השבוע סיים את עבודתו במפתיע, מדריך חדר כושר אחד בישוב הקטן בו אני גר, מדריך לאימון גופני שעבד שם כמעט שבע שנים. לא סיפור גדול, אתם יודעים. בטח לא סיפור שמגיע לו להדחק ככה בלי הזמנה לעיתונים. לא סיפור שמחזיק מעמד, אפילו לא בתוך עטיפה לדגים, אבל בכל זאת – שבע שנים.

שבע שנים בהן הספקנו בין השאר לצאת למלחמה אחת "גדולה" ועוד שתי מלחמות קטנות יחסית, ופה ושם עברנו עוד כמה אירועים חשובים וחשובים למחצה בחיים הלאומיים ובחיים האישיים. שבע שנים בהם אנשים רזים או שמנים המשיכו לשלוח יד ארוכה ולקחת עוד ועוד כסף מהקופה הציבורית.

שבע שנים בהן הספקתי להעלות על הבמה עוד כמה הצגות תיאטרון (שאת אף אחת מהן אגב, הוא לא ראה), לשלוח בת אחת לצבא ובת שנייה ללימודים באמריקה, ולעבור אפילו שלושה ניתוחים – אחד גדול ושניים קטנים.

שבע שנים אתם יודעים. לא רזות ולא שמנות, אחרי הכול אנחנו מדברים על חדר כושר, ובכל זאת חתיכת חיים. חיים כן, אבל השאלה היא של מי? שום אירוע לא נערך. לא נאמרו שום דברי פרידה. שום מגן או פסלון לא הוגש מטעם מקום העבודה, ולא נערך שום טקס קצר עם קולה לא קרה, וביסלי או במבה בצלחות חד פעמיות.

כי ככה אנחנו נראים כנראה לאחרונה – טיפוסים קצת חד פעמיים. חולפים ונופלים זה ליד זה כמו מטאורים רחוקים. אבודים בחלל.

שבע שנים. אמנם לא כמו השנים שיעקב אבינו נאלץ לחכות עד שזכה לחיות במחיצת רחל אהובתו, ועוד לפני זה לגולל את האבן מפי הבאר משל הייתה משקולת של ארבעים קילו בלי חימום, אבל בכל זאת, איך שלא מסתכלים על זה, מסכת קטנה של חיים.

טיפוס קצת ביישן היה המדריך חדר כושר הזה, כמעט לא מדבר, ואם הוא כבר היה מוציא כמה מילים מגומגמות מהפה, מיד הוא היה טיפה מאדים – מהביישנות, לא מהמאמץ הגופני.

לא צריך להגיע לכאן מהמאדים בשביל להבין את זה.

ובכלל יכול להיות שהיה לו מזל גדול. מזל של כוכב.

הנה, במלחמה אחת שהייתה פה לפני ארבע שנים, נהרגו כמעט תשעים אנשים בתוך קצת פחות מתשעים שניות.

ככה שתגידו תודה שעבדתם, קבלתם שכר מינימום, החזקתם מעמד, גמרתם את החודש לפני שהחודש גמר אתכם, סיימתם שבע שנים ועוד יצאתם בזול, ממש בזול ובעיקר בחיים, ומה שהכי חשוב - בכושר!

ואם אתם מחפשים איזה קצה של מוסר השכל בסיפור הזה, כדאי שתחפשו אותו במקום אחר, אולי על המאדים.

(אודי בן סעדיה, כתיבה בימוי הרצאות, www.bsudi.com , 052-336-0483)