אדם יכול לחיות כל חייו חיים של יצירה, אושר והתפתחות נמשכת ומספקת, בלי האמונה באלוהים בורא עולם וכל יכול, אבל פתאום ביום אחד, כשהוא חווה מצוקה אישית או קיבוצית, הוא מתפלל לאלוהים ומבקש את עזרתו. בתפילתו זו הוא יכול להתחייב לאמונה מתמדת באלוהים, אבל הוא יכול להתפלל ולבצע את הטקסים המתאימים גם בלי להאמין בתוקפם. לא אמונתו באלוהים או בטקסיו תהיה הבסיס לשינוי המצופה, אלא כורח השינוי.
לדוגמא: אם ברצונו להחלים ממחלה כלשהיא, הגורם המכריע בהחלמה הוא רצונו בה. כל פעולה שיבצע במטרה להחלים - נטילת תרופות או תפילות - איננה מחייבת בהכרח את האמונה בפעולה, אלא רק את האמונה בצורך להחלים, כלומר הצורך למלא חסר.
ברגעי המצוקה אולי ירצה האדם לראות את הקשר שבין תפילתו לבין השחרור המקווה ממצב המצוקה. אבל אם לא ינקוט באמצעים נוספים על התפילה, יש להניח כי ברוב המקרים - למעט אותם מקרים המוגדרים כהחלמה ספונטנית - לא יחלים ממצוקה זו. לחילופין אפשר לטעון כי ברגעי המצוקה הוא ירצה לראות קשר בין התרופות שהוא נוטל לבין ההחלמה.
אילו ניתן היה לומר כי כל מקרי ההחלמה מקורם בתפילות או בתרופות, כי אז היינו מגדירים תפילות או תרופות כאמצעי החלמה מובהק. אולם לא כך הם פני הדברים במציאות. מצוקה עשויה להסתיים גם בגלל מיצוי תהליכיה מצד עצמה וללא התערבות רפואית או דתית כלשהיא. מצוקה עשויה להסתיים גם בגלל הרצון האישי להחלים. רצון זה איננו חייב לבוא לידי ביטוי בתפילה לגורם חיצוני שיוציא את האדם ממצב המצוקה. רצון יכול להיות מופנה מתוך האדם אל עצמו...
בעקבות קריאתי בספר "המעגל הפתוח" התחלתי להבין דברים שהוציאו אותי מאדישות. חשתי מין משב רוח כתנועת המטוטלת, שגורמת לי להיות דינמי לעבר הרמוניה. אני מקפץ בין שלבי הדת, התבונה והמהפכנות, אך אללי לי משלב הנסיגה והקיפאון. מה יקרה אחר-כך? רגעים יגידו. האם יוכל אדם ברגע אחד של הארה לאהוב את דזדמונה הפנימית שלו? עיניים שהם ראי של נפש נעזרות בתריסי העיניים להגן על עצמנו מפני אבק הימים ולחזק את תבונתנו. די במבט הקפוא המלאכותי כמו של מומיה. הידד לעפעוף ולחוויות פנימיות. באמצעות הקול היוצא מפינו, שמנווט על ידי טייס המחשבות, אני מבין שהאירוע האמנותי - ההצגה - חשוב פחות מהאמירה שבה. די לנטייתנו הטבעית לחזור אל המחוזות הקלאסיים הבטוחים. אמיץ הוא אדם שעושה מה שנכון ולא מה שמצופה ממנו.
ישיש אומלל,... חולה סכרת, ואתם, אנשים צעירים,... בריאים בגופם וברוחם,... אומה חדשה, גאה... או בלשונכם, האומה היהודית. מדינה יהודית-דמוקרטית, ואני מאמין,...ואנִי מאמין... באמונה שלמה!... בניצחון ה...
...אך דעו לכם, ואינני בוש לומר זאת. המושג אומה נתרוקן מתוכנו. האומה היא כלי שרת של הדמוקרטיה ושל הליברליזם, כן... יש לבטל את המושג הכוזב הזה ולהמירו במושג הגזע אשר טרם בלה מרוב שימוש פוליטי, ומשטר הֶעָתִיד...כן! משטר הֶעָתִיד, יוגדר על-ידי מושג הגזע...
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
32. בהר סיני: ויקרא כ"ה - כ"ו 2.
"וידבר יהוה אל-משה בהר סיני לאמר. דבר אל-בני ישראל ואמרת אליהם, כי תבואו אל-הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת ליהוה"(בהר סיני: ויקרא כ"ה 1-2).
"ואם לא תשמעו לי"(שם: ויקרא כ"ו 14) – אי ציות גורר עונשים כבדים.
מדוע נאמר "תלכו" ולא למשל, "תקיימו" את מצוותיי? כי לקיים בלבד פירושו עמידה על המקום. "הליכה" פירושה קיום מתפתח של המצוות, בחינה מחודשת וחידושים בקיום מצוות, פירושה צמיחה והתקדמות.
"וידבר יהוה אל-משה בהר סיני לאמר" –
משה יורד בפעם הראשונה מהר סיני ובוחן את הפער שבין מצבו של העם, לבין דרישותיה של תורתו. הוא מביט בלוחות ורואה טיוטה של משהו שעתיד לשנות את פני האנושות, אבל עדיין הוא בגדר של טיוטה. ברגע זה התורה בתוך עמה היא תופעה אופוזיציונית. בפני משה עומדות עתה שתי אפשרויות, ועוד אחת לא רלוונטית:
א. האפשרות האחת היא להטיל את התורה על העם, מתוך ידיעה מראש שהעם לא יקבל אותה. לקבץ סביבו קבוצה נבחרת של מאמינים ולהפוך בעיני העם לכת נבדלת ונרדפת. להמשיך במעשה היצירה, בינו לבין עצמו, בינו לבין אלוהיו. לפתח תורה אופוזיציונית בפינה אחת במדבר. ללמד אותה, בין אם הקהל הרחב מקבל אותה או לא. לנסות לקרב את הקהל אל התורה, ולאו דווקא לקרב את התורה אל הקהל ולמות באוהלה של תורתו. להניח לדורות הבאים לגלות אותה, לאמצה או לדחותה. להיות אמן התורה ולוותר על ההנהגה המיידית של העם.
"הנסיך קרופוטקין, איש מדע ואנרכיסט ידוע, כתב שכל המחקרים הגדולים והתגליות שחוללו מהפכה במחשבה ובמדע נעשו מחוץ לכותליהן של אקדמיות ושל אוניברסיטאות, בידי אנשים אשר או, שעושרם אפשר להם לשמור על עצמאותם, או, שהרסו את עצמם בעבדם בתנאי מצוקה ומחסור, ואף על פי כן המשיכו במלאכתם בהתמדה עיקשת, כמעט נטולת תקווה"
(עידית זרטל, עורכת "זמנים", מס' 44, אוניברסיטת תל-אביב וזמורה-ביתן, אביב 1993, עמ' 3.)
ב. האפשרות השנייה היא לחזור אל שולחן העבודה במגמה לקרב את התורה אל העם. פירושו של דבר לשים את דרישות הקהל לפני דרישותיה של היצירה ולנסות לקרב את התורה אל העם. להיות יוצר קואליציוני, ולקיים בידו את הנהגת העם. לומר לעצמו שמוטלת עליו שליחות היסטורית, להנהיג את העם המבולבל הזה.
ג. האפשרות השלישית היא להניח לדברים כפי שהם. להניח לרוח ההיסטוריה שתגלגל את העם הזה על פי דרכה. זוהי אפשרות שאינה מתאימה למשה, האיש שטעם את טעם היצירה המהפכנית ואת טעם המנהיגות על עם שלם, ועתה עליו לבחור בין הטעמים.
כשעלה משה על ההר בפעם הראשונה, היה יוצר אופוזיציוני. כשחזר ועלה היה כבר יוצר קואליציוני. איש לא יוכל לבוא ולטעון כנגדו על הבחירה הזאת, עד שיגיע למקומו של משה. רבים חוזרים ועולים אל ההר שלהם כדי להתקרב אל העם. מיעוטם מוותרים על התפקיד האופוזיציוני המכביד והמתסכל, ומבקשים את אהבת העם עם כל ההטבות הנלוות אליה. איש לא יוכל לבוא ולטעון כנגד בחירתם זו, עד שיגיע למקומם.
המקרא מדבר על שתי גרסאות של תורת יהוה הבסיסית, אבל תורה זו הולכת ונכתבת לאורך הדורות עד היום, שעל כן היא תורה חיה. מעצם היותה חיה לעולם אין היא מושלמת, ועל כל אדם הבא עימה במגע מוטלת החובה היצירתית להפוך בה ולהפוך בו ולמצוא את פירושו החדש.
היא: איך העולם ידע ושתק! מאות אנשים נרצחו כל יום והעולם שתק! איך העולם שתק! רצח המוני! ילדים נשים גברים! הורים ונכדים מול ההורים מול הילדים. והעולם שתק! איך העולם שתק? מה, הם אומרים שהם לא ידעו?
הוא: תראי, הם לא ידעו בביטחון. זה היה בגדר שמועה.
היא: בגדר שמועה אנשים נרצחו יום יום? בגדר שמועה אנשים נרצחו יום יום ללא עוול בכפם. רק בגלל הגזע שלהם. בגדר שמועה? לא היו הוכחות? שלא יבלבלו לי במוח. העולם ידע ושתק! ידע ושתק!
הוא: טוב, תראי, צריך להבין את הנסיבות של התקופה.
היא: אין נסיבות! אין נסיבות לרצח עם! אין נסיבות לרצח שיטתי של בני אדם חפים מפשע. כפרים שלמים שנמחקו מעל פני האדמה. אין נסיבות מקלות לשתיקה כזאת!
הוא: תראי, מדינות העולם לא יכלו להתערב עד שהם לא ידעו בביטחון שזה העניין.
היא: אין נסיבות! אין נסיבות כשמדובר בהתעללות סדרתית ובאונס של נשים בפני הילדים שלהן וההורים שלהן.
הוא: תראי, את רגשנית. תלמדי יותר. את יודעת מה היו הנסיבות שגרמו לפרוץ המלחמה?
היא: מה זה משנה הנסיבות לעזאזל! איזה נסיבות! אנשים חיים בסיוט שלא נגמר והעולם שותק!
הוא: תראי, אם הם יתערבו, הם היו מתערבים הם היו נכנסים לסיבוך הזה גם.
לא מתערבים כל כך מהר.
היא: אבל אנשים מתים! עוברים עינויים! בני אדם! יום יום! בנשק להשמדה המונית!
הוא: תראי, את לא יכולה להגיד שלא היו ניסיונות התערבות. שלחו כסף, שלחו נשק.
היא: נשק?! שלחו נשק?! כסף?! הם שלחו כסף?! הם משתמשים בכסף כדי למרק את המצפון שלהם. ברור להם הרי שזה לא באמת יעזור. אין לך מה להגיד לי ואתה יודע את זה. העולם שתק! והקהילה היהודית בארץ שותקת.
הוא: את מתכוונת שתקה?
היא: מה? לא, אני מתכוונת שותקת.
הוא: מה? יש לנו את "יד ושם" ומסע הסברה בעולם. יש סמינרים. אנחנו מסיעים כל שנה אלפי נערים ונערות לפולין.
היא: מה הקשר פולין? אני מדברת על סוריה.
הוא: סוריה? את מדברת על סוריה? לא, תראי, בסוריה זה הערבים. זה סיפור אחר לגמרי, ככה הם. הם לא כמונו.
היא: אבל זה די דומה, לא?
הוא: אוי, נו, זאת השוואה נדושה שחוקה פזיזה ושטחית.
בתרגום לעברית: "אדון גדול". המקור ביפנית. מוצא המילה בסינית. תואר שהיה נהוג בתקופת שוגונות טוקוגאווה, כדי לתאר את השוגון שמשל במדינה. המילה חדרה לארצות הברית ולאנגלית במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה במקביל להתעשרותם של אנשי עסקים, והתקבעה כמילה המתארת אילי-הון. המילה שבמקור הייתה תואר של כבוד, התגלגלה לתיאור מי שעומד בראש ארגון שמטרתו עשיית רווחים על חשבון העובדים, באמצעי ניצול ודיכוי.
"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה". (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")
"תצוגת משחק מדהימה. אירועשהוא בדיוק ברוח הזמן!" (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין כי המוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".
(נאוה סמל, סופרת)
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. פאולינה מזהה אותו כמי שעינה אותה ואנס אותה.
רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.
לצאת מהקרון 2 – הפסטיבל
בוגרי תיאטרון החדר מעלים, במסגרת הפסטיבל: מונולוגים מן החורבן
ברכבת העולה לירושלים נפגשות דמויות מתקופת חורבן בית המקדש השני.
הישיבה המשותפת בקרון הרכבת והרוח המנשבת מחלונות הרכבת הפתוחים, יחד עם ההתרגשות מהפגישה המחודשת, מעוררים רגשות חבויים. המפגש המחודש מעלה את תחושות החורבן, האישיות והלאומיות ואט אט אנו מבינים כי, בדומה לימינו, לתחושת החורבן הלאומי והאסון האישי קווי ממשק רבים. רק בסיום הנסיעה וביציאה מהקרון נדע מה היה ייעודה של הרכבת ולאן הוביל הקרון את נוסעיו.
עודד קוטלר באירוע פרידה מאנסמבל הרצלייה קורא לצאת למהפכה בתחום התיאטרון וחקיקת חוק התיאטרון.
(העברה: דור פלס)
גלגל ראשון
סרט סטודנטים קצר (11:56 ד') של אילן שאול ונחום מוכיח משנת 1977. לאחר השלמת הסרט הוא נלקח מהם ונגנז. הותר להקרנה בשנת 1988, זמן קצר לפני האינתיפאדה הראשונה. הסרט נעשה במסגרת לימודיהם באוניברסיטת תל אביב. עובדה זו נמחקה מהסרט אבל ניתן לזהות אותה מבעד למחיקה שנעשתה בצבע על גוף הסרט.
(העברה: שאול דישי)
President Obama at 2013 White House Correspondents' Dinner
הסטנדאפיסט ברק אובמה, במסגרת תפקידו כנשיא ארה"ב, בכנס השנתי של העיתונות. עם איזון מדויק של בדיחות על חשבון עצמו, זוגתו לחיים, על חשבון המדיה יחד עם הערכה גדולה לתפקודה, על אהבת האדם ואהבת המולדת. שחקנים, שימו לב לשקט הנפשי שלו ולתזמון המדויק. ביחס לקהל, ברור שמדובר בקהל אידיאלי, שבוי, מכיר תודה ומשתף פעולה. שני הצדדים משלימים זה את זה. רוב הבדיחות הן פנימיות, אבל חלקן יובן גם על ידי נתיני האימפריה האמריקאית ברחבי הגלובוס.
ישראל - הציון אפס
45 מדינות, ביניהן ישראל, קיבלו את הציון 0 בשל מגבלות קשות על חופש הנישואין.
ב-48% ממדינות העולם שורר חופש נישואין, ב-29% מגבלות חלקיות וב-23%, ביניהן ישראל, מגבלות קשות. ישראל היא הדמוקרטיה המערבית היחידה בעולם שקיבלה את הציון 0, והיא ממוקמת לצד איראן, פקיסטן, אפגניסטן, ערב הסעודית ושאר מדינות האסלאם הקיצוני. (חדו"ש)
