הצטרפו לאיגרת השבועית

"כל מה שאני עושה היום, מתכתב בדרך זו או אחרת, עם הבסיס הרחב והמוצק שקיבלתי בתיאטרון החדר" (אלון אבוטבול, שחקן ובמאי, בוגר תיאטרון החדר)



1. מילים שלא מצליחות לגעת 

שני הדוברים נשמעים נבונים מאד. יש להם דברים לומר והדברים עשויים להחכים את השומע. ואז הם נכנסים זה לדבריו של זה, קוטעים רעיון של זולתם בטרם זה הגיע לכלל השלמה ומעמידים במקומו קטע רעיון משל עצמם, בנשימה חטופה הם סותרים את זולתם או מסכימים עמו, בכל מקרה גם אלו לא יבואו לכלל סיפוק, כי עוד מעט קט גם הם ייקטעו וחוזר חלילה.

ספרות, שירה, ספורט, פוליטיקה, בישול, אופנה – הנושא הוא טפל אל מול קידוש המלחמה על הכרזת המילה האחרונה. ערבוביה של צלילים, הבזקים של חכמה פגומה, בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה ותסכול הדדי.

הם מכנים זאת "שיחה ערה", "דו-שיח", "דיון", "פגישה על כוס קפה", לפעמים זה כוס מיץ או תה צמחים, אבל אין בין הכינויים הללו לבין מה שהם עושים, אלא פכפוך מילים בנשימה חטופה, עולה ומתגבר, נוחת ומשתפל, במקצב קבוע וטונים משתנים.

זו תופעה חוצה מעמדות חברתיים וכלכליים, אורח חיים אמונות ודעות. היא מטפטפת אלינו מאמצעי התקשורת האלקטרוניים, מהמושב הסמוך ברכבת, מהשולחן הסמוך בבית הקפה, מהכורסא הנוחה בחדר האורחים.

כדי להימלט מהרעש הזה אפשר לנסוע להודו, תאילנד, ניו-זילנד, ואפשר לקחת נשימת רווחה גדולה וטובה, להוציא את עצמך מהכלל המתרתח הזה, לכפור בעיקר, להתבונן בשקט ובהקשבה נינוחה לדיבורים האלה וזו יכולה להיות התחלה של יצירה חדשה.

(א.)

--------------

 

 

2. אמונה שתלויה באדם (המשך)
באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"
מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 38.

...מצוקה אישית של אדם עשויה להסתיים גם בגלל מיצוי תהליכיה מצד עצמה וללא התערבות רפואית או דתית כלשהיא. מצוקה עשויה להסתיים גם בגלל הרצון האישי להחלים. רצון זה איננו חייב לבוא לידי ביטוי בתפילה לגורם חיצוני שיוציא את האדם ממצב המצוקה. רצון יכול להיות מופנה מתוך האדם אל עצמו.

 

הקושי בטיעון זה נובע מתוך הידע הקיים באשר להתנהגותו של אדם חולה במסגרת מערכת האמונות והדעות המקובלת בסביבתו. בדרך כלל, במצב זה נכנס החולה למצב של רגרסיה, ונוהג לשחזר תקופה מוקדמת, שבה היה תלוי לחלוטין בגורמים חיצוניים. בהקשר לכך ראוי להציג גם את ההנחה הזאת: אילו ניתן היה בתקופת המחלה לעודד התנהגות ילדית מתוך בקרה עצמית ופיקוח אישי על ההתנהגות, כי אז היה הדבר מזרז את היציאה ממצב המצוקה.

 

לדוגמא: ברוב החברות נהוג לעודד את החולה המבוגר לאפק את תגובות הסבל שלו. אילו החולה וסביבתו היו מקבלים את ההתנהגות הילדית בתנאי מצוקה כצורה של טיפול עצמי, והיו מניחים לחולה להתפנק, לצעוק ולבכות ככל יכולתו, כי אז, יש להניח שתהליך ההחלמה היה מהיר יותר. אין הדבר סותר את קיום הרצון להחלים, ולא את השימוש בכל אמצעי אחר כמו תרופות ותפילות.

("המעגל הפתוח", עמ' 133. המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2013 . 5 . 9