמנותית, החרים למעשה חצי מיצירותיו. כל המכיר את תוכני יצירתו האמנותית, יודע היטב כי זו דווקא ניבאה את מפלתם, באשר ניבאה את התמוטטותו של כל משטר רודני. יצוין כי בשנת 1942 אף הוחרמה למעשה מחצית יצירתו על ידי הנאצים עצמם. יהודים רבים, שהבינו את המסר שביצירתו, הלכו גם בימי הנאצים, כל עוד הותר להם, לבקר בתיאטרון של עירם, לראות את "טבעת הניבלונג" וליהנות, לפחות מעל הבימה, מחזון מפלת שלטון הצורר.

מעניין כי רדיו הבי.בי.סי התמיד בימי הרייך השלישי בשידורי "הטבעת", ובעיקר "דמדומי האלים", לגרמניה, ותרם ללא ספק להחלטת הנאצים לאחר 1942 להוריד את "הטבעת" מן הבימה בביירוית – אות לתיאטרונים אחרים בגרמניה שלא להציגה עוד. "פארסיפאל" לעומת זאת, כבר לא הוצגה בביירוית שלאחר 1939 משום שהיצירה נמצאה נוצרית מדי, וגם עם מסר של חמלה ופיוס שהיה זר לנאציזם, וכך הוטל חרם על מחצית יצירתו האמנותית של ואגנר בגרמניה הנאצית עצמה. ב-1951, ביירוית שלאחר המלחמה, חזרו והבליטו יורשי ואגנר את המגמה האנטי-רודנית של "טבעת הניבלונג".

מהצד השני של המתרס, תיאודור הרצל היה מהמעריצים המובהקים של ואגנר, וטען שבערב שלא הוצגה אופרה של ואגנר לא היה מסוגל להמשיך לכתוב את ספרו "מדינת היהודים", והמוסיקה של ואגנר מחזקת אצלו כל העת את האמונה ברעיונותיו. הוא אף שאף שביום מן הימים, לכשתוקם אותה מדינת יהודים, ההמנון שלה יהיה לא אחר מאשר הפתיחה ל"טנהויזר" של ואגנר. הקונגרס הציוני השני, ב-1898, כלל גם קונצרט תזמורתי חגיגי. תוכנית הקונצרט כללה את "פנטסיית טנהויזר".

ולסיום, ניזכר בדבריו הכנים של הרמן לוי על ואגנר: "הוא הטוב והאציל שבבני האדם. זוהי טעותם וחוסר הבנתם של בני דורו, אשר התייחסו בצורה כה רצינית ומחייבת לאמירותיו הלועגות וללעז שבביטוייו, דבר שעבורו הוא בהחלט טבעי וברור. גיתה הגדול לא היה טוב ממנו. רק הדורות הבאים יכירו בעובדה, שואגנר היה אדם גדול, כפי שהיה אמן גדול, דבר שרק הקרובים לו ביותר יודעים כבר היום... ההזדמנות הגדולה של חיי ניתנה לי בהיותי קרוב אליו, ועל כך אני מודה מדי יום לאלוהים".

(עירד עתיר, מוסיקולוג)

ריכרד וואגנר, טבעת הניבלונג. המוסיקה לבדה. התזמורת הפילהרמונית הוינאית, בניצוחו של לורין מאזל. וינה, 2009, 1:14:44.