"ניצולי שואה בעלי זכאות יכולים לקבל תשלום הכרה חד פעמי בסך 2000 אירו".

איזה יופי, מגיע לנו כסף. ומי אנחנו (אבא ואני) שנשאיר את הכסף אצלם? שהגרמנים ישלמו, עד הגרוש האחרון וכמה שיותר יותר טוב. בין כה וכה אין סכום שיוכל לפצות על הסבל של אבא בתקופת המלחמה.

ושוב אני קוראת את הכתוב בדפים:

"ממשלת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה מכירה בזכותם של הנרדפים אשר עסקו בעבודה, שלא בכפיה, לקבל גמלאות מהביטוח הסוציאלי כדין". ומי זכאי? "אדם שנרדף על ידי המשטר הנאצי על פי חוק הפיצויים הגרמני".

לאבא מגיע כסף. 2000 אירו זה סכום נאה, ואני בתו הנאמנה של אבא, יוצאת למסע. אבא בן שמונים וארבע. הוא כבר לא יוצא למסעות האלה, אבל כשהוא שומע שאני מביאה כסף מגרמניה, הוא מוכן פתאום לנדב פרטים שמעולם לא הסכים לספר.

- "כמה כסף?" הוא שואל.

- "2000 אירו".

- "טוב, אז תשלחי להם".

שוב יושבים אבא ואני והניירת של השילומים, שבה רשומים שמות הגטאות שבהם אבא שהה, מאיזה חודש עד איזה חודש, עד סוף המלחמה. מתי נרדף, מתי עבד בכפיה. מדייקים בכל פרט, כדי לא לטעות, כדי שלא יהיה חשש מולם, מול הגרמנים. בהצלבות מידע הם מצטיינים. הכול רשום אצלם במדויק.

- "אבא, במה עבדת בגטו?"

- "במחצבה".

בביטוח לאומי לימדו אותי לכתוב "שטיינברוק" בגרמנית, ואני מילאתי בסעיף הנכון והנה אנחנו מסיימים למלא את כל הפרטים בדף.

ואז מגיעים לסעיף 4.4 בעמוד הרביעי. כמו מבחן אמריקאי, סמן את התשובה הנכונה:

ברור שהתשובה הנכונה היא סעיף 3: "הוכרחתי לעבוד באמצעים של כפיה ובאלימות".

- "אבל אם תסמני את סעיף 3", אמרה לי הפקידה בביטוח הלאומי, "אתם לא תקבלו את הכסף".

- "מה זאת אומרת לא תקבלו את הכסף?"

- "את חייבת לסמן איקס על סעיף 1 כדי לקבל מהם את הכסף. לכתוב שאבא מצא את העבודה בעצמו."

- "תקשיבי", אמרתי לה, "אני לא כותבת. אנחנו לא צריכים את ה-2000 אירו האלה כדי שהם הגרמנים יחזיקו בידיהם מסמך שבו כתוב שאבא עבד מרצונו החופשי בגטו".

- "כולם חותמים, יקירתי. תחתמי ותשלחי".

חתמתי. שלחתי.

המסמכים כבר לבטח בגרמניה ו-2000 אירו כבר לבטח בדרך לחשבון הבנק של אבא. אני עדיין לא מעכלת את מה עשיתי. נתתי בידי הרפובליקה הגרמנית מסמך שבו כתוב במפורש שאבא עבד עבודת כפייה מרצונו החופשי.

יום אחד אבא ילך לעולם שכולו טוב, אבל המסמך שלו, כמו גם כל המסמכים של עובדי הכפייה שחתמו על כך שעבודת הכפייה נעשתה מרצונם החופשי, המסמכים הללו יהיו קיימים כעדות וככלי לניקוי המצפון הגרמני.

למה חתמתי על סעיף מס. 1?

(איריס הרפז, שחקנית ומחזאית. בוגרת תיאטרון החדר)