תכניות ההיאבקות בטלוויזיה בנוסח WWF, מבוימות מראש. אין זה ספורט במובן המקורי של המושג. אין בתכניות אלו התמודדות אותנטית, והמהלכים בהן נקבעו מראש בספר הבימוי שלהן. רוב הצופים יודעים זאת, ובכל זאת הם נוהרים לתחרויות וצופים בהן בטלוויזיה. הם משהים את הספק שלהם ביחס לאמיתות האירועים המוצגים בפניהם, לטובת יצירת האמון בסיפור העלילה ובגיבוריה.
בתכניות אלו מופיעים מתאבקים מקצועיים המגלמים, בסגנון גרוטסקי, את דמויות הגיבורים. יש בהם המגלמים, תכונות אנושיות, כגון יושר לב, רוע לב, ערמומיות וכו', ויש המגלמים סטריאוטיפים חברתיים, כגון הבחור מהשכונה שלנו, הזר וכו'. ניתן לראות בדמויות אלו תחליף מודרני של אלי אולימפוס בצלם האדם, שירדו אל הזירה האנושית. צופה שמזדהה עם דמויות אלו, יכול לחוות את עצמו כבעל עוצמה על-אנושית. הזדהות זו לעצמה יכולה להסב לצופה עונג ראשוני.
מאבקיהם של גיבורי התכנית יכולים לסמל לצופה את מאבקיו הוא בחיי היום-יום שלו כנגד איתני המציאות שלו. לכן תכנית זו פופולארית בעיקר בקרב ילדים, שרבים מהם חווים חוסר אונים אישי במגעם עם סביבה מאיימת. זאת ועוד: ההבטחה המובלעת בתכניות אלו, שהכול בהן קבוע מראש, עשויה ליצור תחושת בטחון, שהרי הכול רשום בספר הבימוי של התכנית, כאילו הייתה תבנית של תוכנית אלוהית. מכאן שהצופה יכול ליצור אמון בתבנית זו, שתבטיח לו מתח, שעשוע, ושמירה על תמונת עולם שיש בה סדר קבוע מראש, שלא יסכן את מערכת אמונותיו ודעותיו.
יוצרי התכנית מצידם עושים כל מאמץ כדי לענות על צרכים אלו של הצופה. תכניות אלו שייכות לזרם תרבות שבו באה לידי ביטוי, ישיר או עקיף, תוקפנות רבה, באמצעות גילויים של אלימות ואימה מבוקרות היטב. כמו תכניות WWF כך גם ספרי אימה וסרטים אלימים ממלאים צורך בסיסי אצל ילדים ומבוגרים כאחת. אחד מהרגשות המרכזיים המתעוררים בתקופות המעבר שבין אמון לספק, הוא הפחד מפני העתיד לבוא. פחד זה יוצר תסכול ותוקפנות שניתן להביאם לידי ביטוי באמצעים שונים. האמצעי המומלץ ביותר הוא כמובן היצירה האישית, אולם תפיסה זו היא עדיין נחלתם של מעטים יחסית, ובעיקר היא אופיינית למי שמראש הגדירו את עצמם כיוצרים.
רוב בני האדם עדיין רואים עצמם כצרכני יצירה ולא כיוצריה. הטענה המרכזית כנגד יצירות אימה ואלימות היא שהן משפיעות לרעה על התנהגותם של ילדים ומבוגרים, אולם אין לכך שום הוכחה מובהקת וחד משמעית. יש לשער שבקרב רוב האוכלוסייה, דיכוי ואלימות במציאות, מעודדים דיכוי ואלימות, ואילו יצירות של אלימות ואימה משחררות מטענים של תוקפנות.
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
29. אחרי מות: ויקרא ט"ז - י"ח
"וידבר יהוה אל-משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני-יהוה וימותו".
30. קדשים: ויקרא י"ט - כ'
"וידבר יהוה אל-משה לאמור. דבר אל-כל-עדת בני-ישראל ואמרת אליהם, קדושים תהיו כי קדוש אני יהוה אלוהיכם".
בפרשת שמינימובא סיפור בניו של אהרן הכהן, נדב ואביהוא, שהקריבו "אש זרה", שלא הייתה לרוחו של האל, ואז יצאה אש מלפני האל ושרפה אותם. מיד לאחר מכן, "אחרי מות שני בני אהרן", נדרש אהרן להמשיך בפולחן. לא ידוע אם הייתה לו שהות להתאבל על בניו. יש להניח שכן. מפרשים אומרים שמשה, באופן אישי, ניחם את אהרן. לא במקרה התקנה הבאה שמתקן האל היא שאין להיכנס לקודש הקודשים שלו, אלא אם כן תחילה ממלא הכהן את המקום בקטורת שתחשיך אותו, כביכול, פניה של האלוהות לא ייראו. כמובן שאין מדובר בפנים גשמיים של אל. אין לו גוף וגם לא דמות הגוף, אלא שזוהי דוגמא לריחוק שיש לקיים בין האדם לבין האל היהודי המונותיאיסטי, ליצירת אל מופשט מכל תו גשמי, כחלק מהמגמה להעצים את כוחו של האל הזה.
משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א, הלכה ט:
"אם כן, מהו זה שכתוב בתורה ותחת רגליו, כתובים באצבע אלוהים, יד ה', עיני ה', אזני ה', וכיוצא בדברים האלו? הכול לפי דעתן של בני אדם הוא, שאינן מכירין אלא הגופות. ודיברה תורה כלשון בני אדם, והכול כינויים הם. שנאמר, אם שנותי ברק חרבי. וכי חרב יש לו? ובחרב הוא הורג? אלא משל והכול משל. ראיה לדבר, שנביא אחד אומר שראה הקב"ה לבוש כתלג חיור, ואחד ראהו חמוץ בגדים מבצרה, משה רבינו עצמו ראהו על הים כגיבור עושה מלחמה, ובסיני כשליח צבור עטוף.(יש) לומר שאין לו דמות וצורה, אלא הכול במראה הנבואה ובמחזה. ואמת הדבר אין דעתו של אדם מבינה ולא יכולה להשיגו ולחקרו. וזה שאמר הכתוב, החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא".
ליה בכיתה א'. אנחנו שואלים אותה: מה למדתם בבית ספר על יום הזיכרון? - היה לנו טקס. - על מה היה הטקס? למה עומדים בצפירה? - אני לא ממש זוכרת... אה, זוכרים את סבתא גם? זוכרים גם את היוונים אולי? זוכרים, אה... אה... זוכרים גם את מה שעשו הנאצים?
- לא ליה, אנחנו מתקנים אותה, זה יום השואה.
- אה, אז זוכרים חיילים שנלחמו למדינה.
- נכון, אנחנו אומרים.
- אבא, אתה יודע, גם אותך היה אפשר לזכור אם היית נלחם במלחמה.
המשפט הזה מרעיד אותנו, מזעזע, מוציא אותנו משלוות הנפש ההומייה והצופייה שלנו.
היא ממשיכה: למה צריך להילחם ? למה חייבים להילחם? היא זורקת את השאלה לאוויר. רואים שמסע העם היהודי נחת עליה בבליל של היסטוריה אבל השאלה למה חייבים להילחם נורית לאוויר כמטח ומותירה אותנו עומדים דום, נבוכים.
למה חייבים להילחם?
וזה זורק אותי לבוקר יום ראשון השבוע. אני חושבת שהיה זה רזי ברקאי שדיבר עם גלעד שר, שהיה חבר במו"מ בקמפ-דייויד. הוא אמר ששלמה בן עמי, שהיה מעורב בשיחות טען שמה שתקע את ההסכם זה לא זכות השיבה והפליטים, זה לא מה שפוצץ את ועידת הפסגה. מה שפוצץ את זה, זה מי שולט בעיר העתיקה. זו הייתה אבן הנגף העיקרית. ערפאת רצה לנהל את המקומות הקדושים. רוב הנושאים היו פתירים: מים, פליטים וכו'. גלעד שר מוסיף שרוב הציבור היה מוכן להכיר בתוואי הגדר כגבול לגיטימי, משה ארנס אפילו התבטא ואמר שחייבים להגיע להכרה שיש כאן שני עמים שיהיו חייבים למצוא את דרכם יחד. אז למה לעזאזל? למה?
הכעס עולה בתוכי, זעם ממש. מה אני עושה למען דו-קיום? למען הערך החשוב מכל – קדושת החיים? האם אין אני עומדת דום ומוקפאת לתכתיב פוליטי? האם אין אני, בבלי דעת, נכנעת לטקסיות שמעוורת את עיני?
אני שומעת את הטקסים, במכללה, בטלוויזיה. השירים החוזרים על עצמם כל כך יפים, המלודיות החודרות, המילים, השירים, הדקלומים, שואבים אותי, מבכים אותי. אבל איכשהו אני חשה שכולם באופן נורא נצבעים בצבע אחד או מקסימום שני צבעים, כחול ולבן. משתמשים ביום הזיכרון הזה כדי לעוור את העיניים, כדי להסיח את הדעת מהעניין המרכזי שכבר די במלחמות המיותרות. יש משהו שמושך אותך בטקסים, בשירי העצב, שמקנה את אשליית ה"ביחד". מעין סם הרדמה, איזה כוח שמולו אתה חייב לעבור לדום שמקפיא אותך, את מחשבתך, את הרוח החופשית. זה לוקח ממני את התקווה של ההמנון, את הזכות שלי להיות אדם חופשי בארצו, אדם שחי, שמטיל ספק, שמותר לו לחשוב אחרת. האם בלי ששמנו לב נשאבנו למערכת זיכרון משומנת ומתוחכמת, רק כדי שנשכח לשאול את השאלה: רגע אחד! אם זה כל כך הורג, כל כך כואב, נוראי, ושבעים שנה איננו עושים דבר על מנת לשנות, הרי משהו כאן לוקה. מדוע שוב ושוב אנו חוזרים על אותה נוסחא ומטעינים את מפלצת המלחמות הזאת? למה שוב אמהות שותקות? למה הסיסמא "במותם ציוו לנו את החיים" היא עדיין מוטו מרכזי? או המגש המוכסף? אני לא רוצה להקריב את ילדיי על שום מגש כסף ואיני חושבת שצו גיוס הוא צו לחיים. אני חושבת שאפשר לגייס את ילדינו לשירות לאומי ערכי יותר ותורם יותר לחיים.
אני רואה את יותם בן השנתיים נהנה כל כך לנופף בדגל וכל כך מפחד מהצפירה. אני מחבקת אותו ותוהה: מה אני כאימא באמת עושה כדי למנוע את המלחמה הבאה? כדי להתנגד ולהגיד: די, לא עוד! איפה המקום החושב שאומר: רגע, ניסינו מעט מדי ונופפנו בדגלי אזהרה יותר מדי, נתנו יד לעצלות הרוח והמחשבה לשלוט בנו כמו דגל מתנפנף. לקחנו את ההיגיון הבריא והקרבנו אותו.
אני לא רוצה לפגוע באנשים שאיבדו את יקיריהם. אני חושבת שההנצחה חשובה, אבל ממקום אחר, ממקום של מניעה, ממקום של שלום. כמו ששואלים, מה ניתן היה לעשות כדי למנוע את התאונה הבאה, ככה צריך לחשוב על מהלכים ותשתיות שימנעו את המלחמה הבאה. זהו שיח שחייב להיכנס לטקסים, הוא לא יכול להיות מושתק עוד. חייבים לרענן את טקסי הזיכרון ולראות גם את האובדן, הכאב והסבל, גם של הצד השני. תמונת הסבל המלאה.
אי אפשר עוד להיתלות בסיסמא מקפיאה בנוסח: "יום הזיכרון זה לא פוליטי", כי זה תמיד פוליטי. החיים שלנו פוליטיים. ההליכה העיוורת היא פוליטית. מתן היד לכיבוש הוא פוליטי. תקציבי הביטחון על חשבון החברה הם פוליטיים. אי אפשר לנתק את הפוליטי מהאישי. אי אפשר להגיד שאין ברירה, ואחר כך לבכות על בנים שנופלים, גם אי אפשר לצוות על ילדים להתגייס רק לצבא ולא לצו עזרה בחינוך, צו גיוס למערכת בריאות קורסת, צו עזרה לזקנים נוער וילדים בהזנחה. בשם הביטחון. הצו צבאי הפך להיות הצו היחיד המוצדק, ובינתיים ארצי בוערת, מהשפלה, מחוסר חמלה, מאלימות ומבושה, ואנחנו ממשיכים, גאים ומעודדים אותם ללכת לצבא מורעלים. אני לא רוצה שבני יהיה מסומם או מורעל מסיסמאות של מלחמה אין ברירה. אני רוצה שיידע שיש ברירה. הפועל הפלסטיני שהוא מחבק כל יום ומצייר איתו טרקטור, הוא שכן שלו ולא אויב שלו, ושאין צורך להילחם. אני רוצה ללמד אותו על שיתוף ועל דו קיום, ועל זכויות אדם. זו מציאות שלא קיימת כאן. כי יש פה אפליה ועוול פוליטי וחברתי. מדוע זה פוליטיקלי-קורקט לומר בטקס כפי שהרמטכ"ל אמר: "רבבות שמותיהם שנחרתו בלב ובאבן, הם תזכורת תמידית לשבועתנו: לזכור אותם, ללכת בדרכם ולהשלים את משימתם".
איזו משימה? משימת המלחמה? האם אין זו אמירה פוליטית שהתגנבה לה? והאם אכן זאת היא שבועתנו. להשלים את משימתם? מי שם את השבועה הזאת בפי ומי שם את המשימה הזאת בדמי? ואולי המשימה צריכה להיות אחרת, משימת השלום? ואולי השבועה צריכה להיות אחרת והיא: נעשה ככל יכולתנו כדי למנוע מלחמה, כדי למנוע שפיכות דמים. למען לא יהיו יותר מלחמות, למען לא יהיו עוד חללים. האם אין הרואי מזה? לקחת אחריות על ילדינו במקום לומר שוב ושוב כי אין לנו דרך ארץ אחרת?
אנו צריכים בתוכנו את העוז לומר כי עם ישראל הזוכר את נופליו ומוקיר אותם ומבכה אותם ייקח על עצמו את האחריות לעשות כל שניתן כדי ש"לא עוד". ייקח על עצמו את האחריות לשיח שממנו לא תשמע עוד ירייה. האם יש רמטכ"ל או איש, אישה, פוליטיים, המעזים לדבר כך ביום זיכרון?
אני כל כך רוצה ש"יהיה שמח אחרי שנולדתי", אחרי שילדיי נולדו, ואני חושבת שזו ממש חובה מוסרית שלי. ולא, אני לא חושבת שזה לא יפגע בהיכל הזיכרון, אלא להיפך, יעניק לו משמעות. העמידה שלי דום אינה משרתת את העם, אינה מאחדת את העם, אני מרגישה שהשתיקה של יום הזיכרון טומנת בתוכה זעקה אמיתית לחיים. חייבים לעשות דבר שלא חוזר על עצמו כמו מנטרה שחוקה.
הפעם לא עוד. לא ניפול על חרבנו ולא נפיל על חרבנו, ולא ניתן את ידינו למערכת המשומנת לערפל את חושינו. מי שמוכן לדבר בשם החיילים ולהחליט מה עליהם לחשוב, עושה מניפולציה פוליטית. זה כמו הטרדה פיסית שהורגלנו אליה ואין אפילו על מי לדווח על כך. יש משהו ממוסחר בזיכרון שהופך ללא אישי ברגע שמדברים בשמם של מתים ומשתיקים את הדעה של החיים. החובה שלנו היא לא לתת יד לחללים חדשים בשם ה"אין ברירה", כי יש ברירה. אומרים זאת מומחים שהיו שם, וטוענים שויתרנו מהר מדי. לא עוד "עם לבדד ישכון". לא עוד "שחור מול לבן". לא עוד ערבי-גדר-יהודי. לא קונים עוד את משחק הזיכרון הפוליטי הזה.
"חזרתי להכרה שלושים ושש שעות אחרי הפציעה, בבית חולים בביר-גפגפה. הייתי משותק. מאוחר יותר שמעתי את המושג 'שיתוק היסטרי'. אחרי שלושה ימים הצליחו להעמיד אותי על הרגליים. חוץ מהפציעה בראש, בגלל הימעכות הקסדה, הייתי שלם. אבל מרגע שנודע לי שהחבר'ה נהרגו, הרגשתי מרוסק. אם לא הייתי מתעקש להישאר על הטנק, הם היו בחיים. מאז אני מרגיש כאילו אני נמצא בתוך מיכל זכוכית תחת עין פקוחה, כל הזמן תחת עין פקוחה. לא יודע של מי. לא יודע של מה". קולו נדם.
"העין הפקוחה היא שלך, נמרוד", אמרה ריקי, "זו העין הפנימית שלך, שלא נותנת לך מנוח".
"טעות בניווּט, נמרוד", הוסיף רונאל, "יש לך משקפיים מאוד עקומים. אתה שוכח שירדה עלינו אש תופת. מאיפה לך הביטחון שעל הקרקע הם היו ניצלים? אתה יודע כמה נפגעו אחרי שקפצו מהטנק? יש לך מזל שאתה נשארת בחיים".
"כבר היה לך הומור יותר מוצלח מזה, רונאל".
"כן. זה מזל, נמרוד, ורונאל צודק", אמרה ריקי. "אתה מחפש מתחת לאדמה להאשים את עצמך. אף אחד לא יכול לדעת מה היה קורה אילו...".
"אני מרגיש את זה בפנים, אתם לא צריכים לרכך את הגלולה המרה. אני באמת לא יודע איך...".
"כבר ארבעים שנה הוא חי עם האשמה הזו. נמרוד, די. לקחת על עצמך משא כבד מדי. הגיע הזמן להרפות, לתת לעצמך".
"הלוואי שיכולתי לכבס את נקיפות המצפון כמו גופיה ולתלות אותו לייבוש".
"לא יכול או לא רוצה, נמרוד? אני חושבת שמשהו בתוכך מעדיף להישאר תקוע, כדי להעניש את עצמך, על מה שאתה מגדיר, 'אחריות למותם'. איך לא הפנמת כלום מכל גיבורי המיתולוגיה שלך, מהמסעות שלהם, אפילו מהגיבורים המקראיים שאתה עדיין מצטט בכזו התלהבות. אולי אז היית מצליח להכניע את מפלצת-האשמה בתוכך, או לפחות לומד לחיות איתה בשלום".
"אתה עם נקיפות המצפון שלך, נמרוד, לא תגיע רחוק". אמר רונאל.
פניו של נמרוד החליפו גוון. רגליו התנודדו. לבסוף קם, התהלך אנא ואנה.
"אתם לא...".
"נמרוד, אולי די?"
"לא יכול. אני חייב להוציא. לא יכול להחזיק את זה יותר בפנים. אפילו המשפחה שלי לא יודעת כלום. אפילו האחים שלי".
"אתה חושב שזו הדרך? וחוץ מזה, הרופאה רצתה לדבר איתם, לא הסכמת".
"הם אף פעם לא שאלו".
"למה שלא תיתן להם קצת קרדיט?"
"עזבי, יותר טוב ככה".
"מצוין שאתה יכול סוף סוף להוציא", אמרה טלילה.
הנה זה מתחיל להתגלגל. חיבקה את כתפיו ונשקה לראשו. לא הרים את עיניו. מהחולות הטובעניים של סיני לא תצליח להוציא אותו. לפחות תהיה איתו. "תראה נמרוד, אתה...".
"תנו לו צ'אנס להתבטא. באתם לעזור לו להיזכר בפרטים ולתת לו ביטחון, לא להפסיק אותו בכל פעם מחדש". קטעה טלילה את דבריה.
כעסה של ריקי גאה. רונאל הביט בה. "בסדר, בסדר", אמר, "לא נתערב, רק כשיהיה צורך, אבל לא נראה לי שיהיה צורך, נדהמתי לגלות איזה פרטים שוליים תקועים לו בזיכרון, שאפילו אני לא זוכר".
"אתה טועה, רונאל. רגע הפגיעה ותקופות רבות אחריה, נמחקו לו. הוא ניזון מסיפורים ששמע וחלק מהם אימץ כאילו היו זיכרונות שלו. 'זה טוב', אמר הרופא, 'ככל שייזכר מהר יותר, יותר מהר יחלים.' אז כולם התגייסו להשלים לו פערים. נלחמנו בינינו, מי יריץ יותר אינפורמציה, על כל תא לבן שלו. הרופאים הרי היו אורים ותומים. גם הפסיכולוגיות, שחלקן היו מאוד אגרסיביות. זכורה לי בעיקר אחת, שניסתה להשיג כמה שיותר אינפורמציה במינימום של זמן וכמעט גמרה אותו. אחרות היו ממש מקסימות. בדיעבד הסתבר שחלק גדול מן האינפורמציה, מוטב היה לולא הגיעה אליו בכלל".
"כמו זריקות פנטוטל", אמר נמרוד, ונסוג לתוך עצמו.
"בדיוק", אמרה ריקי, "בדיוק כמו זריקות הפנטוטל, שהנזק שלהן התברר רק שנים אחר-כך והיה בלתי הפיך. החזירו אותו למצב של מלחמה, בתקווה שחוויית הטראומה מחדש תשחרר אותם ממנה. הנפגעים חווּ טראומה על טראומה. האם ידעת טלילה, שאפילו מבנה המוח שלהם משתנה?"
"נהיה מרובע", אמר רונאל ופרץ בצחוק אבל מיד נדם.
"משושה", אמר נמרוד. "נהיה משושה. כדי לקלוט במשושיו את כל השִיט שבעולם".
"עוד יש לך את זה", התפעל רונאל.
"יום אחד נכנסתי לאיזה מקום, ומה תלוי מולי? אחד הציורים של אורי ליפשיץ. זה היה כמו סטירה מהגיהינום. ישר התחילו לרוץ לי תמונות. בקושי הצלחתי לברוח. לא יודע איך הגעתי הביתה. נכנסתי למיטה ולא יצאתי שלושה ימים".
"כל הטיפולים שסיפרת לי עליהם בטלפון, ושום דבר לא עוזר?" שאלה טלילה.
"מים למת, כמו שאימא של ריקי אומרת".
"טראומה שהתקבעה כתוצאה מהיעדר טיפול או טיפול לא נכון, היא כמו סרטן ששלח זרועות לכל חלקי הגוף. מצבו של הנפגע רק ילך ויחמיר. את זה קבעו אנשי מקצוע", אמרה ריקי בזעף, "אז על איזה טיפול את מדברת בדיוק? היום הם מקבלים אמנם טיפול נכון, אבל למרביתם, מאוחר מדי".
"למרות שאני מוקף במשפחה אוהבת ובד"ר אורגד, שמקדיש את חייו למען הלומי-הקרב ומשפחותיהם ולולא הוא, כבר הייתי בר-מינן, אני מרגיש רוב הזמן מצב צבירה שלילי שמפרק אותי מבפנים. אין לי כוח נגדו. טריגר קטן ואני בנקודת האל-חזור. צריך המון כוח לא להיכנע לתחושת השחרור הזאת. המון כוח".
"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה". (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")
"תצוגת משחק מדהימה. אירועשהוא בדיוק ברוח הזמן!" (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".
(נאוה סמל, סופרת)
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטאטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.
רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.
תיק פוריות
IV כן או IV לא!
היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.
מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.
ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר
מוצ"ש, 27.4.2013, 20:30, בתיאטרון החדר
60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪.
כתבה ב-ynet. ראיון: קול השלום. להזמנות, ירון: 050-657-7027
פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.
הוא נולד בארה"ב, חי מרבית שנותיו בישראל, היום הוא משמש רבה הראשי של הקהילה הרפורמית בשבדיה. שם לו למטרה יצירת יחסים טובים בין יהודים למוסלמים. צעד במצעד הגאווה השבדי. הזמין ראפר פלסטיני לנגן בבית הכנסת שלו. הצעירים בקהילה מעריצים אותו. הזקנים והשמרנים מתמרמרים ועשו יד אחת להדיח אותו. בשבדיה זהו נושא בחדשות.
איירין לופז עושה עליו סרט דוקו. הסרט עדיין בעריכה. זהו הטריילר.
בתו של הרב דויד לזר, אביגיל לזר, מתגוררת בישראל והיא חברה בקבוצת השחקנים של תיאטרון החדר.
גלנדה ג'קסון
השחקנית גלנדה ג'קסון, היום חברת הפרלמנט הבריטי מטעם הלייבור, סוגרת חשבון עם המנוחה מרגרט תאצ'ר. במשך שמונה דקות תמימות היא גם נאבקת בקריאות הביניים מספסלי הימין. מה שתאצ'ר עוללה לעם הבריטי מזכיר באופן חשוד ביותר, את מה שעולל (ועדיין מעולל) ראש ממשלה מסוים בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לא חדשות טריות אבל חבל להחמיץ את ההזדמנות הזאת (אנגלית).
ריהוט מדויק
(12.4.2013) שמעתי היום ברדיו מקומי:
אני מבקש מהמאזינים, כשאתם מתקשרים לתחנה שלנו דברו בשפה מרוהטת ודייקנית... (שיבולת ברזני, "קול העברית כולה", פייס)
