באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 35.

WWF

תכניות ההיאבקות בטלוויזיה בנוסח WWF, מבוימות מראש. אין זה ספורט במובן המקורי של המושג. אין בתכניות אלו התמודדות אותנטית, והמהלכים בהן נקבעו מראש בספר הבימוי שלהן. רוב הצופים יודעים זאת, ובכל זאת הם נוהרים לתחרויות וצופים בהן בטלוויזיה. הם משהים את הספק שלהם ביחס לאמיתות האירועים המוצגים בפניהם, לטובת יצירת האמון בסיפור העלילה ובגיבוריה.

בתכניות אלו מופיעים מתאבקים מקצועיים המגלמים, בסגנון גרוטסקי, את דמויות הגיבורים. יש בהם המגלמים, תכונות אנושיות, כגון יושר לב, רוע לב, ערמומיות וכו', ויש המגלמים סטריאוטיפים חברתיים, כגון הבחור מהשכונה שלנו, הזר וכו'. ניתן לראות בדמויות אלו תחליף מודרני של אלי אולימפוס בצלם האדם, שירדו אל הזירה האנושית. צופה שמזדהה עם דמויות אלו, יכול לחוות את עצמו כבעל עוצמה על-אנושית. הזדהות זו לעצמה יכולה להסב לצופה עונג ראשוני.

מאבקיהם של גיבורי התכנית יכולים לסמל לצופה את מאבקיו הוא בחיי היום-יום שלו כנגד איתני המציאות שלו. לכן תכנית זו פופולארית בעיקר בקרב ילדים, שרבים מהם חווים חוסר אונים אישי במגעם עם סביבה מאיימת. זאת ועוד: ההבטחה המובלעת בתכניות אלו, שהכול בהן קבוע מראש, עשויה ליצור תחושת בטחון, שהרי הכול רשום בספר הבימוי של התכנית, כאילו הייתה תבנית של תוכנית אלוהית. מכאן שהצופה יכול ליצור אמון בתבנית זו, שתבטיח לו מתח, שעשוע, ושמירה על תמונת עולם שיש בה סדר קבוע מראש, שלא יסכן את מערכת אמונותיו ודעותיו.

יוצרי התכנית מצידם עושים כל מאמץ כדי לענות על צרכים אלו של הצופה. תכניות אלו שייכות לזרם תרבות שבו באה לידי ביטוי, ישיר או עקיף, תוקפנות רבה, באמצעות גילויים של אלימות ואימה מבוקרות היטב. כמו תכניות WWF כך גם ספרי אימה וסרטים אלימים ממלאים צורך בסיסי אצל ילדים ומבוגרים כאחת. אחד מהרגשות המרכזיים המתעוררים בתקופות המעבר שבין אמון לספק, הוא הפחד מפני העתיד לבוא. פחד זה יוצר תסכול ותוקפנות שניתן להביאם לידי ביטוי באמצעים שונים. האמצעי המומלץ ביותר הוא כמובן היצירה האישית, אולם תפיסה זו היא עדיין נחלתם של מעטים יחסית, ובעיקר היא אופיינית למי שמראש הגדירו את עצמם כיוצרים.

רוב בני האדם עדיין רואים עצמם כצרכני יצירה ולא כיוצריה. הטענה המרכזית כנגד יצירות אימה ואלימות היא שהן משפיעות לרעה על התנהגותם של ילדים ומבוגרים, אולם אין לכך שום הוכחה מובהקת וחד משמעית. יש לשער שבקרב רוב האוכלוסייה, דיכוי ואלימות במציאות, מעודדים דיכוי ואלימות, ואילו יצירות של אלימות ואימה משחררות מטענים של תוקפנות.

("המעגל הפתוח", עמ' 130-131. המשך יבוא)