1. לרצות אותם

-  "אני כל הזמן משתדל להיות בסדר, לרצות את הבמאי שלי וחושב מה ימצא חן בעיניו ובעיני הקהל וכל הזמן אני מקבל ביקורת בנוסח: 'זה לא מספיק טוב!' אני מיואש."

- "על עניין הביקורת נדבר בפעם אחרת. כאן עוסקים בחלוקת אנרגיה והתשובה היא כבר בגוף השאלה. כשמדובר בתהליך יצירה, כמו בכל מטלה אחרת, ובהבדל מיצירה גמורה היוצאת לקהל, עליך להניח למחשבה מה ימצא חן בעיני הבוס, הבמאי, המנהל האמנותי, הקהל, ולהפנות את כל המאמץ היצירתי לעבר השאלה 'מה באמת קורה כאן?'

במהלך בנייתה של יצירה, ככל שאני מפנה אנרגיה לריצוי הסביבה החיצונית, כך נגרעת אנרגיה מהיצירה עצמה. זהו אחד מהפרדוכסים בתהליך יצירתי. לכאורה, היצירה מיועדת לקהל. אבל ברגע זה, אנרגיה המופנית לכיוון קהל, דווקא מחלישה את היצירה.

רק לאחר שהיצירה הושלמה, נכון לאותו רגע, אפשר לשאול: "האם זה עובד?". זו שאלה בנאלית או פשוט שכיחה.

התשובה עליה תלויה במגמה החברתית של היצירה (או המוצר).

אם המגמה היא קואליציונית (ע' "המעגל הפתוח", עמ' 356), כי אז יש להתחשב בטעם הקהל ובמשאלותיו ולשנות את היצירה בהתאם.

אם המגמה היא אופוזיציונית או חתרנית, אין לחשוב על מה שימצא חן בעיני הקהל, אלא רק על מה שהיוצר מבקש לומר לו.

זו לעצמה דילמה קשה למדי. אם אתה כן עם עצמך, התשובה תימצא.

באהבה,
אמיר

--------------

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 35.

2. פטריית הנעורים

האמונה בכוח עליון מגלמת בתוכה משאלות סותרות:

א. עבודת האל כ"עבודה לשמה".

ב. הרצון לקרב את האל, במובן של לדעת אותו לטובת האדם. קרבה זו מעצימה את כוחו של המאמין.

ג. הרצון להרחיק את האל, במובן של לא לדעת אותו. אי ידיעה זו מעצימה את כוחו של האל.

כדי להגדיל את עוצמת האפקט האמוני בדת או את עוצמת האפקט היצירתי בתרבות בכלל, משתמשים יוצרי הדת, כמו גם יוצרי תרבות בכלל, בשיטות שונות של הרחקה וקירוב. למשל, בתחום הדת, הפיכת האל המגולם בטבע או בפסל, לאל מופשט, הוא תהליך של הרחקת האל לצורך העצמתו. בתחום היצירה נהוג לדבר על הרחקת עדותה של היצירה או על קירוב עדותה. למשל, הצבת הסיפור של המלט בנופה המרוחק, במקום ובזמן, של דנמרק, הוא צורה של הרחקת עדותה של היצירה.

אילו היה סיפורו של המלט נשתל באנגליה בימיו של המחזאי שייקספיר, אפשר היה לדבר על קירוב עדותה של היצירה. ככל שהתופעה הדתית או האמנותית רחוקה יותר והידע עליה מועט יותר ומכיל תווי זיהוי כלליים יותר, כך ניתן להשליך עליה מגוון גדול יותר של משאלות אנוש. ככל שהתופעה קרובה יותר, מתעורר מתח רב יותר ביחס אליה, ומתח זה מקבל משמעות אישית וחברתית על פי מצבו של האדם באותו זמן. רוב התפילות הנהוגות אצל המאמינים הן בעלות תכנים כלליים ועוסקות במערכת יחסיו של אדם עם אלוהיו, ובאופן כללי גם בסבלו ובאושרו של האדם. רק לתפילות מעטות יחסית יש מטרה מקומית מסוימת - רפואית, כלכלית, וכו'.

המונולוג "להיות או לא להיות" מתוך המלט מאת ויליאם שייקספיר הוא טקסט אמנותי שתכניו מתייחסים בגישה כוללת ואוניברסאלית לתגובות אנוש ביחס לחיים ומוות, והוא נמנע מזיהוי עצמו עם מקום מסוים או זמן מסוים. טקסט כזה עשוי להוות מוקד להזדהות בקרב קהל רחב ומגוון ביותר ובזמנים שונים. כמובן, אמירה זו מתייחסת למילות הטקסט בלבד כי כל טקסט תלוי גם בצורת עיבודו וגיבושו הבימתי.

יצירות רבות משתדלות לנטוע את עצמן בנוף ידוע ומסוים, אבל גם לשלב תכנים אוניברסאליים כלליים, על גורל האדם וכו'. הסיבה לכך היא שהיוצרים מקווים לספק את קהלם באמצעות יצירת האיזון שבין התוכן המקומי הסגור בנופיו, לתוכן הכללי הפתוח למרב הפרשנויות האישיות האפשריות.

בתקופה מסוימת הייתה ידועה בציבור, ופופולארית בשימוש, פטריית הקמבוצ'יון, שכונתה  גם "פטריית הנעורים". זוהי פטרייה שבית הגידול שלה הוא בתמיסת מים, סוכר ועלי תה. נאמר עליה שהיא מעכבת את תהליך ההזדקנות ומרפאה מחלות שונות. בין אלו שהפיצו את הפטרייה, היו שהמליצו ללוות את תהליך גידולה והשימוש בה בטקסים אחדים בעלי אופי מיסטי. בכל מקרה הומלץ לא להשליך כך סתם את העודפים שלה, אלא להעבירם הלאה או לקבור אותם באדמה. אחרי שהפכה הפטרייה להיות פופולארית, נבדק הרכבה. בין השאר, נמסר שהיא מכילה ויטמינים ומינרלים מסוימים. לאישה אחת, שנהגה לטפל בפטרייה ולצרוך אותה, נמסרו תוצאות המחקר המסוים ההוא. תגובתה הייתה: "חבל שספרו לי. לא רציתי לדעת מה יש בה. עכשיו כשאני יודעת, נעלמו כל הקסם והמסתורין, ואני לא יודעת אם אמשיך להשתמש בה עוד". לאחר פרק זמן קצר היא ספרה שרוקנה את תוכן הצנצנת, שהכילה את הפטרייה, אל תוך כיור המטבח ושטפה אותה החוצה.

("המעגל הפתוח", עמ' 131-132. המשך יבוא)

יותר מכל מתגעגע אנכי לבלונדי, לכלבה שלי בלונדי...

נפש חיה... הנשמה הטובה הזאת... איך הייתה מקבלת את פני בכרכורי שמחה... כן, מיללת שעה שאני עוזב אותה. קופצת בשיגעון של שמחה שעה שאני חוזר אליה...  חבל שהלכה לעולמה באופן נורא כל-כך. לו רק יכולתי לקחת אותה עמי... כן... בלונדי ואווה, היחידות שהיו נאמנות לי...

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

31. אמור: ויקרא, כ"א - כ"ד

"ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא באחיו" (אמר: ויקרא כ"א 1).

כאמור, ספר ויקרא נכתב על ידי כהני ירושלים הגולים בבבל, אחרי חורבן בית ראשון. גם בפרשה זו הם מבטיחים לעצמם שכר הוגן על מאמץ הכהונה והטבות שונות הנובעות ממילוי התפקיד. אולם הדגש הוא על ייחודם והפרדתם של הכוהנים משאר ישראל.

המקרא מתייחס לשלוש דרגות הפרדה עיקריות: האחת היא הפרדת עם ישראל משאר העמים, וזו תקנה החוזרת ונשנית בכתובים. עשניה היא הפרדת הכוהנים משאר ישראל, והיא אחד מהעיסוקים המרכזיים של ספר ויקרא. השלישית היא הפרדת האל מהכוהנים, וגם בזאת התקין ספר ויקרא תקנות אחדות.

כך, להבדיל גם מה שמתרחש בטלוויזיה הפופולארית. במידה מסוימת משמשת הטלוויזיה תחליף לפולחן דתי. לדוגמא, תכנית ראיונות שהייתה פופולארית בסוף המילניום בשם "ריקי לייק", שכמוה משודרות מאז ועד היום. שם התכנית כשם המנחה אותה. ניתן להגדיר אותה כמתכונת של טרגדיה יוונית קלאסית.

על הבמה מופיעים הגיבורים הטראגיים, הפורשים סיפור חיים שיש בו קונפליקט דרמטי, ולפחות פעולה אחת המכילה יסוד של היבריס, הלוא הוא חטא היוהרה שבהתרסה כנגד "הסדר הטוב" המקובל: גילוי עריות, בגידה, הרס המשפחה, אלימות וכו'. אין כאן עיסוק במעשי רצח האופייניים לטרגדיה, אבל בתכנית אחרת מסוגה ששודרה במקביל, "ג'רי ספרינגר", יש בפירוש עידוד לאלימות בימתית, שבדיעבד על המנחה לגנותה. ריקי לייק היא הכוהנת הגדולה. מעליה נמצאים רק האל והגורל שבאים לידי ביטוי בסדר החברתי הרצוי. את הסדר הזה מביע הקהל, הלוא הוא המקהלה בטרגדיה היוונית.

ריקי לייק, במסגרת תפקידה ככוהנת גדולה, היא כאן ראש המקהלה. היא מקשרת בין הדמויות הטרגיות שעל הבמה, לבין הקהל באולפן. הקהל מגיב למתרחש על הבמה, שואל שאלות ומציע פתרונות ברוח האמונות והדעות הציבוריות המרכזיות. אף כי ריקי לייק היא הכוהנת הגדולה של הפולחן הזה, גם היא כפופה לציווי האלוהי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדברי המקהלה...

אַנְחוֹתָיו נִבְלָעוֹת בְּזַעֲקוֹת הַשָּׁכֵן מִן הַחֶדֶר הַשְּׂמָאלִי

וְ"אוֹי מָאמָא" מִן הַחֶדֶר הַיְּמָנִי

שֶׁכָּל הַמַּפְרִיד בֵּינֵיהֶם הוּא

סִבּולֶת הַכְּאֵב

אוֹ

הַפַּחַד

וְקודֶם לִקְרִיאַת הַזְּמַן

בָּאָה רוּחַ גְּדוֹלָה

אָחֲזָה בִּכְנַף תַּכְרִיכִיו

וְגִלְגְּלָה

מַה לָּרוּחַ הַזּוֹ וְלַאֲהוּבִי

הַנֶּאֱחָז

בְּשָׁרְשֵׁי עַצְמוֹ

וּבָרְטִיּוֹת שֶׁצִּמַּחְתִּי מִלִּבִּי

וְהִנַּחְתִּי עַל לוּחַ לִבּוֹ

(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)

(מבוסס על משנתו של הפיסיקאי סטיבן הוקינג)

אנחנו קבוצה של כפרים השוכנים בחשכת מורדותיו של גיא נאלם. יש אומרים שמסביבנו רפאי הרים המשתרעים עד לאופקים, אולם לא נדע על כך דבר, וספונים בבדידותנו, נישא פנינו לעיר המחוז אשר במרכז. האמת היא, שמעולם לא ביקרנו בה. ואם-זאת נחוש במגעה הענוג ממרחק. יש האומרים שבלב העיר נמצא כור, שהוא, על-פי אמירה שחוקה: "כור מחצבתנו" וממנו מופז עלינו אותו אור עגמומי. לעיתים, בשעת ליל, עת  יסובבונו אך פנסים מחווירי פנים, תזהיר מעלינו נקודה ותחלוף. האם זה זר העושה דרכו בין צוקי אין חקר?

כך, בצנעת העמק אשר כלל לא יראה, שנה אחר שנה, נחוג סביב מקדש עירנו זה. בקרבתנו גם שרידי כפרים. על-פי השמועות כשל כוחם אל מול צללי ההרים, והם קרסו. יחד-עם-זאת, מעידים ריצודיהם הרפים, שבין איי חורבותיהם, עדיין רופסים זעיר-עולמות. לעיתים נישא קריאה, אך קריאתנו, הא... אינה אלא אין-אונות, בין צוקי השקט הקר. יש בין נחשולי ההרים הסמויים, והידיעה על כך מעומעמת ביותר, עוד קבוצות של כפרים. בקשב אילם, ייסובו, כמותנו, כך שנה אחר שנה, את ערי מחוזותיהם. ויש ואוושת פתע תפרכס. כאן? בסמוך? או שמא בכורים הרחוקים אך הכה קרובים? האם ייחרד  ליבנו, נגרע דבר? "ישנן מחילות", יישמעו אז התלחשויות, "המוליכות לכרך מופלא, כרך המפז נגוהות על סביבותיו!" אך היכן נמצא את זוהרו בשחור המרחבים? ואפשר שזה מכבר קרס, ועכשיו, לאחר שאף ריצודיהם הרופסים של זעיר העולמות אינם נראים עוד, הוא נחבא בכיס שבין צללי הרכסים. רפאי ההרים פורסים ממנו עתה מניפה של מחילות. מהם, במתק שחור, ליטרות של אור, הם נוטלים מכורינו.

אך כל אילו אינם אלא הדים ממחוזות רחוקים עד למאוד. כי, כאן, בכפרינו, איכרינו, בין גדמי החורף שהותירו אחריהם הקמילות, יחזו בעיניהם הנישאות מעל לאופקים, כבר בבוא הפריחות. זו תקווה מלאה, אך אותנו היא אינה מכה בסנוורים, כי אורה עגמומי כאור הביתי היוקד לעת ערב מהכור אשר בלב עיר המחוז. ואין אנו רואים את הלא-אור האורב לנו מכיסו בסבלנות אין קץ. ואף אם מתוך הנראה, נבחין בלא נראה, האם יהא בכוח רצוננו להימנע מנקישתו המשכרת? מאותה משיכה אלי נמוגותם הענוגה של הזמנים? כך, על עירנו, יחדיו עם התילים שעודם מרצדים, ועם כל קבוצות הכפרים אשר חגות כמותנו, סביב עריהן, נאסף ביום מן הימים, אל כמוסתו.

ביום ההוא נאלם לבלי שוב. אך ממי? מעינינו? והרי עינינו, יחדיו עם רסיסי האור שנקוו על רשתותיהם, כבר נחתמו בכמוסה זו. ומה יהא על הזיכרון? או למצער על זכר הזיכרון?האם יאבד? או שרפה תו, כצל חותם, באינותו, עוד בה, יהדהד? 

זוהי, יש אומרים, בירת רפאים; ואולי כך היא נצפית אך ממקומנו שמתחת לאופק הדברים; כי מעליו, וזאת בזמנים שיקדימו את זמננו, ביום לא בהיר, הן אפשר, שבשלל  פריחות לשמיה נפציע. 

נתקלתי בצמח שחור, טורף

זבובי זבל.

שני עליו היחידים, הבשרניים, היו קעורים קלות,

משוננים בקצוות,

פתוחים למחצה, דרוכים לקראת

הקורבן,

שמאז שנפלט פעם, מזמן,

ישר לתוך תלולית של זבל מהביל וחמים

הוא תר אחר אותו ריח מדהים.

חגתי וזמזמתי סביב הלוע השחור, הלח

שממעל נדמה כשתי ידיים שחורות ורכות,

סוגרות על פנינה העשויה זבל ריחני משובח.

כנפיי הדקיקות התעבו מרוב תשוקה

להתפלש בזבל המתוק,

רציתי

להתבשם בו עד קץ כל הדורות.

הצמח השחור המתין

לְהִתְעֲבּוּת רשתות כנפיי הזהובות, הדקיקות,

שתנועתן קפאה באחת

בשעה שנפשקו לקראתי

שני עלי הכותרת הבודדים,

המשוננים, הקעורים.

ואני נמשכתי פנימה

וכבר הרחתי את הריח

המוכר והחמים, הריח המדהים, והתמזגתי עם

שאריות ארוחת הערב, רולדת חיתולים מגולגלי צואה,

עריסתי משכבר הימים.

וכנפיי התפוררו לאבק זהוב,

שנמהל בתכול השמיים

ברגע שבו נלכדתי.

בדיוק באמצע הדרך

נלכדתי

וגופי הזעיר נחצה לשניים.

להקה פולנית עושה תיאטרון ביידיש.

תרבות האידיש פורחת - תופעה מפליאה.
נא לשים לב לרקדניות בטלית קטן.
(העברה: חיה נורבר)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

הוידוי האחרון של אדולף היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין כי המוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ו', 10.5.2013, בשעה 14:00

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

העלמה והמוות

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. פאולינה מזהה אותו כמי שעינה אותה ואנס אותה.

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום א', 12.5.2013, בשעה 20:30
יום ה', 16.5.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 3.5.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

מוצ"ש, 27.4.2013, 20:30.  יום ב', 29.4.2013, 20:30. תיאטרון החדר

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪.

כתבה ב-ynet. ראיון: קול השלום. להזמנות, ירון: 050-657-7027

לצאת מהקרון 2 – הפסטיבל

בוגרי תיאטרון החדר מעלים, במסגרת הפסטיבל: מונולוגים מן החורבן

ברכבת העולה לירושלים נפגשות דמויות מתקופת חורבן בית המקדש השני.

הישיבה המשותפת בקרון הרכבת והרוח המנשבת מחלונות הרכבת הפתוחים, יחד עם ההתרגשות מהפגישה המחודשת, מעוררים רגשות חבויים. המפגש המחודש מעלה את תחושות החורבן, האישיות והלאומיות ואט אט אנו מבינים כי, בדומה לימינו, לתחושת החורבן הלאומי והאסון האישי קווי ממשק רבים.

רק בסיום הנסיעה וביציאה מהקרון נדע מה היה ייעודה של הרכבת ולאן הוביל הקרון את נוסעיו.

מחזה ובימוי: ארז ברט.

בהשתתפות: איתמר ברקאי, אסתי גנץ, ארז ברט, יהונתן כלפה, ירון ליבוביץ' ושירה בן צבי.

מתחם התחנה, תל-אביב, ימים ה',ו',שבת, 9-11.5.2013.

ההצגות מתקיימות בין השעות 17:00- 23:00. תוכניית הפסטיבל.

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

ראש הממשלה - שפת גוף

ד"ר אמיר הלמר, מנתח את שפת הגוף של רה"מ: יהיה רע נקודה

-------------- -------------- --------------

כריזה, סוף הדרך: "קו – 18 – לכיוון – בית עלמין – בת-ים".

-------------- -------------- --------------

איזון: "הבתים כאן קשים, מרובעים, זוויתיים, חדים. האוהל שלי רך, מעוגל."

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)