הצטרפו לאיגרת השבועית

החוויה אינה על הבמה או על האקרן. היא בתודעתו של הצופה. תפקיד היוצר הוא ליצור קשר עם תודעתו של כל צופה. לקשר הזה אנו קוראים אהבה.


ליה בכיתה א'. אנחנו שואלים אותה: מה למדתם בבית ספר על יום הזיכרון? - היה לנו טקס. - על מה היה הטקס? למה עומדים בצפירה? - אני לא ממש זוכרת... אה, זוכרים את סבתא גם? זוכרים גם את היוונים אולי? זוכרים, אה... אה... זוכרים גם את מה שעשו הנאצים?

- לא ליה, אנחנו מתקנים אותה, זה יום השואה.

- אה, אז זוכרים חיילים שנלחמו למדינה.

- נכון, אנחנו אומרים.

- אבא, אתה יודע, גם אותך היה אפשר לזכור אם היית נלחם במלחמה.

 

המשפט הזה מרעיד אותנו, מזעזע, מוציא אותנו משלוות הנפש ההומייה והצופייה שלנו.

היא ממשיכה: למה צריך להילחם ? למה חייבים להילחם? היא זורקת את השאלה לאוויר. רואים שמסע העם היהודי נחת עליה בבליל של היסטוריה אבל השאלה למה חייבים להילחם נורית לאוויר כמטח ומותירה אותנו עומדים דום, נבוכים.

למה חייבים להילחם?

 

וזה זורק אותי לבוקר יום ראשון השבוע. אני חושבת שהיה זה רזי ברקאי שדיבר עם גלעד שר, שהיה חבר במו"מ בקמפ-דייויד. הוא אמר ששלמה בן עמי, שהיה מעורב בשיחות טען שמה שתקע את ההסכם זה לא זכות השיבה והפליטים, זה לא מה שפוצץ את ועידת הפסגה. מה שפוצץ את זה, זה מי שולט בעיר העתיקה. זו הייתה אבן הנגף העיקרית. ערפאת רצה לנהל את המקומות הקדושים. רוב הנושאים היו פתירים: מים, פליטים וכו'. גלעד שר מוסיף שרוב הציבור היה מוכן להכיר בתוואי הגדר כגבול לגיטימי, משה ארנס אפילו התבטא ואמר שחייבים להגיע להכרה שיש כאן שני עמים שיהיו חייבים למצוא את דרכם יחד. אז למה לעזאזל? למה?

 

הכעס עולה בתוכי, זעם ממש. מה אני עושה למען דו-קיום? למען הערך החשוב מכל – קדושת החיים? האם אין אני עומדת דום ומוקפאת לתכתיב פוליטי? האם אין אני, בבלי דעת, נכנעת לטקסיות שמעוורת את עיני?

 

אני שומעת את הטקסים, במכללה, בטלוויזיה. השירים החוזרים על עצמם כל כך יפים, המלודיות החודרות, המילים, השירים, הדקלומים, שואבים אותי, מבכים אותי. אבל איכשהו אני חשה שכולם באופן נורא נצבעים בצבע אחד או מקסימום שני צבעים, כחול ולבן. משתמשים ביום הזיכרון הזה כדי לעוור את העיניים, כדי להסיח את הדעת מהעניין המרכזי שכבר די במלחמות המיותרות. יש משהו שמושך אותך בטקסים, בשירי העצב, שמקנה את אשליית ה"ביחד". מעין סם הרדמה, איזה כוח שמולו אתה חייב לעבור לדום שמקפיא אותך, את מחשבתך, את הרוח החופשית. זה לוקח ממני את התקווה של ההמנון, את הזכות שלי להיות אדם חופשי בארצו, אדם שחי, שמטיל ספק, שמותר לו לחשוב אחרת. האם בלי ששמנו לב נשאבנו למערכת זיכרון משומנת ומתוחכמת, רק כדי שנשכח לשאול את השאלה: רגע אחד! אם זה כל כך הורג, כל כך כואב, נוראי, ושבעים שנה איננו עושים דבר על מנת לשנות, הרי משהו כאן לוקה. מדוע שוב ושוב אנו חוזרים על אותה נוסחא ומטעינים את מפלצת המלחמות הזאת? למה שוב אמהות שותקות? למה הסיסמא "במותם ציוו לנו את החיים" היא עדיין מוטו מרכזי? או המגש המוכסף? אני לא רוצה להקריב את ילדיי על שום מגש כסף ואיני חושבת שצו גיוס הוא צו לחיים. אני חושבת שאפשר לגייס את ילדינו לשירות לאומי ערכי יותר ותורם יותר לחיים.

 

אני רואה את יותם בן השנתיים נהנה כל כך לנופף בדגל וכל כך מפחד מהצפירה. אני מחבקת אותו ותוהה: מה אני כאימא באמת עושה כדי למנוע את המלחמה הבאה? כדי להתנגד ולהגיד: די, לא עוד! איפה המקום החושב שאומר: רגע, ניסינו מעט מדי ונופפנו בדגלי אזהרה יותר מדי, נתנו יד לעצלות הרוח והמחשבה לשלוט בנו כמו דגל מתנפנף. לקחנו את ההיגיון הבריא והקרבנו אותו.

 

אני לא רוצה לפגוע באנשים שאיבדו את יקיריהם. אני חושבת שההנצחה חשובה, אבל ממקום אחר, ממקום של מניעה, ממקום של שלום. כמו ששואלים, מה ניתן היה לעשות כדי למנוע את התאונה הבאה, ככה צריך לחשוב על מהלכים ותשתיות שימנעו את המלחמה הבאה. זהו שיח שחייב להיכנס לטקסים, הוא לא יכול להיות מושתק עוד. חייבים לרענן את טקסי הזיכרון ולראות גם את האובדן, הכאב והסבל, גם של הצד השני. תמונת הסבל המלאה.

 

אי אפשר עוד להיתלות בסיסמא מקפיאה בנוסח: "יום הזיכרון זה לא פוליטי", כי זה תמיד פוליטי. החיים שלנו פוליטיים. ההליכה העיוורת היא פוליטית. מתן היד לכיבוש הוא פוליטי. תקציבי הביטחון על חשבון החברה הם פוליטיים. אי אפשר לנתק את הפוליטי מהאישי. אי אפשר להגיד שאין ברירה, ואחר כך לבכות על בנים שנופלים, גם אי אפשר לצוות על ילדים להתגייס רק לצבא ולא לצו עזרה בחינוך, צו גיוס למערכת בריאות קורסת, צו עזרה לזקנים נוער וילדים בהזנחה. בשם הביטחון. הצו צבאי הפך להיות הצו היחיד המוצדק, ובינתיים ארצי בוערת, מהשפלה, מחוסר חמלה, מאלימות ומבושה, ואנחנו ממשיכים, גאים ומעודדים אותם ללכת לצבא מורעלים. אני לא רוצה שבני יהיה מסומם או מורעל מסיסמאות של מלחמה אין ברירה. אני רוצה שיידע שיש ברירה. הפועל הפלסטיני שהוא מחבק כל יום ומצייר איתו טרקטור, הוא שכן שלו ולא אויב שלו, ושאין צורך להילחם. אני רוצה ללמד אותו על שיתוף ועל דו קיום, ועל זכויות אדם. זו מציאות שלא קיימת כאן. כי יש פה אפליה ועוול פוליטי וחברתי. מדוע זה פוליטיקלי-קורקט לומר בטקס כפי שהרמטכ"ל אמר: "רבבות שמותיהם שנחרתו בלב ובאבן, הם תזכורת תמידית לשבועתנו: לזכור אותם, ללכת בדרכם ולהשלים את משימתם".

 

איזו משימה? משימת המלחמה? האם אין זו אמירה פוליטית שהתגנבה לה? והאם אכן זאת היא שבועתנו. להשלים את משימתם? מי שם את השבועה הזאת בפי ומי שם את המשימה הזאת בדמי? ואולי המשימה צריכה להיות אחרת, משימת השלום? ואולי השבועה צריכה להיות אחרת והיא: נעשה ככל יכולתנו כדי למנוע מלחמה, כדי למנוע שפיכות דמים. למען לא יהיו יותר מלחמות, למען לא יהיו עוד חללים. האם אין הרואי מזה? לקחת אחריות על ילדינו במקום לומר שוב ושוב כי אין לנו דרך ארץ אחרת?

 

אנו צריכים בתוכנו את העוז לומר כי עם ישראל הזוכר את נופליו ומוקיר אותם ומבכה אותם ייקח על עצמו את האחריות לעשות כל שניתן כדי ש"לא עוד". ייקח על עצמו את האחריות לשיח שממנו לא תשמע עוד ירייה. האם יש רמטכ"ל או איש, אישה, פוליטיים, המעזים לדבר כך ביום זיכרון?

 

אני כל כך רוצה ש"יהיה שמח אחרי שנולדתי", אחרי שילדיי נולדו, ואני חושבת שזו ממש חובה מוסרית שלי. ולא, אני לא חושבת שזה לא יפגע בהיכל הזיכרון, אלא להיפך, יעניק לו משמעות. העמידה שלי דום אינה משרתת את העם, אינה מאחדת את העם, אני מרגישה שהשתיקה של יום הזיכרון טומנת בתוכה זעקה אמיתית לחיים. חייבים לעשות דבר שלא חוזר על עצמו כמו מנטרה שחוקה.

 

הפעם לא עוד. לא ניפול על חרבנו ולא נפיל על חרבנו, ולא ניתן את ידינו למערכת המשומנת לערפל את חושינו. מי שמוכן לדבר בשם החיילים ולהחליט מה עליהם לחשוב, עושה מניפולציה פוליטית. זה כמו הטרדה פיסית שהורגלנו אליה ואין אפילו על מי לדווח על כך. יש משהו ממוסחר בזיכרון שהופך ללא אישי ברגע שמדברים בשמם של מתים ומשתיקים את הדעה של החיים. החובה שלנו היא לא לתת יד לחללים חדשים בשם ה"אין ברירה", כי יש ברירה. אומרים זאת מומחים שהיו שם, וטוענים שויתרנו מהר מדי. לא עוד "עם לבדד ישכון". לא עוד "שחור מול לבן". לא עוד ערבי-גדר-יהודי. לא קונים עוד את משחק הזיכרון הפוליטי הזה.

לאיגרת השבועית של 2013 . 4 . 18