נתקלתי בצמח שחור, טורף

זבובי זבל.

שני עליו היחידים, הבשרניים, היו קעורים קלות,

משוננים בקצוות,

פתוחים למחצה, דרוכים לקראת

הקורבן,

שמאז שנפלט פעם, מזמן,

ישר לתוך תלולית של זבל מהביל וחמים

הוא תר אחר אותו ריח מדהים.

 

חגתי וזמזמתי סביב הלוע השחור, הלח

שממעל נדמה כשתי ידיים שחורות ורכות,

סוגרות על פנינה העשויה זבל ריחני משובח.

 

כנפיי הדקיקות התעבו מרוב תשוקה

להתפלש בזבל המתוק,

רציתי

להתבשם בו עד קץ כל הדורות.

 

הצמח השחור המתין

לְהִתְעֲבּוּת רשתות כנפיי הזהובות, הדקיקות,

שתנועתן קפאה באחת

בשעה שנפשקו לקראתי

שני עלי הכותרת הבודדים,

המשוננים, הקעורים.

 

ואני נמשכתי פנימה

וכבר הרחתי את הריח

המוכר והחמים, הריח המדהים, והתמזגתי עם

שאריות ארוחת הערב, רולדת חיתולים מגולגלי צואה,

עריסתי משכבר הימים.

 

וכנפיי התפוררו לאבק זהוב,

שנמהל בתכול השמיים

ברגע שבו נלכדתי.

בדיוק באמצע הדרך

נלכדתי

וגופי הזעיר נחצה לשניים.

 

(ורד זינגר, עורכת, סופרת ומשוררת)