הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


 

1. משחק, שחקנים וחשיבה מאגית

לפני שנים אחדות כתב מיכאל הנדלזלץ מאמר על מצבו הקשה של שחקן כאדם מובטל וייעץ לבתי הספר להמליץ בפני התלמידים שייעזבו את המקצוע. מדוע? כי לפי דעתו בכל שנה יוצאים כ-150 שחקנים חדשים לשוק ומעטים מהם ייקלטו בחרושת התרבות של התיאטרון. רבים יהיו מובטלים. בבתי ספר אחדים אומרים במפורש לתלמידים שאם הם לא עובדים כשחקנים, הם לא ממשים את ייעודם. הם "לוזרים". קשקוש. מקשקשים אמירות חסרות שחר.

להתפרנס מהיצירה? ודאי, אבל לא כתנאי הכרחי. יצירה היא ייעוד אבל לא בהכרח מקור פרנסה.

הדחף להיות שחקן הוא לגיטימי ומבורך. הוא ביטוי לייעודו של אדם כאישיות יוצרת. אכן, גם אם מאד תרצה/י להיות שחקן/נית, המימוש של הרצון תלוי לא רק בכישרון ובמיומנויות המקצועיות. אלו אפיונים התלויים בפרט. אבל מחוצה לו יש עולם ויש תנאים נתונים, סביבתיים ומשתנים והסתברויות. במילה אחת: מזל. זה תלוי בך אבל זה לא לגמרי תלוי בך.

אולי זוהי סיבה לכך ששחקנים רבים מבקשים לעצמם פתרונות מיסטיים וחשיבה מאגית שייסעו להם לממש את הרצון להופיע ולהיחשב כ"הצלחה", שבמקרים רבים זה אינו אלא מונח תעשייתי רווח, שאין בו דבר וחצי דבר עם הערך הסגולי שלך כאדם והערך הסגולי האוטונומי של יצירתך.

 

בעבר היו ידועות תחבולות רבות ששימשו סגולה להצלחה: זנב ארנבת בתיק האיפור, נרות מקודשים, תפילות ולחשים, מנטרות וכיוצ"ב תשמישי קדושה. אין לי דבר כנגד חשיבה מאגית. גם אני, בעבר, במהלך השנים, חקרתי והפעלתי עשרות תחבולות מיסטיות עד שלאט לאט, עם הזמן העובר, הלכה והפציעה התובנה הישרה, הישירה, הפשוטה מכולן, והרי הפשטות היא אם הפעולה: או שאתה במצב פתוח, בזרימה חופשית, או שאתה במצב סגור, במצב של התנגדות. אם אתה במצב פתוח – העולם פתוח בפניך. תפילות ולחשים הן פעולות מוספות יעילות ביותר. אם אתה במצב סגור – גם תפילות ולחשים ומנטרות למיניהן לא יועילו.

 

עשה ככל יכולתך, ובשימוש של כל אמצעי לגיטימי לממש את זכותך, ייעודך, חובתך, כאדם-יוצר, אבל אם לא עלה בידך לעשות זאת, עדיין אתה אדם-יוצר, ורצוי מאד שתהיה כזה ללא רגשות אשמה, ללא תסכול, ללא תוקפנות, ללא השוואות עם אחרים. אדם שלם עם עצמו. תרגיע את המתח הנובע מהמחשבה על "הצלחה". הוא לא מתח מקורי שלך. הוא נובע ממערכת של אמונות ודעות שאחרים השתילו בנו. אלו קולות כוזבים מן העבר.

 

מהו הערך המוסף של תיאטרון החדר? הוא לא דורש ממך להיות שחקן בכל מחיר. הוא מלמד אותך להיות שחקן, במאי, מנחה, וגם מעודד אותך להביא לידי ביטוי את הערכים האנושיים שבך. הוא מציע לך להיות בן אדם.

 

בכל מקום בו תהיה, בכל עיסוק שתעסוק בו, בכל משרה, עסק, עבודה, משפחה, חברים, חברה, עולם שבו תחיה – תהיה בן אדם. אדם פתוח לעולם, שואל שאלות ומבקש תשובות, ובעיקר פועל לתיקון מצבו של האדם. החל מזולתך שלידך ועד לזולת שאינך מכיר אישית. תהיה אדם וזו תהיה האמנות הגדולה ביותר שערכה רב יותר מתפקיד זה או אחר. כי אז תהיה תמיד בדרך לשלמות אנושית ולהשלמה עם עצמך. זהו הסוד הקטן של האושר.

 (א.)

--------------

 

 

2. אמונה שתלויה באדם (המשך)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 39.

 

..לאחר שהחלים אדם או יצא ממצב המצוקה אל חיים נעימים יותר, הוא חופשי להאמין או לא להאמין באלוהים, לעבוד אותו או לא. אין לזה שום קשר למושג האלוהות מצד עצמו. יש בזה רק כדי ללמד על צרכיו של האדם.

זכותו של האדם להיכנס אל תחום האמונה באלוהים ולצאת ממנו, איננה נופלת מזכותו להיכנס ולצאת בתחום האירוע האמנותי. האמונה משהה את הספק. הספק מערער על האמונה. מימוש הזכות האלמנטארית הזאת של האדם, פועל להפחתת רגשות האשם שהוטבעו בו בעבר, מרחיב ומעשיר את תודעתו לאפשרויות חדשות של תפיסת המציאות וההתמודדות איתה.

כאמור, אדם בוחר באמונה ובספק על בסיס חוויות קודמות. אדם יכול להתפלל לאלוהים. לבקש ממנו כל דבר שבעולם. לאהוב אותו, לכעוס עליו. אין זה מחייב או מבטל את אפשרות קיומו האובייקטיבי של האל, אלא מלמד על הצורך בקיומו, הכפירה בו או ההתעלמות ממנו. אמונה עשויה ליצור חשיבה מאגית כדוגמת חשיבתו של אותו ילד שצועד בדרך לבית הספר, לקראת בחינה שעתידה להתקיים באותו יום, וכערובה להצלחה בבחינה, הוא נודר נדר שלא ידרוך על הרווחים שבין המרצפות שעל המדרכה, אלא רק על פני המרצפות. באותו רגע הילד מאמין שההליכה הקפדנית הזאת תסייע לו להצליח בבחינה, שאם לא כן, למה הוא טורח כל כך לקיים טקס שמקשה עליו את ההליכה? אולם גם המאמינים הקפדניים ביותר בטקס הליכה כזה, אינם יכולים אלא להסכים כי לפחות רצוי שבנוסף להליכה גם ישנן הילד את חומר הבחינה.

בהתנהגותו זו של הילד מגולמים שני מוטיבים של התנהגות קדומה: הצורך בסיפוק שיבוא לידי ביטוי בחוויית ההצלחה, והידע הנלמד שיש להשקיע זמן, מחשבה, ניסוי וטעייה, משאבים אישיים ומאמץ, להשגת הצלחה זו.

אלה הם שני עקרונות נלמדים בסיסיים: אם תאמין באמונה שלמה ביעוד מוגדר מראש ותשקיע עבודה בהגשמתו - תוגדר כמצליח בדרכך...

("המעגל הפתוח", עמ' 133-134. המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2013 . 5 . 16