הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מפיחה רוח חדשה במושגי התיאטרון!" (דוד מעיין, במאי)


1.

נדמה היה ששערוריית-יום-השואה התורנית הקדימה מעט השנה. "קמפיין קיצוני ליום השואה – קעקוע מספר זרוע על בני נוער" - זעקה הכותרת, ובעקבותיה הזדעקו כותרות נוספות. מסתבר שבמסגרת קמפיין זיכרון הציע משרד פרסום לחלק לבני נוער קעקועים (זמניים, בטח שזמניים), להדבקה על העור, כשהמטרה המוצהרת היא הנצחת השואה וחיבור הדור הצעיר לדור הניצולים. התגובות המזועזעות, מיותר לציין, הגיעו מיד, "זה זיכרון השואה החדש? לקעקע את בני הנוער? אתם השתגעתם לגמרי?"

 

2.

בואו נדבר לרגע על התחביר הפנימי של הקעקוע. המצדדים ביזמה יאמרו לכם שזוהי המקבילה העדכנית למדבקות "דם המכבים" הישנות והטובות מימי הזיכרון לחללי צה"ל, אבל שני המקרים אינם דומים כלל. "דם המכבים" הינו דימוי, מטאפורה, סמל. בתמונה נראה פרח סמוק ולא חייל נוטף דם. קעקוע מספר על זרוע צעירה, הינו הדבר עצמו, ללא טיפת עידון. כשאנו מקעקעים (באופן זמני!) את בני הנוער שלנו, אנו בעצם אומרים להם: אנחנו לא סומכים עליכם שתבינו בדרכים אחרות, אנחנו חייבים להמחיש לכם באופן הפרימיטיבי ביותר האפשרי את גודל הזוועה, אנחנו מתייחסים אליכם כמו אל ילד קטן שזקוק לספר תמונות, או כמו אל ילד גדול שזקוק לגירויים מהסוג האחר, אנחנו נרד הכי נמוך שאפשר. אנחנו נחרוט לכם בבשר החי עד שתכניסו לכם לראש.

 

3.

לפני תשע שנים, בטקס האלטרנטיבי בתיאטרון 'תמונע' בתל אביב, עמד על הבמה שי נהון, סטודנט צעיר מבאר שבע, שסיפר כיצד קעקע על זרועו (לנצח) את המספר של סבו המנוח, "הניצולים הולכים ונעלמים ואני לא רוצה לחיות בעולם ללא מספרים" הסביר לקהל ההמום. וישנו גם הסרט הדוקומנטרי, "ספורים", שיצא השנה ושעסק בין היתר, בבני הדור השני המקעקעים על עצמם את המספר של הוריהם הניצולים שהלכו לעולם. קעקוע הקבע הזה הוא תופעה קיצונית שאני מתקשה מאוד לסנגר עליה, ועדיין, אלה הבוחרים לעשות זאת הם אנשים שהלכו עד הקצה, או מעבר לו, ולא פרי מוחם היצירתי של קופירייטרים, שהיום יקעקעו אותך במספר מאושוויץ ומחר באותו המקום יניחו עליך קעקוע חינה (זמני!) של פרפר.  

 

4.

זה כמובן קל מאוד להתגולל על יזמה מופרעת אחת, אבל למעשה מדובר במצוקה אמיתית שקשורה להקצנה כללית של תרבות הזיכרון. תראו את מוזיאוני השואה בארץ ובעולם שרק הולכים ונעשים גרנדיוזיים יותר ויותר. מסע "ממחיש" ברכבת? יש. סיור "אמיתי" בגטו? כמובן. אימוץ זהות של ילדון שהושמד? אדרבא. מיטב המוחות היצירתיים בתחום (שזהו תחום עיסוקם, והם מתייחסים לכך ברצינות בכל יום בשנה ולא רק בתקופה שלאחר פסח), עמלים על הדרכים לקרב את בני הנוער, לגרום להם "להרגיש", "להתחבר", "להבין את החוויה", זה כמובן חשוב מאוד, אבל לא הכי חשוב.

 

5.

מה הכי חשוב? הו, הנה הגענו לליבה הלוהבת של זיכרון השואה כולו.

יש שיאמרו, לזכור את הנספים, יש שיגידו לדאוג לכך שלעולם לא עוד, יש שיבחרו לעסוק בלקחים הקשורים לזכות קיומנו כאן, יש שיפסעו במחוזות ההומאניות ויש שיעדיפו את הלקחים האוניברסאליים. איש איש ודרכו. כמו שצריך להיות. כל זמן שיזכרו ששלל ההמחשות הססגוניות הן רק תחנה בדרך לשם ושלפעמים קעקוע הוא רק קעקוע שמאחוריו לא מסתתר דבר.


(שהרה בלאו, סופרת, בוגרת תיאטרון החדר) 

לאיגרת השבועית של 2013 . 4 . 11