1. לרצות אותם
- "אני כל הזמן משתדל להיות בסדר, לרצות את הבמאי שלי וחושב מה ימצא חן בעיניו ובעיני הקהל וכל הזמן אני מקבל ביקורת בנוסח: 'זה לא מספיק טוב!' אני מיואש."
- "על עניין הביקורת נדבר בפעם אחרת. כאן עוסקים בחלוקת אנרגיה והתשובה היא כבר בגוף השאלה. כשמדובר בתהליך יצירה, כמו בכל מטלה אחרת, ובהבדל מיצירה גמורה היוצאת לקהל, עליך להניח למחשבה מה ימצא חן בעיני הבוס, הבמאי, המנהל האמנותי, הקהל, ולהפנות את כל המאמץ היצירתי לעבר השאלה 'מה באמת קורה כאן?'
במהלך בנייתה של יצירה, ככל שאני מפנה אנרגיה לריצוי הסביבה החיצונית, כך נגרעת אנרגיה מהיצירה עצמה. זהו אחד מהפרדוכסים בתהליך יצירתי. לכאורה, היצירה מיועדת לקהל. אבל ברגע זה, אנרגיה המופנית לכיוון קהל, דווקא מחלישה את היצירה.
רק לאחר שהיצירה הושלמה, נכון לאותו רגע, אפשר לשאול: "האם זה עובד?". זו שאלה בנאלית או פשוט שכיחה.
התשובה עליה תלויה במגמה החברתית של היצירה (או המוצר).
אם המגמה היא קואליציונית (ע' "המעגל הפתוח", עמ' 356), כי אז יש להתחשב בטעם הקהל ובמשאלותיו ולשנות את היצירה בהתאם.
אם המגמה היא אופוזיציונית או חתרנית, אין לחשוב על מה שימצא חן בעיני הקהל, אלא רק על מה שהיוצר מבקש לומר לו.
זו לעצמה דילמה קשה למדי. אם אתה כן עם עצמך, התשובה תימצא.
באהבה,
אמיר
--------------
2. פטריית הנעורים
האמונה בכוח עליון מגלמת בתוכה משאלות סותרות:
א. עבודת האל כ"עבודה לשמה".
ב. הרצון לקרב את האל, במובן של לדעת אותו לטובת האדם. קרבה זו מעצימה את כוחו של המאמין.
ג. הרצון להרחיק את האל, במובן של לא לדעת אותו. אי ידיעה זו מעצימה את כוחו של האל.
כדי להגדיל את עוצמת האפקט האמוני בדת או את עוצמת האפקט היצירתי בתרבות בכלל, משתמשים יוצרי הדת, כמו גם יוצרי תרבות בכלל, בשיטות שונות של הרחקה וקירוב. למשל, בתחום הדת, הפיכת האל המגולם בטבע או בפסל, לאל מופשט, הוא תהליך של הרחקת האל לצורך העצמתו. בתחום היצירה נהוג לדבר על הרחקת עדותה של היצירה או על קירוב עדותה. למשל, הצבת הסיפור של המלט בנופה המרוחק, במקום ובזמן, של דנמרק, הוא צורה של הרחקת עדותה של היצירה.
אילו היה סיפורו של המלט נשתל באנגליה בימיו של המחזאי שייקספיר, אפשר היה לדבר על קירוב עדותה של היצירה. ככל שהתופעה הדתית או האמנותית רחוקה יותר והידע עליה מועט יותר ומכיל תווי זיהוי כלליים יותר, כך ניתן להשליך עליה מגוון גדול יותר של משאלות אנוש. ככל שהתופעה קרובה יותר, מתעורר מתח רב יותר ביחס אליה, ומתח זה מקבל משמעות אישית וחברתית על פי מצבו של האדם באותו זמן. רוב התפילות הנהוגות אצל המאמינים הן בעלות תכנים כלליים ועוסקות במערכת יחסיו של אדם עם אלוהיו, ובאופן כללי גם בסבלו ובאושרו של האדם. רק לתפילות מעטות יחסית יש מטרה מקומית מסוימת - רפואית, כלכלית, וכו'.
המונולוג "להיות או לא להיות" מתוך המלט מאת ויליאם שייקספיר הוא טקסט אמנותי שתכניו מתייחסים בגישה כוללת ואוניברסאלית לתגובות אנוש ביחס לחיים ומוות, והוא נמנע מזיהוי עצמו עם מקום מסוים או זמן מסוים. טקסט כזה עשוי להוות מוקד להזדהות בקרב קהל רחב ומגוון ביותר ובזמנים שונים. כמובן, אמירה זו מתייחסת למילות הטקסט בלבד כי כל טקסט תלוי גם בצורת עיבודו וגיבושו הבימתי.
יצירות רבות משתדלות לנטוע את עצמן בנוף ידוע ומסוים, אבל גם לשלב תכנים אוניברסאליים כלליים, על גורל האדם וכו'. הסיבה לכך היא שהיוצרים מקווים לספק את קהלם באמצעות יצירת האיזון שבין התוכן המקומי הסגור בנופיו, לתוכן הכללי הפתוח למרב הפרשנויות האישיות האפשריות.
בתקופה מסוימת הייתה ידועה בציבור, ופופולארית בשימוש, פטריית הקמבוצ'יון, שכונתה גם "פטריית הנעורים". זוהי פטרייה שבית הגידול שלה הוא בתמיסת מים, סוכר ועלי תה. נאמר עליה שהיא מעכבת את תהליך ההזדקנות ומרפאה מחלות שונות. בין אלו שהפיצו את הפטרייה, היו שהמליצו ללוות את תהליך גידולה והשימוש בה בטקסים אחדים בעלי אופי מיסטי. בכל מקרה הומלץ לא להשליך כך סתם את העודפים שלה, אלא להעבירם הלאה או לקבור אותם באדמה. אחרי שהפכה הפטרייה להיות פופולארית, נבדק הרכבה. בין השאר, נמסר שהיא מכילה ויטמינים ומינרלים מסוימים. לאישה אחת, שנהגה לטפל בפטרייה ולצרוך אותה, נמסרו תוצאות המחקר המסוים ההוא. תגובתה הייתה: "חבל שספרו לי. לא רציתי לדעת מה יש בה. עכשיו כשאני יודעת, נעלמו כל הקסם והמסתורין, ואני לא יודעת אם אמשיך להשתמש בה עוד". לאחר פרק זמן קצר היא ספרה שרוקנה את תוכן הצנצנת, שהכילה את הפטרייה, אל תוך כיור המטבח ושטפה אותה החוצה.
("המעגל הפתוח", עמ' 131-132. המשך יבוא)
