(פייסבוק, פוסט, 30.4.2013)

בעקבות קריאתי בספר "המעגל הפתוח" התחלתי להבין דברים שהוציאו אותי מאדישות. חשתי מין משב רוח כתנועת המטוטלת, שגורמת לי להיות דינמי לעבר הרמוניה. אני מקפץ בין שלבי הדת, התבונה והמהפכנות, אך אללי לי משלב הנסיגה והקיפאון. מה יקרה אחר-כך? רגעים יגידו. האם יוכל אדם ברגע אחד של הארה לאהוב את דזדמונה הפנימית שלו? עיניים שהם ראי של נפש נעזרות בתריסי העיניים להגן על עצמנו מפני אבק הימים ולחזק את תבונתנו. די במבט הקפוא המלאכותי כמו של מומיה. הידד לעפעוף ולחוויות פנימיות. באמצעות הקול היוצא מפינו, שמנווט על ידי טייס המחשבות, אני מבין שהאירוע האמנותי - ההצגה - חשוב פחות מהאמירה שבה. די לנטייתנו הטבעית לחזור אל המחוזות הקלאסיים הבטוחים. אמיץ הוא אדם שעושה מה שנכון ולא מה שמצופה ממנו.

(אורן רובשטיין, חבר בקבוצת השחקנים תיאטרון החדר)