הצטרפו לאיגרת השבועית

הצלחה היא לא מה שאחרים אומרים עליך, אלא היא היכולת שלך להתמיד ביצירה מתוך אמונה בצדקת הדרך.


ביום שני, 6.9.2010, התקיימה בתיאטרון הסמטה ביפו "מונודיא 2010", ערב מונולוגים-דיאלוגים, שכתבו וביימו חברי קבוצת המנחים, מחזור 13, וביצעו חברי קבוצת המשחק של תיאטרון החדר, מחזור 57. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", קטעים שמתייחסים אל הזמן והמקום שבו אנו חיים. הרצף מתחבר לתמונת פסיפס מקומית אקטואלית. הערב החל ברצף חימום שביצעו השחקנים בנוכחות הקהל. לאחר מכן החל רצף הקטעים. בשבועות הקרובים אנו מביאים, בכל פעם קטע מתוך הערב.

 

5. מעשנת

כתיבה ובימוי: ליאת דיין. ביצוע: יפעת אהרוני.

 

(אישה חושנית, מינית, מכורה, סגנון דיבור ארסי, עברה קשיים רבים בחייה, אבל היא רכה ועדינה במהותה. יש בה הומור פנימי, שמחה פנימית, ילדותית.

 

(שואפת מהסיגריה) זו הסיגריה האחרונה שלי אני נשבעת. הפעם לתמיד.

האמת? אין על זה, זה מרגיע. אני מתה על הריח של זה, על הצבע, הטעם.

הלוואי שהיא לא תגמר.

(נכנסת למצב היפנוטי, כאילו זה הדבר הטוב ביותר שקרה לה)  מעניין אם יש דבר כזה סיגריה נצחית, כזו שלא נגמרת לעולם, כזו שמעשנים אותה עוד ועוד ועוד, והיא, נשארת.

(חוזרת אל המציאות) חבל שאין.  אם הייתה בטוח הייתי קונה.

 

אבל זו האחרונה שלי. החלטתי להפסיק. כן, אומרים שזה מזיק לבריאות, ואני שואלת על איזה בריאות בדיוק כולם מדברים?

את יודעת, אני מגיל אפס רוצה להיות בריאה ולא מצליחה. ההורים שלי הרביצו לי, סתם, כי הם היו עצבניים. בעלי היה נותן לי אגרופים, ככה ישר לתוך הפנים (מדגימה)  סתם, כי הוא היה עצבני. אז הנה אני ילדה מוכה. איזה כיף לי? אה? עכשיו מותר לי, את מבינה? איך אפשר להיות בריא כשכל הזמן מרביצים לך? לא? אז אל תשפטי אותי. מותר לי!

(שואפת בחושניות).  אני שונאת את כולם. כולם צבועים. אין אהבה. הכול אינטרסים. בחוץ אני מתנהגת כאילו אני אוהבת את כולם, מחייכת לכולם, אבל בפנים שונאת. מה זה שונאת? שונאת! את יודעת איזה קשה זה? זה כמו לנסות להחזיק את השיניים, ככה חזק, שלא יראו שהן שבורות כשאת מחייכת.

 

אני שונאת שהחתולים שלי משירים את השערות שלהם על הספה, אני שונאת את השכנה ממול, שכל הזמן שואל אותי מה שלומי עם חיוך גדול, שונאת את זה שהלב שלי דופק חזק מפחד בכל פעם שמישהו מדבר איתי, ואני שונאת, ממש שונאת, שאני מגיעה לים ויש רוח חזקה.

 

את יודעת? אני כל כך מתגעגעת לרגעים האלה שבהם הלב שלי לא היה כמו אגרוף קפוץ, והלסתות לא היו צמודות חזק אחת לשנייה.  כמו שהייתי ילדה, כשהייתי שוכבת על הדשא בחוץ, הוא תמיד היה מדגדג לי קצת בגב, הרוח הקלה הייתה מלטפת אותי, והלב שלי היה נפתח כמו מניפה.

(שואפת) מתה על זה (משתעלת).

לך יש את בעלך, לי יש סיגריה. מה? לא חלוקה שווה?  אני אוהבת איך שזה חודר לי לריאות וממלא אותי בענן שחור, זה כול כך הרמוני לי עם השחור, ככה, היא ואני. כמו אהבה. יותר טוב מאהבה. שחור עם שחור.

לאיגרת השבועית של 2010 . 10 . 21