שמי אורי רוזנווקס ואני יחד עם רינת קליין יצרנו את הסדרה "ליבוביץ - אמונה אדמה אדם". אני אנסה בדקות המעטות כאן להאיר ולהעיר על הנושא עליו נתבקשתי לדבר: ליבוביץ ויחסו לשואה.
בראשית הפרק "אמונה" בסדרה שלנו נראית קבוצה של ילדי תיכון ישובים לרגליו של ליבוביץ בחדר העבודה המפורסם שלו ואחד מהם שואל אותו:
"אבל הרי יהודים אומרים בפסח: בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". ואז ליבוביץ עונה: "כן, אבל הוא אף פעם לא הצילנו מידם. לא מגזירות אדריאנוס ולא את הקהילות הקדושות שמתו על קידוש השם. הוא לא הצילנו לא מידי הצלבנים ולא מידי האינקוויזיציה ולא הציל מיליון וחצי ילדים יהודים שנספו מידי היטלר, ואף על פי כן, בכל הדורות יהודים המשיכו להאמין בשם למרות שהם ידעו זאת".
הדברים הללו מביאים בתמצות את תפיסת האמונה של ליבוביץ אשר נקשרת כמובן להשקפותיו לגבי השואה. ליבוביץ טען שהעולם איננו אלוהים ואלוהים איננו בעולם. אלוהים הוא מחוץ לעולם. אדם אשר מחליט לקיים אורח חיים דתי ולקבל על עצמו עול תורה ומצוות עושה זאת מתוך הכרעה פנימית, כאשר אין הוא מצפה לקבל דבר מהקדוש ברוך הוא, אלא בוחר להתעלות מעל הבלי העולם הזה ולעבוד את השם כמות שהוא. כאשר שמע את השופט המנוח חיים כהן אומר שאחרי השואה הוא הפסיק להאמין באלוהים ענה לו ליבוביץ "אתה כנראה מעולם לא האמנת בשם אלא רק בעזרת השם".
מתוך הדברים הללו ניתן להבין כמובן שאת כל הדיון על המושג של הסתר פנים או מקומו של אלוהים בשואה הוא דחה בדרכו האופיינית ופסל בזלזול אותו כלא רלוונטי. כאשר נשאל מהי משמעותה של השואה קבע שאין לה משמעות ושלא ניתן ללמוד מהשואה דבר. לכאורה דברים אלה עומדים בסתירה עם השימוש התכוף שלו במושגים כמו יהודו-נאצים או נערי היטלר-יוגנט כאשר דיבר על ילדי קריית-ארבע. את הסתירה הזאת אני אנסה להסביר.
בראשית ימיה של המדינה קיווה ליבוביץ שהיא תהיה מדינה יהודית. זה אולי מפתיע, אך כוונתו הייתה שהיהדות תהווה מרכיב זהות מרכזי ועצמאי, גורם מוסרי אשר יתייצב מול מוסדות המדינה ויתבע ממנה לפעול באופן המתיישר עם אמות המידה היהודיות. בפועל הוא ראה בצער כיצד המדינה מחבקת את הדת, פורשת עליה את חסותה החומרית ומעקרת אותה מכל עמדה עצמאית, וכמו שאמר: "שלטון חילוני אשר ממנה רבנים, למה הדבר דומה לאיזבל אשר הייתה ממנה את אליהו הנביא".
הוא ראה בצער מה שבעיניו קרה ליהדות בתוך מדינת ישראל ובעניין זה אמר: "לרבים במדינת ישראל מרכיב הזהות היהודי היחיד היא השואה והעיסוק בה". הוא הוסיף ואמר שהמשותף לעם הגרמני ולעם היהודי היא העובדה שלשני העמים הללו הייתה תרבות אדירה וכאשר הם הקימו מדינה, התרבות הזאת נהרסה.
הוא ראה סכנה גדולה בעירוב בין לאומיות לדתיות, יחוס קדושה לעם או לארץ הייתה בעיניו עבודה זרה. רק אלוהים קדוש והוא כידוע מחוץ לעולם. ברגע "שהמדינה הופכת לערך עליון זאת היא תחילתו של הפאשיזם" קבע. מכאן באו הדברים הקשים שאמר על חיילי צה"ל הנוהגים כיהודו-נאצים". כאמור, מתוך החשש הגדול של החיבור המאיים בין דת ללאומיות, מתוך העובדה ש"חיילים יהודים" מוכנים לעשות כל מה שהמדינה מורה להם ללא שיקול דעת. כאשר ביקרו אותו על האמירה הזאת ואמרו לו כיצד אתה משווה בין הנאצים לבינינו, אנחנו הקמנו מחנות ריכוז? או תאי גזים?, נהג להשיב: "אם כדי להוכיח את השוני בינינו לבין הנאצים נדרשים מבקרי להציג כהוכחה את מחנות הריכוז, זה רק מחזק את עמדתי, האם מה שנותר להבדיל בינינו לבינם הם רק תאי הגזים?"
היום כאשר אנו רואים רבני ערים, שהם עובדי מדינה, חתומים על עצומה לא להשכיר דירות לערבים ואיש אינו פוצה פה, כאשר אנו רואים אלפי בני נוער מוטסים מידי שנה לאושוויץ כדי להתבוסס בקורבננו לקדש את המתים בעוד שכאן במדינת ישראל ישנם ניצולי שואה אשר נגזר עליהם לסיים את חייהם בעוני בבדידות וכפי שהתברר השבוע לפעמים גם בפחד מפני בריונות, כאשר אוהדי בית"ר ירושלים מניפים ביציעים שלטים על טוהר המחנה והגזע, וכאשר ערבים חוטפים מכות רצח ברחובות ירושלים עיר הקודש רק בגלל היותם ערבים, ניתן אולי להבין טוב יותר את חששו ואת דבריו של ליבוביץ.
אין כאן שמחה לאיד ואין כאן שום סיבה לחגוג את נכונות דבריו.
יש רק להצטער על כך שהוא כנראה צדק.
(אורי רוזנווקס, במאי סרט התעודה "ליבוביץ' - אמונה-אדמה-אדם")
