הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר למדתי שאתה שחקן, גם אם אתה נמצא בעבודה אחרת, כי במהות שלך אתה שחקן" (רננה רז, אמנית יוצרת, בוגרת תיאטרון החדר)


(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.

הנושא: הלם קרב. הרומן מבוסס על מקרה מהחיים.

קטע 12)

 

"חזרתי להכרה שלושים ושש שעות אחרי הפציעה, בבית חולים בביר-גפגפה. הייתי משותק. מאוחר יותר שמעתי את המושג 'שיתוק היסטרי'. אחרי שלושה ימים הצליחו להעמיד אותי על הרגליים. חוץ מהפציעה בראש, בגלל הימעכות הקסדה, הייתי שלם. אבל מרגע שנודע לי שהחבר'ה נהרגו, הרגשתי מרוסק. אם לא הייתי מתעקש להישאר על הטנק, הם היו בחיים. מאז אני מרגיש כאילו אני נמצא בתוך מיכל זכוכית תחת עין פקוחה, כל הזמן תחת עין פקוחה. לא יודע של מי. לא יודע של מה". קולו נדם.

 

"העין הפקוחה היא שלך, נמרוד", אמרה ריקי, "זו העין הפנימית שלך, שלא נותנת לך מנוח".

"טעות בניווּט, נמרוד", הוסיף רונאל, "יש לך משקפיים מאוד עקומים. אתה שוכח שירדה עלינו אש תופת. מאיפה לך הביטחון שעל הקרקע הם היו ניצלים? אתה יודע כמה נפגעו אחרי שקפצו מהטנק? יש לך מזל שאתה נשארת בחיים".

"כבר היה לך הומור יותר מוצלח מזה, רונאל".

"כן. זה מזל, נמרוד, ורונאל צודק", אמרה ריקי. "אתה מחפש מתחת לאדמה להאשים את עצמך. אף אחד לא יכול לדעת מה היה קורה אילו...".

"אני מרגיש את זה בפנים, אתם לא צריכים לרכך את הגלולה המרה. אני באמת לא יודע איך...".

"כבר ארבעים שנה הוא חי עם האשמה הזו. נמרוד, די. לקחת על עצמך משא כבד מדי. הגיע הזמן להרפות, לתת לעצמך".

"הלוואי שיכולתי לכבס את נקיפות המצפון כמו גופיה ולתלות אותו לייבוש".

 

"לא יכול או לא רוצה, נמרוד? אני חושבת שמשהו בתוכך מעדיף להישאר תקוע, כדי להעניש את עצמך, על מה שאתה מגדיר, 'אחריות למותם'. איך לא הפנמת כלום מכל גיבורי המיתולוגיה שלך, מהמסעות שלהם, אפילו מהגיבורים המקראיים שאתה עדיין מצטט בכזו התלהבות. אולי אז היית מצליח להכניע את מפלצת-האשמה בתוכך, או לפחות לומד לחיות איתה בשלום".

"אתה עם נקיפות המצפון שלך, נמרוד, לא תגיע רחוק". אמר רונאל.

 

פניו של נמרוד החליפו גוון. רגליו התנודדו. לבסוף קם, התהלך אנא ואנה.

"אתם לא...".

"נמרוד, אולי די?"

"לא יכול. אני חייב להוציא. לא יכול להחזיק את זה יותר בפנים. אפילו המשפחה שלי לא יודעת כלום. אפילו האחים שלי".

"אתה חושב שזו הדרך? וחוץ מזה, הרופאה רצתה לדבר איתם, לא הסכמת".

"הם אף פעם לא שאלו".

"למה שלא תיתן להם קצת קרדיט?"

"עזבי, יותר טוב ככה".

"מצוין שאתה יכול סוף סוף להוציא", אמרה טלילה.

 

הנה זה מתחיל להתגלגל. חיבקה את כתפיו ונשקה לראשו. לא הרים את עיניו. מהחולות הטובעניים של סיני לא תצליח להוציא אותו. לפחות תהיה איתו. "תראה נמרוד, אתה...".

"תנו לו צ'אנס להתבטא. באתם לעזור לו להיזכר בפרטים ולתת לו ביטחון, לא להפסיק אותו בכל פעם מחדש". קטעה טלילה את דבריה.

 

כעסה של ריקי גאה. רונאל הביט בה. "בסדר, בסדר", אמר, "לא נתערב, רק כשיהיה צורך, אבל לא נראה לי שיהיה צורך, נדהמתי לגלות איזה פרטים שוליים תקועים לו בזיכרון, שאפילו אני לא זוכר".

 

"אתה טועה, רונאל. רגע הפגיעה ותקופות רבות אחריה, נמחקו לו. הוא ניזון מסיפורים ששמע וחלק מהם אימץ כאילו היו זיכרונות שלו. 'זה טוב', אמר הרופא, 'ככל שייזכר מהר יותר, יותר מהר יחלים.' אז כולם התגייסו להשלים לו פערים. נלחמנו בינינו, מי יריץ יותר אינפורמציה, על כל תא לבן שלו. הרופאים הרי היו אורים ותומים. גם הפסיכולוגיות, שחלקן היו מאוד אגרסיביות. זכורה לי בעיקר אחת, שניסתה להשיג כמה שיותר אינפורמציה במינימום של זמן וכמעט גמרה אותו. אחרות היו ממש מקסימות. בדיעבד הסתבר שחלק גדול מן האינפורמציה, מוטב היה לולא הגיעה אליו בכלל".

 

"כמו זריקות פנטוטל", אמר נמרוד, ונסוג לתוך עצמו.

"בדיוק", אמרה ריקי, "בדיוק כמו זריקות הפנטוטל, שהנזק שלהן התברר רק שנים אחר-כך והיה בלתי הפיך. החזירו אותו למצב של מלחמה, בתקווה שחוויית הטראומה מחדש תשחרר אותם ממנה. הנפגעים חווּ טראומה על טראומה. האם ידעת טלילה, שאפילו מבנה המוח שלהם משתנה?"

"נהיה מרובע", אמר רונאל ופרץ בצחוק אבל מיד נדם.

"משושה", אמר נמרוד. "נהיה משושה. כדי לקלוט במשושיו את כל השִיט שבעולם".

 "עוד יש לך את זה", התפעל רונאל.

 "יום אחד נכנסתי לאיזה מקום, ומה תלוי מולי? אחד הציורים של אורי ליפשיץ. זה היה כמו סטירה מהגיהינום. ישר התחילו לרוץ לי תמונות. בקושי הצלחתי לברוח. לא יודע איך הגעתי הביתה. נכנסתי למיטה ולא יצאתי שלושה ימים".

 

"כל הטיפולים שסיפרת לי עליהם בטלפון, ושום דבר לא עוזר?" שאלה טלילה. 

"מים למת, כמו שאימא של ריקי אומרת".

 "טראומה שהתקבעה כתוצאה מהיעדר טיפול או טיפול לא נכון, היא כמו סרטן ששלח זרועות לכל חלקי הגוף. מצבו של הנפגע רק ילך ויחמיר. את זה קבעו אנשי מקצוע", אמרה ריקי בזעף, "אז על איזה טיפול את מדברת בדיוק? היום הם מקבלים אמנם טיפול נכון, אבל למרביתם, מאוחר מדי".

"למרות שאני מוקף במשפחה אוהבת ובד"ר אורגד, שמקדיש את חייו למען הלומי-הקרב ומשפחותיהם ולולא הוא, כבר הייתי בר-מינן, אני מרגיש רוב הזמן מצב צבירה שלילי שמפרק אותי מבפנים. אין לי כוח נגדו. טריגר קטן ואני בנקודת האל-חזור. צריך המון כוח לא להיכנע לתחושת השחרור הזאת. המון כוח".

 

(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)

לאיגרת השבועית של 2013 . 4 . 18