לוקח זמן לעכל אירועים קשים. קל וחומר אירוע חסר תקדים כמו השואה. חלק גדול מהדיונים המשמעותיים על השואה התפתחו באירופה ובארה"ב ואפילו בישראל עשרות שנים אחרי 1945, כלומר רק בעשורים האחרונים. ההיגיון-לכאורה שהיה עליו להכתיב התפתחות של דיונים כאלה מיד עם תום המלחמה, הוא אכן היגיון רק לכאורה. הדברים לא עובדים ככה. רק ממרחק מסוים, מביטחון יחסי מסוים, ניתן לחשוב על מה שאירע לנו, בני האדם, בשנות מלחמת העולם השנייה.

אני רוצה להפנות את תשומת הלב להשפעה מאוחרת של השואה, על תחום שלכאורה אינו קשור בה והוא תחום "התרבות". אני מדבר על תסיסה תרבותית רבת תוצאות, שרחשה בקרב אינטלקטואלים צפון-אמריקאים, אגב, חלקם הגדול מבקרי ספרות, מסוף שנות החמישים עד סוף שנות השישים. האינטלקטואלים הללו חשו שיש צורך להגדיר לעצמנו מחדש את המושג "תרבות". יש צורך בהגדרה חדשה באופן רדיקלי. ההגות שלהם הפכה להיות חלק מהמורשת האינטלקטואלית של הסיקסטיז, של "תרבות הנגד", זה המושג שהשתמש בו תיאודור רוסזאק בספרו מ-1969 "The Making Of a Counter Culture" והפך לרווח מאד.

לימים, הדיונים המוקדמים האלה שאני מדבר עליהם, משנות הששים, היוו חלק מהמצע הרעיוני של מה שלמדנו מאז לכנות "פוסט-מודרניזם". כלומר, חלק מהאינטלקטואלים שאני מדבר עליהם היו הראשונים לחוש שחל שינוי דרמטי בדרך שבה אנו מבינים את המושג "תרבות" ושהשינוי הדרמטי הזה מצריך מונח חדש, משהו שלא ידעו להגדיר בדיוק ולכן רק ציינו שהנו משהו שבא "אחרי" המודרניזם, ולפיכך: פוסט מודרניזם.

היו כמה סיבות לצורך בהגדרה חדשה של המושג "תרבות". אחת המפורסמות שבהן היא עלייתם של אמצעי תקשורת חדשים באותה תקופה, בראש ובראשונה הטלוויזיה. התיאורטיקן החשוב של הטלוויזיה (שהתחיל את דרכו האינטלקטואלית, אגב, כמבקר ספרות), אחד מקבוצת האינטלקטואלים שאני מדבר עליה, פרסם את יצירותיו החשובות באותה תקופה, בתחילת שנות השישים. ב"גלקסיה של גוטנברג" (1962) וב"להבין את המדיה" (1964) ניתח, או ניסה לנתח, מקלוהן, מה עושים לנו אמצעי התקשורת החדשים, כיצד הם משנים אותנו. אבל מקלוהן לא היה רק תיאורטיקן קר רוח שפשוט תיאר מה קורה. הוא היה, בעיני עצמו, נביא בעל שליחות מוסרית וההגות שלו ספוגה באיבה גדולה לתרבות הסֵפֶר, לתרבות הכתב והדפוס. התרבות הזו היא תרבות קרה, מופשטת, מבודדת את בני האדם זה מזה. הטלוויזיה, חזה מקלוהן, יכולה לקרב אותנו זה לזה באחווה של בני "כפר גלובלי", הביטוי המפורסם שטבע. העוינות החריפה של מקלוהן כלפי תרבות הספר נראית לנו היום קצת מוזרה וקל וחומר שנראות לנו מופרכות התקוות המשיחיות שהוא תלה בטלוויזיה. אבל מקלוהן ביטא היטב את "רוח התקופה", את התחושה הכללית שמשהו בסיסי ב"תרבות" אינו עובד. הוא מיקד את תשומת הלב בתרבות הכתב והספר, אבל הוגים אחרים הצביעו על בעיה רחבה יותר ב"תרבות".

ספר שהיה בעל השפעה עצומה על "תרבות הנגד" האמריקאית והנו המניפסט האינטלקטואלי החשוב ביותר של "המהפכה המינית" שהתחוללה, או נטען שהתחוללה, באותה תקופה, הוא הספר "חיים נגד מוות" של נורמאן או. בראון. בראון, אינטלקטואל קלסיציסט בהכשרתו, כלומר מי שחוקר את הכתבים הקלאסיים של יוון ורומא, חרג מתחום עיסוקו בספר הזה לעבר מחקר בעל השלכות יישומיות של פרויד והפסיכואנליזה. אם פרויד במסתו הגדולה "תרבות בלא נחת" טען שהחיים התרבותיים והחברתיים כוללים בחובם ויתור על חלק גדול מהיצריות שלנו, שעל מנת לחיות בחברה נתבעים היחידים לשלם מחיר כבד בהתנהלותם המינית, ויתור ותשלום שתורמים לאי היציבות החברתית, לעובדה שבני האדם מתמרדים מדי פעם כנגד הסדר החברתי באופן אלים, כדוגמת מלחמות ומלחמות אזרחים – אם כל זה נכון, טען בראון, אז משהו בסיסי דפוק במה שאנו מכנים "תרבות". ואם אנו רוצים שאלימות תקופתית לא תשוב ותפקוד כפעם בפעם את האנושות, עלינו לשנות את "התרבות" הזו. אם "התרבות" מדכאת אותנו – ולכן אנו מתמרדים בפרצי אלימות – צריך ליצור "תרבות" לא דכאנית.

מה שפרויד כינה "סובלימציה", כלומר ניצול האנרגיות המיניות והתוקפניות של בני האדם לצורך יצירת אמנות, פילוסופיה וערכים "נעלים" אחרים, טען בראון, הוא מנגנון הגנה לא מספק: ולראייה, אי הנחת ב"תרבות" שעליו הצביע פרויד עצמו. חברת העתיד תצטרך לבנות חברה שבה האנרגיות היצריות של בני האדם לא מוחלפות בדבר מה אחר, כי התחלופה הזו לא התגלתה כיעילה במניעת אלימות ומלחמות. חברת העתיד תצטרך לאפשר לבני האדם לשחרר את האנרגיות המיניות שלהם. הספר המהפכני של בראון, שנכתב בסגנון מבריק ובכישרון הגותי עצום, הינו התקפה חזיתית על מושג "התרבות" כפי שנתפס במערב במאות השנים שקדמו לפרסום ספרו.

אז מה הקשר לשואה? אולי הוא כבר מתחיל להתבהר.

חלקנו מכירים את האמרה של תיאודור אדורנו, האינטלקטואל היהודי-גרמני, ש"אחרי אושוויץ לכתוב שירה זו ברבריות". בדרך כלל מפרשים את האמירה הזו כך: אם התרבות הגרמנית המפוארת – גתה ושילר, מוצרט ובטהובן, קאנט והגל – לא סייעה למנוע את הזוועות של הנאצים, הרי שאין בה תועלת רבה. מי שייצג את העמדה הזו בשנות השישים, חלק מהזרם האינטלקטואלי שאני מדבר עליו, היה המבקר היהודי ג'ורג' סטיינר, בעצמו פליט יהודי שנמלט מפני הנאצים לארה"ב. מסוף שנות החמישים ובמרוצת שנות הששים פרסם סטיינר, בעיקר בארצות האנגלו-סקסיות, שורה של מסות שעסקו בכישלונה של התרבות לתַרְבֵּת, בכישלונם של ה-Humanities ל-Humanize. השואה חשפה את אוזלת ידה של "התרבות" לנוכח הברבריות וניפצה את הרעיון המדריך של "הנאורות" לפיה "התרבות" תהפוך אותנו לבני אדם טובים יותר, אמפאטיים יותר, סובלניים יותר, יכולים לשאת מורכבות יותר. הקרבה האטימולוגית בין המילה "culture" ל "agriculture" מלמדת על הפרויקט הזה של הנאורות: "התרבות" דומה למערכת היחסים בין האיכר לצמחים שהוא מגדל ומטפח, מטרתה היא ליצור "יבול" טוב ועשיר יותר, בני אדם טובים ומורכבים יותר. את התפיסה הזו ריסקה השואה, טען סטיינר.

אבל סטיינר, שהיה אחד מהאינטלקטואלים הספרותיים הבודדים שלקח ברצינות את מקלוהן באותן שנים, אף מעלה השערה מרחיקת לכת ומצמררת. ייתכן ש"התרבות הגבוהה" האירופאית לא רק שלא מנעה את האסון, אלא, ייתכן, שבהתמכרות לאסתטיקה המעודנת של "התרבות הגבוהה" ישנה גם תרומה להיווצרות האסון. ייתכן, מעלה סטיינר השערה מרעישה, שהתמקדות ביצירות "תרבות" עתירות-ניואנסים באה על חשבון יחס חם ומידי ופשוט כלפי בני אדם. התרבות לא רק שאינה מתרבתת, ייתכן שהיא תורמת לברבריות. 

הדיונים הראשוניים הללו התפתחו לימים, כמו שציינתי בהתחלה, למה שלמדנו לכנות "פוסט-מודרניזם" ול"חגיגה" שהלה חוגג את ביטול ההבדלים בין "גבוה" ל"נמוך" בתרבות. כלומר, העלייה של תרבות הפופ, במובן הרחב של המילה "פופ", נובעת גם מאכזבה עמוקה מ"התרבות הגבוהה", אכזבה וטינה שהן תוצאותיה של השואה.

כיום, כחצי מאה לאחר הדיונים החלוציים האלה, אנו חשופים הרבה יותר לנזקים של הטמטום, הסחת הדעת והאסקפיזם, האטומיזציה החברתית והבנאליות של התרבות הפופולארית. הבעיות שלנו היום אינן נובעת מ"תרבות גבוהה" אריסטוקרטית-סנובית, תובענית, דכאנית ונוקשה. המטוטלת התנודדה זה מכבר לצד השני והבעיות שלנו הפוכות.

אבל כשאנו רוצים לחשוב על "תרבות" כיום, או כשאנו מבקרים את מה שמכונה היום "תרבות", כדאי שנהיה מודעים להיסטוריה של הרעיונות שפרשתי כאן בקצרה, כדאי שנהיה מודעים לכך שגם על "התרבות הגבוהה" האנינה והאליטיסטית נמתחה ביקורת שאין לזלזל בה, ושנולדה מעיכול מושהה של הבלתי ניתן לעיכול, ממאורעות השואה.  

(ד"ר אריק גלסנר, מבקר הספרות של העיתון ידיעות אחרונות)