8.4.2013

אתמול הייתי בטקס יום השואה האלטרנטיבי. זו השנה השלישית. הטקס המהווה חלופה לטקס הקונבנציונאלי המרכזי הנערך בכל עיר ומורכב מרצף פעולות ובמחזוריות סדירה מנסה (ומצליח) לתת ביטוי ומחשבה אלכסונית ליום הזה ולימינו אנו.

כמו בכל שנה ליוותה את הדוברים מתורגמנית לשפת הסימנים ששמה לי דין. מיותר לומר עד כמה היא משכה את תשומת ליבי ואני מניח שאת תשומת לב שאר הנוכחים, תנועה תמיד מסקרנת ומעניינת מאשר דיבור. מדי פעם, כשהשעמום אחז בי או כשכבר הבנתי את כוונת הדובר הייתי מביט לצדדים ומחפש את אלו המחכים למוצא ידיה ולא מצאתי. לקראת סוף הערב אפילו רשמתי לעצמי נקודות הצלחה כשיכולתי לדעת מראש את התנועה הבאה שהיא תבצע.

באווירה הכללית הרגשתי שכולם חושבים אותו דבר ומסכימים על אותם רעיונות הנאמרים, יכולתי גם לנחש לאיזה מרחב (שהוא לא כל כך רחב...) פוליטי הם שייכים. אני מכיר את הקונספט, בישיבה קראנו לזה "לחזק", דהיינו לומר את שכולם כבר יודעים על מנת "לעורר" את העניין או "למחות". רוצה לומר לצאת כנגד עוולות הנעשות בעולם ע"י אחרים (לשיטתי).

ובמילים פשוטות יותר: ככל שהאיום האיראני מתגבר מידי שנה והנה אוטוטו הטיל נשלח עלינו לכלותינו מתגברת המחשבה שאנחנו, כן אנחנו נעשה לפלסטינאים את מה שעשו לנו (או שאנחנו כבר עושים...) וזכותנו הטבעית הלאומית וההסטורית על כל הארץ הזאת תתחזק ככל שיצלמו, יתעדו או יחרימו מוצרים מאיזשהו צד של הירדן.

אלוהים ברא אותנו ערלים, אטומים. תרצו, חירשים, ובמקום להסיר את הקליפות אנחנו מתחממים בהם וטוב לנו כך, אנחנו מקשיבים לעצמנו ומטפחים ראיות וטיעונים שיבססו וצדיקו את התיאוריה האבסולוטית שאנחנו בחכמתנו יצרנו.

צדקו המארגנים שהביאו מתורגמנית לשפת הסימנים כי זאת השפה היחידה שאנחנו מבינים... אם הייתי שר בממשלה הייתי מעלה הצעת חוק שבכניסה לכל קניון יהיה מתורגמן במקום מאבטח, מישהו שיסביר לכל נכנס בשפתו שלו את מה שהוא מעולם לא שמע או לא רצה לשמוע ובלי זה הוא לא ייכנס. המטען הקשה שאנחנו נושאים על\עם עצמנו עלול להתפוצץ כל רגע והוא גרוע יותר מכל מחבל.

נשימת אנחה.

בהצלחה.

(גיא דורון, שחקן ומחזאי. בוגר תיאטרון החדר)