למרגלות הספה,

על המרבד,

מוטלת גופה.

אני יורקת עליה.

אני בועטת בה.

אני הופכת אותה

מצד אל צד.

 

אומר להגנתי:

קודם הגופה

הרגה אותי.

בדם קר נרצחתי,

בשקט בשקט,

בהפתעה גמורה.

 

וגם אם התכוונתי -

הרי שנרצחתי

טרם הספקתי

לשלוח אליה

יד.

ולא זאת בלבד -

לאחר המעשה נזרקתי

ברשלנות

אל הבור,

אל קבר אחיות מבודד.

 

אלוהים אדירים, כמה כוחות

שמת בידִי - גופה שכוחת אל -

לפרוץ את הקבר,

להשתחל החוצה,

דרך שלדים מתפוררים

וגופות מרקיבות,

ולמצוא את הדרך הביתה -

בחושך. בקור. לבד.

ואז

לירוק. לחבוט. לבעוט.

וגם

לטפח גופת מחמד.

(ורד זינגר, משוררת ועורכת ספרותית)