באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"
מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 37.
אמונה שתלויה באדם
אדם יכול לחיות כל חייו חיים של יצירה, אושר והתפתחות נמשכת ומספקת, בלי האמונה באלוהים בורא עולם וכל יכול, אבל פתאום ביום אחד, כשהוא חווה מצוקה אישית או קיבוצית, הוא מתפלל לאלוהים ומבקש את עזרתו. בתפילתו זו הוא יכול להתחייב לאמונה מתמדת באלוהים, אבל הוא יכול להתפלל ולבצע את הטקסים המתאימים גם בלי להאמין בתוקפם. לא אמונתו באלוהים או בטקסיו תהיה הבסיס לשינוי המצופה, אלא כורח השינוי.
לדוגמא: אם ברצונו להחלים ממחלה כלשהיא, הגורם המכריע בהחלמה הוא רצונו בה. כל פעולה שיבצע במטרה להחלים - נטילת תרופות או תפילות - איננה מחייבת בהכרח את האמונה בפעולה, אלא רק את האמונה בצורך להחלים, כלומר הצורך למלא חסר.
ברגעי המצוקה אולי ירצה האדם לראות את הקשר שבין תפילתו לבין השחרור המקווה ממצב המצוקה. אבל אם לא ינקוט באמצעים נוספים על התפילה, יש להניח כי ברוב המקרים - למעט אותם מקרים המוגדרים כהחלמה ספונטנית - לא יחלים ממצוקה זו. לחילופין אפשר לטעון כי ברגעי המצוקה הוא ירצה לראות קשר בין התרופות שהוא נוטל לבין ההחלמה.
אילו ניתן היה לומר כי כל מקרי ההחלמה מקורם בתפילות או בתרופות, כי אז היינו מגדירים תפילות או תרופות כאמצעי החלמה מובהק. אולם לא כך הם פני הדברים במציאות. מצוקה עשויה להסתיים גם בגלל מיצוי תהליכיה מצד עצמה וללא התערבות רפואית או דתית כלשהיא. מצוקה עשויה להסתיים גם בגלל הרצון האישי להחלים. רצון זה איננו חייב לבוא לידי ביטוי בתפילה לגורם חיצוני שיוציא את האדם ממצב המצוקה. רצון יכול להיות מופנה מתוך האדם אל עצמו...
("המעגל הפתוח", עמ' 132-133. המשך יבוא)
