הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר הוא בשבילי ארגז הכלים לחיים" (עינת ויצמן, שחקנית ובמאית, בוגרת תיאטרון החדר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2010 . 10 . 21

באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: התנהגות פרדוכסאלית
•   פרשת השבוע: 4. וירא: בראשית י"ח - כ"ב
•   מונודיא 2010: 5. מעשנת
•   מונודיא 2010 - "עד שתחפץ": 3. אידיאלים
•   נמר בוער: פרק שני: "המלחמה הרגה אותו" (המשך)
•   אסנת ראם: לימינַל
•   מאיה הובני: אמהות
•   יונתן ברקאי: מקורות השמחה, הילד
•   סמדר שרת: משירי יוון 2010 (3)
•   מיכל גיל: הסרט
•   מולי ש. אנג'ל: בִּנְךָ יִשְׁמָעֵאל
•   גיא דוידי: על מאבקי יוצרים בקולנוע ובתיאטרון
•   יואב איתמר: השומר
•   תחושת בטן
•   נתי אורנן: עלילות נתיטו ובני מסלקום
•   פינה חמה ליוצר/ת: קומפני וחינוך
•   רגע של עברית: "יש לי תחושת בטן ש..."
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח מודעות

במקורה של כל חוויה הבאה לידי ביטוי, נמצאת השאיפה למצב הטבעי של האדם - השאיפה לסיפוק, לאושר, לאהבה במובן של קשר ואיחוד, והשאיפה להרמוניה בין היסטוריה לבין חוויה אישית מיידית ואותנטית.

 

בדרך כלל, במציאות, אנו רואים צורך למנוע מעצמנו סבל, ואין אנו רואים צורך למנוע מעצמנו אושר. בכל יום מייצרים תרופות שתפקידן למנוע סבל ולא מייצרים תרופות מונעות אושר. אף שמשמעות האושר שונה מאדם לאדם, המשותף לכל בני האדם הוא ההימנעות מסבל ועידוד העונג.

 

בתחום האירוע האמנותי, שהוא תחום מוגן, הסבל והאושר הם חלק לגיטימי במעגל החוויות האנושיות. כאן אנו יכולים לבוא במגע עם סבל מבלי שנישא בתוצאות לא נעימות של מגע זה. להיפך, המגע עם הסבל בתנאים המוגנים של תחום זה, מביא אותו לידי ביטוי, מטהר ומפנה מקום לאושר. תפקידו של היוצר לתת ביטוי לכל טווח החוויות האנושיות - לרווחת האדם. מקור הפרדוקסים המתרחשים בתוך תהליך היצירה הוא בדיוק באותו מקום שבו היוצר מבקש להימנע מסבל או מאי נוחות, והרי זה לעצמו פרדוקס...

(קטע מתוך הספר, עמוד 254)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. הערות השוליים הוצאו כדי להקל על הקריאה)

 

"וירא אליו יהוה באלוני ממרא, והוא יושב פתח-האהל כחם היום".

הנושא המרכזי – עקדת יצחק, בראשית כ"ב

 

א. דת - האמונה באל מעל לכל ספק.

ב. יחסי אנוש - קונפליקט בין אב לבן

ג. יצירה - השהיית הספק ויצירת האמון.

 

 

א. דת - האמונה באל מעל לכל ספק.

הרעיון המרכזי בסיפור העקדה הוא שהאמונה השלמה באל היא ערך עליון בחייו של המאמין. על המאמין לפעול על פי צו האל, אפילו אם הוא נוגד את ההיגיון האנושי הפרטי. אם האל מצווה על האדם להקריב את בנו, את יחידו, אשר אהב, לעולה - על האדם המאמין לבצע זאת. האמונה היא מעל לכל ספק אנושי. זוהי אמונה הנתמכת, בין השאר, גם על ידי העיקרון: "במופלא ממך אל תדרוש!". ישנם דברים שהאדם, המוגדר מראש כקצר-השגה, אינו יכול להבין. רק האל יודע, בידיעה מושלמת ונסתרת, את סיבת הדברים ותכליתם.

 

ידיעה פירושה אחדות בין האדם, השואף לידע, לבין הידע עצמו. האמונה הדתית גורסת שידיעה מושלמת היא אלוהית ובלתי אפשרית לאדם. ידיעה במובן האלוהי פירושה להיות אלוהים. בגן-עדן הידיעה פירושה היה ידיעה אלוהית - להיות כמו האל, כדבר הנחש:

"והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע".

 

כלומר, הידע הוא תכונה אלוהית. היודע הוא כמו אל אבל אינו אל. הדבר נכון לאדם בהיות ו במצב של טרום-ידע. ברגע שבו הידע זמין לאדם, הוא הופך לחלק ממנו והאדם הופך להיות בעל תכונה אלוהית. הידיעה המרכזית בתוך ידע זה היא ידיעת עקרון המוסריות האוניברסאלית.

 

בגן העדן נידון האדם על ידי אלוהיו לא לדעת ידיעה אלוהית, וגם לא לדעת שהוא לא יודע. לאחר הגירוש מגן-עדן, נושא עימו האדם את הידע, שהוא הלקח מפרשת גן-עדן. ידוע פירושו גם אפשרות הבחירה שבין טוב לרע. לדעת פירושו לחבר תופעות שונות וליצור משמעות מוסרית חדשה, והרי זהו מעשה יצירה, כלומר, מעשה אלוהי. האמונה הדתית תעדיף לגרוס שהגירוש מגן-עדן מגביל את האדם לידע האנושי, שפירושו להיות מוגבל לידע שאיננו כולל ידע אלוהי.

 

"והאדם ידע את חווה אשתו",

פירושו שאדם הזדווג לחווה, כלומר, התאחד איתה, וגם זאת רק לאחר שגורש מגן העדן. יומרתו של האדם להיות כאלוהים נחשבת לחטא - בעיני האל. האל גורס שידיעה אלוהית היא מעבר להשגתו של אדם. זהו רעיון שיש לו מקבילות גם במיתוסים אחרים.

 

"והאלוהים ניסה את אברהם".

כמובן שיש כאן קושי מסוים - בעצם הגדרת הסיפור כניסיון. בהקשר לעקדת יצחק הפירוש המקובל של ניסיון הוא מסה, תפקיד קשה שמוטל על מישהו כדי לבחון אותו אם יעמוד בו ויבצע אותו. אלוהים בודק את נאמנותו של אברהם. אפשר שלא רק את נאמנותו של אברהם בודק האל, אלא גם את כישוריו כאב ליצחק, ואת נאמנותו של יצחק לאביו, ומכאן גם לאלוהי אביו.

 

"חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר"

- במדרש תנחומא (ורשא) לפרשת שמות, שמות א' 1, נאמר על פסוק זה:

"זה אברהם שייסר את יצחק ולימדו את התורה, והדריכו בדרכיו, דכתיב באברהם (בראשית כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי וגו', וכתיב (שם: בראשית כ"ה) ואלה תולדות יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק. ללמדך שהיה דומה לאביו בכל דבר, בנוי בחכמה ובכוח ובעושר ובמעשים טובים. תדע לך שבשעת עקידתו, בן ל"ז שנים היה (יצחק), ואברהם זקן, ועקדו (אברהם) וכפתו כשה ולא נמנע. ולפיכך: ויתן אברהם את כל וגו', ולבני הפילגשים נתן אברהם וגו', הרחיקם מיצחק (שלא ייצא לתרבות רעה) הוי ואוהבו שחרו מוסר".

 

האם האל אינו בטוח בנאמנותו של אברהם ובכישוריו כאדם וכאב? שאם לא כן, מדוע לנסותו? התשובה המקובלת היא שבאמצעות הצגת המצב הקיצוני מבקש האל להדגיש את עקרון האמונה השלמה.

 

השאלה כשלעצמה עלולה להיחשב בעיני איש הדת כרטורית בלבד, או כפתח לעיסוק בנושאים שאינם מעניינה של הדת. עשוי איש הדת לומר שהניסיון הוא לב ליבה של החוויה הדתית. אבל יהודים דתיים רבים שחוו את הטראומה של השואה, מצאו עצמם כופרים בקיומו של האל. הם לא היו מוכנים לקבל את חווית השואה כתופעה שבה האלוהים מנסה את האדם.

 

לשיטתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, כפי שהובעה בכתביו, ובמקומות שונים, הם לא האמינו בשם, אלא האמינו בעזרת-השם, כלומר, הם לא פעלו על פי העיקרון של עבודת השם לשמה, אלא לשם התגמול שציפו לקבל על עבודה השם. סיפור העקדה מלמד שעל האדם מוטלת חובת האמונה באל לשמה ואין לצפות מהאל שיעזור בפתרון בעיות אישיות או אפילו חברתיות. ודאי שאין המאמין אמור לצפות לנס או לתגמול פיזי כלשהו. העקדה היא סיפור מוסר שמסקנתו כוללת וגורפת וזו עלולה לאיים על אחדים.

 

מסקנה כזאת עלולה ליצור קונפליקט-אמונה קשה בין צרכיו של אדם חסר-אונים המצוי במצוקה, ומבקש את עזרתו של כוח עליון חיצוני, לבין עקרון עבודת השם לשמה. פירושו של דבר שגם ברגעים קשים, אין מובטח לו למאמין שהאל יעשה לו נס. מאמין המצוי במצוקה עשוי לגלגל במוחו תרגיל מחשבתי כזה: "האל הוא כל-יכול ועוזר למאמיניו. אני מקבל עלי את עבודת האל באמונה שלמה ולשמה. אני לא צריך לצפות שהאל ישגיח עלי השגחה פרטית וימלא את מחסורי. אני זקוק לחסדו של האל באופן מיידי ופרטי. אני שם את מבטחי באל. אם אעבוד את האל באמונה שלמה ולשמה, האל יעזור לי באופן פרטי". למה הדבר דומה? לאדם שבורח מן הכבוד, אבל בבריחתו זו הוא מציץ, מדי פעם, לאחור לראות האם הכבוד רודף אחריו.

 

ביהדות נתפס אברהם כצדיק, אדם המאמין באמונה שלמה ולשמה. בקבלה היהודית הוא מי שהגשים לראשונה את רעיון הקשר הישיר עם האלוהים. אדם שהאלוהים בלבו. בנצרות הוא נתפס כמונותיאיסט המעשי הראשון. בדומה לזה, באסלם, נתפס אברהם כמאמין הצייתן, ובסיפור העקדה המוסלמי הוא מקריב את ישמעאל. במיסטיקה האסלאמית סיפור העקדה הוא שלב בדרך אל האל. הויתור על הבן, הוא ויתור על אני פרטי, לטובת האל.

 

בבראשית רבה נאמר שכאשר ציווה אלוהים על אברהם לעקוד את בנו, שאל אברהם: "איזה בן? יש לי שנים, יצחק וישמעאל!". אמר אלוהים: "את-יחידך!". אמר אברהם: "כל אחד מהם יחיד לאמו". "אשר אהבת!" אמר אלוהים. "אני אוהב את שניהם!" אמר אברהם. "את יצחק!" אמר אלוהים. על פי גרסת האסלאם, אמר האל: "את ישמעאל!". זו הפעם הראשונה במקרא שבה מוזכר המושג אהבה, וההקשר הוא אהבת אב לבנו, שהיא משל לאהבת האל את מאמיניו.

 

הסיפור התנכי אינו מסתיים בהקרבת הבן, אלא בהופעת האייל שנתפס בסבך ובהקרבתו לאל. רק האל יודע מה יקרה בסופו של הסיפור הזה, ואברהם שם את מבטחו באל, שיוליך אותו כרצונו, בין אם הסוף הוא הקרבת הבן, או הקרבת תחליף הבן - האיל.

 

יהודים מזכירים את סיפור העקדה בתפילות ראש השנה. המוסלמים חוגגים שלושה ימים את עיד-אל-אדחה, חג הקורבן, שבסיומו הם מקריבים בעל-חיים. אצל היהודים מתקיימים טקסים של תחליף-קרבן, בטקס הכפרות בערב יום הכיפורים, ובפדיון-הבן, שהם צורה מעודנת של הטקסים הפגאניים הקדומים בכנען, שבהם הוקרבו בני אדם לאלים. עקדת יצחק מסמנת את המעבר מהקרבת בני אדם לאל, להקרבת בעלי-חיים.

 

השה לעולה, הקורבן התמים העולה על מזבח משאלותיהם של בני-אדם, הוא אחד הרעיונות המרכזיים בשלוש הדתות המונותיאיסטיות. בסיפור העקדה התנ"כי, בא האיל שבסבך במקום הבן. אבל בתפיסות מאוחרות יותר, גורסים אישים בשלוש הדתות, שההקרבה אכן התקיימה, או מתקיימת. אבות אכן הקריבו את בניהם על מזבח האל, השבט, החברה, המדינה. היהדות יצרה את רעיון קידוש-השם. בנצרות סיפור העקדה הוא הגרסה המוקדמת לסיפור הקרבת הבן ישוע. אברהם הוא האב ויצחק הוא ישוע. יש המחייבים את מעשה ההקרבה, כל עוד היא שווה לתועלת הצומחת ממנה. הקרבת הבנים במלחמות מתקבלת בהבנה כל עוד המלחמה נתפסת כהכרחית להישרדותו של השבט.

 

על פי הגרסה היהודית האל מצווה על אברהם להקריב את בנו על אחד ההרים בארץ המוריה. זהו שם סמלי שמגלם בתוכו את משמעויות ההוראה והיראה. על כן, לאחר שסיפור העקדה מסתיים, קורא אברהם למקום בשם: יהוה יראה. על פי המסורת היהודית בנה שלמה את המקדש על הר המוריה - מקום העקדה. על פי האמונה נבנה מסגד-אל-אקצה במקום הזה. בנצרות מקום צליבתו של ישוע הוא בהר המוריה. המוסלמים מאמינים שהעקדה התרחשה על האבן הקדושה במכה.

 

כידוע, בתפילת השחרית אומרים בכל יום את סיפור העקדה, ועל כך נמסרו מספר טעמים:
א. לעודד את המתפלל לאותה נכונות להקרבה עצמית על קידוש השם, כמו זו שגילה אברהם.
ב. לעורר רחמי שמים בזכות אבות. כי כשם שאברהם כבש את רחמיו והלך להקריב את בנו כדי לעשות רצון האל, כן יכבשו רחמי האל את כעסו וינהג בעמו במידת החסד ובמידת הרחמים.
ג. להנציח בכל יום את קריאתו של המלאך אל אברהם: "אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה". כלומר, שאין האל מבקש קורבנות אדם, אלא שיחייה האדם למען האל ותורתו.

 

הפילוסוף הגרמני בן המאה השמונה-עשרה, עמנואל קנט, אבי האידיאליזם המודרני, טוען שלא יתכן שאלוהים אמר לאברהם להקריב את בנו. הגדרת האל כמייצגת את עקרון המוסר, סותרת את האפשרות שיצווה על הקרבה כזאת. אם היה שם מישהו שהורה לאברהם להקריב את בנו, הרי לא היה זה האל, אלא השטן.

 

לעומתו, הפילוסוף הדני, בן המאה התשע-עשרה, סרן קירקגור, שנחשב לאבי האקזיסטנציאליזם, טוען שרק האל יכול לצוות על עקדת הבן. מעשהו של אברהם מלמד על קפיצתו אל שלב האמונה הטהורה, שהוא השלב השלישי, אחרי השלב ההדוניסטי-נהנתני האישי, והשלב האתי-מוסרי. קירקגור טוען שרק אמונה שלמה יכולה לקבל מעשה לא מוסרי ולא הגיוני כזה.

 

שתי גישות אלו מייצגות את קטבי הדיון הנרחב בסיפור העקדה: החשיבה הדתית בעיקרה, מחייבת את העקדה, כגילוי מושלם של צייתנות לאל. החשיבה ההומניסטית שוללת אותה כצורה של קנאות הרסנית.

 

 

ב. יחסי אנוש - קונפליקט בין אב לבן

כאמור, סיפור העקדה הוא מיתוס אוניברסאלי. הוא מופיע בגרסאות שונות בתרבויות שונות. מבחינה פסיכולוגית, בעקבות פרוייד, הוא ניתן להגדרה כתסביך שמקורו במערכת היחסים הפנים-משפחתית בין אב לבנו. תסביך העקדה מקביל לתסביך האדיפלי. פרוייד נטל את המונח מסיפורו של אדיפוס: על לאיוס מלך תבי רובצת הקללה, שבנו עתיד לרצוח אותו ולרשת את מקומו. כשנולד ללאיוס בן, משליך אותו המלך למקום שומם. לאחר שנים פוגש בן זה, ששמו אדיפוס, את אביו לאיוס. הם אינם מכירים זה את זה. בקטטה שפורצת ביניהם הורג הבן את האב. אדיפוס מציל את העיר תבי מאסון כבד ובתמורה הוא מקבל את כסא המלכות של אביו המת ומתחתן עם המלכה, מבלי לדעת שזאת אמו. מגפה פוקדת את תבי, והנביא העיוור תרזיאס, מגלה לאדיפוס שהסיבה למגפה היא שאדיפוס הרג את אביו והתחתן עם אמו. המלכה-האם מתאבדת ואדיפוס מנקר לעצמו את עיניו. על פי סיפור זה, רצח האב וגילוי העריות נעשים על ידי הבן באופן לא-מודע. הם נותנים את אותותיהם באמצעות דימוי המגפה.

 

לעומת זאת, סיפור העקדה הוא תיאור תסביך האב, המבקש לסלק את בנו. במקורות יווניים מצויים מקרים אחדים של רצח הבן. בטרגדיה "פלייסתנס" מאת אויריפידס, יש היפוך לסיפור של אדיפוס. פלייסתנס נשלח להרוג את אביו אטראוס. שניהם אינם מכירים זה את זה. במפגש ביניהם אטראוס האב הורג את בנו. ככלל, הפרקים הראשונים במיתולוגיה היוונית דחוסים בסיפורים על מאבק אבות ובנים: כאמור, מתוך הכאוס הקדמון הופיעו אורנוס השמיים וגאיה האדמה. אוּרנוֹס מזדווג לגאיה ונולד גזע הטיטנים.

 

לפי מקורות אחדים, לא הניח אורנוס לבניו לצאת מרחם האם. לפי מקורות אחרים הוא מצא את צאצאיו כל כך מכוערים ואכזרים, שהטיל אותם אל תהומות הטארטרוֹס - השאול. היחיד שנמלט מגורל זה הוא כרונוס, הצעיר מבין הטיטנים. אימא גאיה קושרת קשר עם כרונוס וזה פוגע באביו אורנוס ומורידו מכס מלכות השמים. אורנוס האב מקלל את בנו כרונוס שגם בנו יגזול ממנו את השלטון. כרונוס מזדווג לראיה, ומתוך שהוא זוכר את קללת אביו, בכל פעם שנולד לו בן, הוא אוכל אותו. כך הוא בולע לתיאבון את חמשת ילדיו הראשונים. אשתו ראיה מאבדת את סבלנותה. היא יולדת והוא אוכל אותם. כשנולד להם הבן השישי, מגישה לו אשתו אבן עטופה בחיתולים. הוא חושב שזהו בנו ובולע את האבן. הבן השישי שניצל מאכילה הוא זאוס, הראשון במעלה בין האלים. אחר כך הוא נלחם באביו כרונוס ומביס אותו.

 

סיפורו של טאנטאלוּס מעניין כי הוא מרמז למנהג הפגאני של הקרבת הבן הבכור לאלים. טאנטאלוס הוא בנו של מלך האלים זאוס. הוא מזמין את האלים למשתה ומגיש להם כמנה עיקרית את בשר בנו היחיד פלופס. במעשהו זה הוא מבקש להוכיח לבני האדם באיזו קלות ניתן לרמות את האלים המקודשים הללו. האלים זועמים ומטילים עונש על טאטנטאלוס. הם מעמידים אותו בבריכת מים שעל שפתה צומחים עצים עמוסי-פרי. כשהוא צמא, המים בבריכה נעלמים באדמה. כשהוא רעב ומושיט יד לקטוף פרי, הרוח משיאה את הענפים ממנו והלאה.

 

משוררי יוון תיעבו את מעשהו של טאנטאלוס והגדירו אותו כסיפור שקרי. הם התקיפו את טאנטאלוס בשיריהם והאשימו אותו בשנאת-אלים. זהו סיפור המתאר בצורה אכזרית, אך גם אירונית, פעולת התרסה קיצונית כנגד האלים, שנובעת מזעם אין-אונים. כלומר, אילו היוזמה להקרבת האדם לאל הייתה באה מהאל עצמו או מנציגיו עלי אדמות, היה הדבר נחשב לרצוי ומקובל. אבל אותה פעולת הקרבה עצמה, המגלמת בתוכה את ההתרסה כנגד מעשי הקרבה אלו, מתקבלת בשלילה וגוררת עונש נורא.

 

מנקודת מבט הומניסטית הקרבת אדם לאלים היא רצח ככל רצח אחר. אבל בעיני האלים היא אינה נבחנת באמות מידה של מוסר אנושי, אלא על פי כוונתו של המקריב. פולחנים של הקרבת בני אדם לאלים, היו מקובלים בעולם העתיק, ומצאו ביטוי ביצירות מאוחרות.

 

בטרגדיה "איפיגניה באאוליס" מאת אויריפידס, אגממנון מבקש להקריב את בתו איפיגניה כדי לרצות את האלה ארטמיס. אחר כך הוא מתחרט ומבקש לבטל את מעשה ההקרבה, אבל לאחר התפתחות עלילתית מורכבת מחליטה איפיגניה להקריב את עצמה לטובת הכלל. במעמד ההקרבה מתרחש נס. ארטמיס מופיעה, נושאת את איפיגניה אל על, איפיגניה נעלמת ובמקומה מקריבה האלה על המזבח איילה. המיתוס הישן תיאר את הקרבתה של איפיגניה כמעשה כפייה. אויריפידס היה הראשון שתיאר אותו כמעשה של הקרבה מרצון.

 

בספר שופטים מובא סיפורו של יפתח שהקריב את בתו: "וידר יפתח נדר ליהוה ויאמר אם-נתון תתן את-בני עמון בידי. והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה ליהוה והעליתיהו עולה".

יפתח מכה את בני עמון ובשובו הביתה יוצאת לקראתו בתו היחידה בתופים ובמחולות. הוא מתחרט על שנדר את נדרו, אבל היא מקבלת על עצמה את תפקיד הקורבן, ומבקשת שיניח לה להתבודד על ההרים במשך חודשיים.

 

"ויהי מקץ שניים חודשים ותשב אל-אביה, ויעש לה את-נדרו אשר נדר, והיא לא-ידעה איש, ותהי חוק-בישראל. מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת-יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה".

המקרא מדגיש שלוש פעמים שבת יפתח הייתה בתולה במותה.

 

במיתולוגיה היוונית סיבת המעשים ותולדותיהם תלויה בגורל העיוור ולא תמיד מודע ההורה למעשיו. התפיסה היהודית תולה את הסיבה ברצון האל. אברהם מחליט לקחת את בנו למסע בן שלושה ימים במדבר בדרך לעקדה. הוא יודע את מטרת המסע, ותולה את הסיבה בציווי האלוהי. מעניין לציין כי על פי המקור המוסלמי בקוראן, סיפור עקדת ישמעאל מתרחש כחלום. זוהי התרחשות פנים-תודעתית של האב. כלומר, ניתן להגדיר את התופעה כדיאלוג בין דמיונו של אברהם, לבין המציאות של היותו אב. כיוון שהגשמת הדמיון הזה במציאות עלולה להיות הרת-אסון, מכאן שדמיון זה הוא הפרעה רגשית, ויש למצוא לה מרפא בחיזוק עקרון המציאות.

 

המערכת המשפחתית היא תא מרובה לחצים ולחצים נגדיים. מערכת היחסים שבין הורים לילדים מורכבת מרגשות מעורבים של אהבה, שנאה, קנאה, ידידות, קירבה, ריחוק, ניכור, וכו'. באופן כללי ניתן לומר שבדרך להתבגרות עוברים הילד והילדה את השלב האדיפאלי. הבן רוצה לסלק את אביו ולהתחתן עם אמו. הילדה רוצה לסלק את האם ולהתחתן עם האב.

 

אצל ההורים קיים שלב מקביל המכונה עקדה: האב רוצה לסלק את הבן, המאיים על שלטונו הפטריארכאלי. האם רוצה לסלק את הבת, המאיימת על שלטונה המטריארכאלי, או: האב רוצה להתחתן עם הבת ולסלק את האם. האם רוצה להתחתן עם הבן ולסלק את האב. בדרך כלל, קונפליקטים הפנים-משפחתיים אלו באים על פתרונם עם התפתחותם התקינה של הבנים והבנות, ועזיבתם את הקן המשפחתי.

 

בסופו של סיפור העקדה האב נותן ביטוי למשאלה של סילוק הבן באמצעות הפולחן הדתי. התחליף לרצח הבן נמצא בהקרבת האייל שנתגלה בתוך הסבך. הסבך הוא דימוי ליצר ולתהומות הנפש, שם שורר תוהו ובוהו קדום. מתוך הסבך הכאוטי הזה יוצר האב את דמות האייל, שהיא תחליף לבן. כאמור, בתקופה הפגאנית שקדמה להתפתחות המונותיאיזם בארץ כנען, היה נפוץ מנהג של הקרבת הבן הבכור לאל או למולך. רמזים לכך נמצאים גם בתנ"ך. במהלך הזמן התעדן המנהג אבל שורשיו ניכרים במנהג היהודי של פדיון-הבן הבכור.

 

 

ג. יצירה - השהיית הספק ויצירת האמון.

הגישה היצירתית לסיפור העקדה מתייחסת לסיפור כאל דרמה נתונה על בסיס המיתוס המקובל. גישה זו מקבלת את הרעיון המרכזי של המשל הדתי בדבר נאמנותו של אברהם לאלוהיו, אבל אינה יכולה לקבל את רעיון הנאמנות המוחלטת, שפירושה מעגל סגור של פעולה או התנהגות חד-ממדית. יחד עם זאת, היא מקבלת את התפיסה הפסיכולוגית של קונפליקט ביחסי אב ובן. הגישה היצירתית היא מטריה רחבת היקף שיכולה להכיל את שתי הגישות האחרות. על אברהם כאדם-יוצר לדעת את תחילתו של הסיפור ואת סופו, את מניעיו הפסיכולוגיים-האישיים, ואת היכולת לתת לעצמו ביטוי לא-הרסני ויצירתי, שאם לא כן, הוא אינו יכול להתחיל בביצוע הפולחן הדתי.

 

על פי גישה זו על אברהם להיות מודע לכוחו של היצר הדוחף אותו לרצוח את בנו, אפילו אם הדחף לרצח מקבל גיבוי של דבר אלוהים. הוא אינו מכחיש את הדחף, ונותן לו ביטוי באמצעות הטקס האמנותי או הדתי. יש להניח שהגישה הפאגאנית הייתה מקבלת כמובן מאליו את טקס הקרבת הבן. הגישה המונותיאיסטית דוחה הקרבה כזאת. בהיות האל המונותיאיסטי ישות אמונית העומדת מעל להתרחשויות בחייו של מאמין, היא יכולה לטעון להיותה מוסרית, כלומר, קובעת טוב ורע.

 

הפולחן המונותיאיסטי שהוא ביטוי מעודן לקשת רחבה של רגשות, מגלם את עקרון המוסר האלוהי, בדיוק באותו האופן שבו היצירה האנושית הלגיטימית, מגלמת את עקרון המוסר האנושי. הרעיון המרכזי של טקס זה הוא שהאמונה באל חייבת להיות מאוזנת על ידי עקרון שלומו ורווחתו של האדם, במשמעות הרחבה של מושג זה בכל זמן נתון.

 

נאמנותו של אברהם לאל אין פירושה אמונה עיוורת ונטולת ספק באל. אברהם חייב לבחור בעבודת האל, מתוך ידיעת האחריות האישית הנובעת מכך. אולם אם עבודה זו פירושה יראת האל לשם היראה, ועבודת האל לשם הטלת היראה על בניו ועל האחרים, יש להטיל ספק בעבודה זו. עבודת האל לשמה, אינה סותרת קיום מערכת אמונות ודעות אחרת, שהמוסר האנושי בבסיסה. אבל האדם-היוצר זקוק לשיח הדיאלקטי שבין המערכות, כדי לקיים את הדרמה של חייו. הוא חייב לקיים בתוכו תנועה נמשכת בין אמון לבין ספק.

 

תנועה זו מלווה את התנועה המרכזית הנמשכת שבין ההיסטוריה לבין החוויה האישית המיידית, ומעורבת בכל מהלכיה. המודעות היצירתית של אברהם כוללת את הגדרתם המדויקת של הדחפים התוקפניים, ויחד עם זאת, עליה לדעת לאזן דחפים אלו באמצעות הביטוי הבימתי-הדרמטי. הנחת הבן על מזבח הפולחן מטרתה לרמז על האפשרות המאיימת של רצח הבן, שהיא פועל יוצא לדחפי היצר. זוהי אפשרות תודעתית-דמיונית, שאם תצא אל הפועל, פירושה יהיה רצח.

 

אצל האדם-היוצר הערך העליון הוא חיי אדם, ועל כן אין הקרבת הבן יכולה לצאת אל הפועל. האייל, המופיע מתוך סבכי היצר, הוא תחליף-דמות שמפסל האני-היוצר, עשוי באמצעות האנרגיה הטמונה בכוחות ההרס של היצר, כדי להופכם ליצירה. אלוהים, שהוא פוטנציאל היצירה שבאדם, מתגלה כאן בשתי פניו הסותרות. הוא מתפרץ מתוך היצר, כאל קנא ונוקם, הדורש אמונה עיוורת בדחפיו-מצוותיו, והוא מופיע כאל רחום וחנון, המבקש לשמר את הערך העליון של חיי אדם. בין שני הקטבים הללו ניצב האדם-היוצר, ומוטל עליו, כתפקיד וכייעוד, להביא את שני הקטבים הללו לאיזון הרמוני באמצעות היצירה.

 

האייל מסמל את אותו חלק בטקסט האמנותי, שהוא הכלי שבאמצעותו משתחרר אברהם ממועקתו של היצר. סופו של הסיפור, בהצגת הקרבת האייל, מלמד על השתחררותו של אברהם ממועקת הקונפליקט הדרמטי, ועל היטהרותו מתוקפנות ומסבל.

קישור קבוע

ביום שני, 6.9.2010, התקיימה בתיאטרון הסמטה ביפו "מונודיא 2010", ערב מונולוגים-דיאלוגים, שכתבו וביימו חברי קבוצת המנחים, מחזור 13, וביצעו חברי קבוצת המשחק של תיאטרון החדר, מחזור 57. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", קטעים שמתייחסים אל הזמן והמקום שבו אנו חיים. הרצף מתחבר לתמונת פסיפס מקומית אקטואלית. הערב החל ברצף חימום שביצעו השחקנים בנוכחות הקהל. לאחר מכן החל רצף הקטעים. בשבועות הקרובים אנו מביאים, בכל פעם קטע מתוך הערב.

 

5. מעשנת

כתיבה ובימוי: ליאת דיין. ביצוע: יפעת אהרוני.

 

(אישה חושנית, מינית, מכורה, סגנון דיבור ארסי, עברה קשיים רבים בחייה, אבל היא רכה ועדינה במהותה. יש בה הומור פנימי, שמחה פנימית, ילדותית.

 

(שואפת מהסיגריה) זו הסיגריה האחרונה שלי אני נשבעת. הפעם לתמיד.

האמת? אין על זה, זה מרגיע. אני מתה על הריח של זה, על הצבע, הטעם.

הלוואי שהיא לא תגמר.

(נכנסת למצב היפנוטי, כאילו זה הדבר הטוב ביותר שקרה לה)  מעניין אם יש דבר כזה סיגריה נצחית, כזו שלא נגמרת לעולם, כזו שמעשנים אותה עוד ועוד ועוד, והיא, נשארת.

(חוזרת אל המציאות) חבל שאין.  אם הייתה בטוח הייתי קונה.

 

אבל זו האחרונה שלי. החלטתי להפסיק. כן, אומרים שזה מזיק לבריאות, ואני שואלת על איזה בריאות בדיוק כולם מדברים?

את יודעת, אני מגיל אפס רוצה להיות בריאה ולא מצליחה. ההורים שלי הרביצו לי, סתם, כי הם היו עצבניים. בעלי היה נותן לי אגרופים, ככה ישר לתוך הפנים (מדגימה)  סתם, כי הוא היה עצבני. אז הנה אני ילדה מוכה. איזה כיף לי? אה? עכשיו מותר לי, את מבינה? איך אפשר להיות בריא כשכל הזמן מרביצים לך? לא? אז אל תשפטי אותי. מותר לי!

(שואפת בחושניות).  אני שונאת את כולם. כולם צבועים. אין אהבה. הכול אינטרסים. בחוץ אני מתנהגת כאילו אני אוהבת את כולם, מחייכת לכולם, אבל בפנים שונאת. מה זה שונאת? שונאת! את יודעת איזה קשה זה? זה כמו לנסות להחזיק את השיניים, ככה חזק, שלא יראו שהן שבורות כשאת מחייכת.

 

אני שונאת שהחתולים שלי משירים את השערות שלהם על הספה, אני שונאת את השכנה ממול, שכל הזמן שואל אותי מה שלומי עם חיוך גדול, שונאת את זה שהלב שלי דופק חזק מפחד בכל פעם שמישהו מדבר איתי, ואני שונאת, ממש שונאת, שאני מגיעה לים ויש רוח חזקה.

 

את יודעת? אני כל כך מתגעגעת לרגעים האלה שבהם הלב שלי לא היה כמו אגרוף קפוץ, והלסתות לא היו צמודות חזק אחת לשנייה.  כמו שהייתי ילדה, כשהייתי שוכבת על הדשא בחוץ, הוא תמיד היה מדגדג לי קצת בגב, הרוח הקלה הייתה מלטפת אותי, והלב שלי היה נפתח כמו מניפה.

(שואפת) מתה על זה (משתעלת).

לך יש את בעלך, לי יש סיגריה. מה? לא חלוקה שווה?  אני אוהבת איך שזה חודר לי לריאות וממלא אותי בענן שחור, זה כול כך הרמוני לי עם השחור, ככה, היא ואני. כמו אהבה. יותר טוב מאהבה. שחור עם שחור.

קישור קבוע

ביום ג', כז תשרי, תשע"א, 5.10.2010, התקיים בתיאטרון החדר ערב מונולוגים-דיאלוגים: מונודיא 2010 - "עד שתחפץ". (הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַים בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ: שיר השירים ב, 7).

 

במהלך שנת תש"ע, 2009-2010, התקיים בתיאטרון החדר קורס משחק שנתי לגברים שומרי מצוות. במהלך הלימודים כתבו חברי הקבוצה קטעים שנאספו לערב הזה. הקטעים נותנים ביטוי לרחשי לבו של אדם מאמין, לאורח החיים הדתי וללבטים הכרוכים בו, לספק ולאמונה. השתתפו: איתן כהן, חיים גודינגר-גורן, נתנאל קראוס, ערן לשם, שמוליק צור. במהלך השבועות הקרובים נביא קטעים מערב זה.

 

3. אידיאלים

כתיבה וביצוע: חיים גורן

 

חיים: אידיאלים, אידיאלים, אידיאלים. כל הזמן עסוק באידיאלים. אבל מה קורה, כשמרגישים שהאידיאלים האלו באים על חשבון משהו אחר? שאולי גם הוא בעצם סוג של אידיאל?

אני מרגיש את זה לפעמים כשאני חוזר הביתה לאחר יום מלא וגדוש בפרויקטים ועיסוקים שונים, ואז אני פותח את הדלת, רואה את הבית מבולגן, את הילדים כבר ישנים או כמעט ישנים, ואת אפרת עייפה מעוד יום עמוס שעבר מן הסתם גם עליה, וכבר אין לה כוח ועוד מעט היא הולכת לישון. ופתאום אני כבר לא חושב "כמה הספקתי היום בחוץ", אלא "כמה לא הספקתי היום בבית"...

 

אני חושב לעצמי, כל השנה אני עסוק באידיאלים שבחוץ. אולי החופש זה הזמן הנכון לעצור קצת ולהתייחס לאידיאל הפרטי שלי בבית. למשפחה שלי, לבית שלי. מצד שני, אני חושב שזאת פריווילגיה שיש לי חופש גדול. למישהו אחר שעובד במקצוע אחר יש 10 ימי חופש בשנה, אז איך הוא מסתדר? זה מה שאני אומר גם לאפרת לפעמים. אבל זה לא משכנע. גם לא אותי.

 

כאילו יש בי משהו שבוער לצאת ולעשות כל הזמן, אבל אולי צריך לפעמים לכבות את המשהו הזה, או אולי להפנות אותו לכיוון אחר, פנימה. ואולי זה לא סותר? אולי אפשר לחבר את החוץ והפנים?

 

אני יכול להצדיק את עצמי ולומר שאני כן משקיע בבית ואני יחסית הרבה עם הילדים, לוקח אותה מהגן, משחק איתם. אבל האמת שהרבה פעמים זה לא כך, ויש שבועות שאני בקושי ערב אחד בשבוע בבית, עם ראש שקט – לא עונה לטלפונים לחוצים מכל מיני אנשים, לא שולח מיילים חשובים ודחופים.

 

שמוליק: חיים, מהו בשבילך היום האידיאלי?

 

חיים: מהו היום האידיאלי שלי בחיים האידיאלים האלה? אולי יום שבו אני עובד עד הצהריים, מתעסק עם איזה פרויקט חשוב: טיול, סיור, אירוע שכונתי. ואז אני מתפנה כולי לבית ולמה שקורה בו. משחק עם הילדים – אני אוהב להשתולל עם אביטל על המיטה. מתגלגלים, קופצים, היא מטפסת עלי וכל הזמן צוחקת. בת שנתיים בסך הכול. או לצאת לגינה עם כל המשפחה לאיזה פיקניק נחמד, ואז לחזור הביתה, מקלחות ולמיטה. אז אולי גם נשאר קצת זמן זוגי בכיף.

 

אבל זה לא קורה הרבה. כי לכל פרויקט כזה יש לפחות שבוע לחוץ של הכנה לפניו, ויומיים של התאוששות אחריו. ואז מגיע הפרויקט הבא...

 

לפעמים אני גם מרגיש כאילו האידיאלים, העיסוקים האלו בחוץ לוקחים לי גם משהו מאד פנימי שלי. למשל – את התפילה שלי. מתי לאחרונה הצלחתי להתרכז בתפילה כמו שצריך בלי לחשוב באמצע על מה אני צריך עוד לעשות, מה לא הסתפקתי, מה הלאה. מתי שישבתי לאחרונה בשקט חצי שעה מול ספר ולמדתי משהו בנחת? נכון, העיסוק שלי כמורה כולל גם "ללמוד וללמד". אבל זה לא באמת בשבילי ולכן גם לא ממלא אותי. אז מה עושים?

 

אולי אני צריך עזרה. כן, עזרה מבחוץ. מישהו מספיק חזק שיגיד לי – עצור! עד כאן! את זה אתה לא לוקח על עצמך. לזה אתה אומר לא!

האמת, זה די מבאס. מה, אני לא יכול לשלוט על עצמי לבד? אבל בנאדם צריך לדעת את החולשות שלו. "דאגה בלב איש – ישיחנה", "עשה לך רב וקנה לך חבר". אבל זה צריך להיות מישהו אובייקטיבי. שיראה את כל התמונה. וגם מכיר אותי טוב.

 

שמוליק: חיים, תפילה ביקשת? אם לא עכשיו – אימתי? (שר. הקבוצה מצטרפת. תפילת ר' אלימלך מלז'ינסק) "אדרבה, תן בליבנו,

 

שמוליק וחיים: שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם.

 

כולם: ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך

ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה.

ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך,

שיהא הכול נחת רוח אליך.

 

חיים; אמן כן יהי רצון".

קישור קבוע

חיבור חשוב ביותר על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר (ללא הערות השוליים).

 

מלחמה היא רצח עם המנון ודגל

 

במסעו של אלוני לפריז, הוא התוודע לתורת האבסורד של אלבר קאמי ולכותבים אחרים של התקופה, כז'אן ז'נה. ידע זה הוא שהעניק לרוצחים של אלוני את קסם הדמויות הנוגות, המורדות, את דמות האמן. דמויות הרוצחים שלו לוקחות על עצמן את מעשה אלוהים, נטילת חיי אדם, כתשובה לאבסורד.

 

"הכול בעולם הזה מזיע את הפשע. העיתון, החומות ופני האדם", מביא קאמי בספרו האדם המורד את דברי בודלר, ומוסיף בשם הדנדי, הרוצח הרומנטי : "ילבש נא לפחות הפשע חוקו של עולם, צורה מעודנת". ועוד כותב קאמי באותו פרק: "בלי להטיף ממש לפשע, שקד הרומנטיזם להמחיש התעוררות עמוקה של תביעת צדק בדמויות המקובלות של פורעי חוק". קאמי ביקר את הפולחן הרומנטי. אלוני ביקר וגם השתייך אליו.

 

אלוני היה רומנטיקן אבסורד, מורד בעל דחפי רצח. כבר כילד מוכה ונער מכה הכיר אלוני עצמו את דחפי הרצח שלו: "רק כשנעשיתי סופר הפסקתי להכות", אמר בצעירותו, ובזקנתו, בגיל שבעים, התוודה: "אני יודע שסוכת המוסר שלי רעועה". אלוני סלד מכוח, מרצח, אבל גם הוקסם ממנו. לעתים זיהה עצמו בדמות הכוחנית והעיקשת של הרוצח, ולעתים חש את בדידותה האפלה.

 

בשנות הארבעים לחייו, עם התפוררות האהבה לאשתו השנייה אילנה עדן, נסדקה אמונתו של אלוני בשגב האהבה ובגאולתו האישית. הוא הפנה את זעמו גם כלפי עצמו. אז חלה במחלת העצֶבֶת, הטְרִיסְטֶזָה. טריסטזה היא המחלה של בני משפחת בלנק, ממקימי היישוב בארץ, בדודה ליזה. כשמימשו בני המשפחה את חלוציותם – באו לארץ והשתרשו בה כביכול – תקפה אותם עצבות. זוהי עצבותו של הנוסע שהגיע ליעדו. קסם המקום מתפוגג בעיניו. כמיהתו כמשה. אמו של אלוני, אֶסְתֵרִיאָה, שמעה שבנה נכנס לפעמים למיטה בדיכאון שנמשך כמה ימים, ואמרה לו: "נסים, אל תהיה דם כבד. תהיה קליל". כמו בני משפחת בלנק העצובים אך הכוחניים והאלימים, נעשה נסים אלוני רומנטיקן אפל, נוגה.

קישור קבוע

הַמִּשְׁפָּטִים נוֹזְלִים. לֹא שָׁמַעְתִּי אוֹתְךָ. אָמַרְתָּ מַשֶּׁהוּ? אֵין אַף אֶחָד בָּחֶדֶר.

קישור קבוע

1.

אימהות מתחילות צריכות למחוק רומן מהיומן

זה לא הזמן הן אומרות לעצמן. זה לא הזמן.

 

2.

אימהות צריכות לכסות

מנורות ערומות בסלון

ושקעים חשופים

אימהות צריכות להוריד עקבים

ולנקות ביעילות מרפסות

אימהות צריכות לעבור עם מגבון על פני

תינוקות ולבבות מוכתמים

אימהות צריכות לרסק היטב את עברן כדי שיהיה קל לעכל

אימהות מכניסות את הבשר למקפיא בלילות

ובבוקר קמות לחבק תמיד ב-180 מעלות

אימהות צורחות את עצמן

אבל מישהו אחר כבר צורך אותן

אימהות צריכות להעמיס שק דמעות, לכסות עברן

אחרת יתפרקו לכל עבר

אימהות שואלות את נפשן הקדומה באמת

משהו הולך גדל ונולד משהו

אחר  מת.

 

3.

מראה מראה שעל הקיר

כבר איני מרגישה היפה בעיר

קישור קבוע

שלום אמיר,

אני נוסע ביום שישי לעשרה ימים לוורשה; בין השאר, להיפגש עם המשורר תומאש יאסטרון שאת ספרו "רק החיבה עולה לשמיים" תרגמתי לעברית. יאסטרון הוא גם עיתונאי ודיווח על שהותו בארץ בירחון הפולני "המראה", שבו יש לו מדור קבוע. אני שולח לך את תרגום המאמר. ברכות לכל חברי המליאה בחדר. להתראות

יונתן

 

תומאש יאסטרון: מקורות השמחה.

(מתוך הירחוןZwierciadlo  (מראה), גיליון יולי 2010, מדור: בעין רגישה)

 

אנו מכירים ארץ זרה או פלנטה אחרת  בצורה הטובה ביותר במקומות הקיצוניים שלהן. בנסיעותיי אני תמיד מחפש אותם. עכשיו מישהו מסייר אתי בבית החולים השיקומי ברעננה, לא רחוק מבירת ישראל.

במחלקת הילדים רוב המטופלים הם פעוטות פלסטינאים, ורק כשיש פיגוע הפרופורציות משתנות וילדים מעולמות עוינים שוכבים זה ליד זה וההורים רוכנים מעל סבלם באותה מידה של אהבה ואימה.

    יש דברים ראויים לביקורת במדיניות ישראל, אבל השוויון והטיפול בשעת אסון ראויים להערכה. במחלקות מסתובב ליצן, מיישמים פה שיטות טיפול שונות אך הטיפול בצחוק נחשב ליעיל ביותר.

   צחוק זה בריאות. האם תמיד? "מכל בעלי החיים רק האדם יודע לצחוק"  אמר אריסטו , אולם במאה ה-20 הוסיף מישהו: כן , אבל יש לו הכי מעט סיבות לכך.

   אם זה נכון שצוחק מי שצוחק אחרון, כי אז צחוק כזה מבטא לעג ובוז. הוא לא יכול להיות בריא. צחוק נקי וספונטני ניתן לזיהוי על פי הצבע, הוא מנצנץ ומנקה את המערכת. הוא מדבק בדומה לבכי. ישנם אנשים שזכו במתנת הצחוק, המגיע מעומק הנשמה.

   מקורות השמחה הם לא תמיד עליזים בעצמם. הרבה מאוד אנשים מכסים על ייאושם בצחוק. האם איננו מכירים פוליטיקאים המשתמשים בחיוך מלאכותי כמסכה?

   אני כותב את הדברים האלה כשאני מציץ דרך החלון על גורדי השחקים של תל אביב-יפו. מרחוק מחייך אליי הים. המארח שלי, יונתן ברקאי, משורר, איש תיאטרון, שחקן וגם המתרגם של שיריי לעברית, מוצאו מווילנה ומשום כך הפולנית שלו כה עשירה ומתנגנת. אני מביט, עבורו החיים הם הצגה בלתי רגילה. הוא האדם השמח ביותר שאני מכיר. סקרן מטבעי, התחלתי לחקור מה מסתתר מאחורי זה; ביקשתי: ספר לי על ילדותך.

   גטו בעיר פולנית קטנה. כאשר עמד עם אמו בכיכר בתוך המון של אלפים, ממש לפני ההוצאה להורג, הוא מצא סכין גילוח חלודה וביקש מאימא ש"לפני זה" תשחט אותו; אך היא גררה אותו לדירה שבה נמצאו גוויות, מרחה בדם את פניה ופניו והורתה לו להתחזות למת. כך ראו אותם אחר כך הגרמנים. האם הוא לא מת אז, כדי לחיות שוב, למרות הכול? אם אתה חי אחרי מותך, אתה יכול לחיות בייאוש, או להפך, לשמוח כל הזמן.

   גם אבי ניצל בנס בזמן המלחמה, אך לצערי הוא חגג את הייאוש וחוסר הטעם שבחיים. הוא הסתדר איך שהוא הודות לשירה; הייתה לו גם היכולת לצחוק קיצוני שלא ניתן להפסיק אותו, והוא התפרץ במצבים קיצוניים.

   סטלין מת ובמצב הפרנואידי של אותם ימים הרבה מאוד אנשים חכמים והגונים הפכו למטומטמים ולנבלות . מות העריץ נראה להם סוף העולם. אימא שלי מספרת: היא הלכה עם אבי לאזכרה באגודת הסופרים. ידידם יוליאן טובים נאם ובכה, בכי אמיתי. כל האולם בכה. אבי קיבל התקף צחוק. כיסה את פניו בידיו, חנק את הצחוק כמו אש, אבל הצחוק פרץ בלהבות גדולות יותר. אמי המבוהלת הוציאה אותו מהאולם. אחריהם רצה אשתו של ברונייבסקי, קומוניסטית מאיימת: "ברגע כזה אתם יוצאים?" אבא השתנק, נלחם בידיו באש הצחוק. "הוא כל כך התרגש עד שהרגיש לא טוב" אמרה אמי.

והלוא הצחוק ההיסטרי ההוא היה סימן של חזרה לשפיות.

--------------

 

יונתן ברקאי: הילד

 

נולד לי ילד

יש לי ילד

אני צריכה לשמור על הילד

אני סוחבת ילד

אני גוררת ילד

פחדתי שייקחו לי

את הילד.

מרחתי אותו בדם

בתוך מרתף שחור,

הרבצתי לו מעת לעת

כדי שיצרח: jezus, maria

 

(מתוך: דו"ח קצר)

קישור קבוע

אני הולכת לשירותים

ובודהא יושב

המים אחרים

ובודהא יושב

מתרחצת בים

ובודהא יושב

משתזפת בחוף

ובודהא יושב

חושבת על אימא

ובודהא יושב

קיפוד ים במים

ובודהא יושב

קישור קבוע

הסרט  ייגזר  ממש  עכשיו

פתח  גדול  ייפער

להמון  משולהב  רוקע 

דורך  חסר  סבלנות בבטון 

בקומה  מעל  יישבו  משוררים

עם  דף  גדול  והרבה  עפרונות

מישהו  יצעק: גברת  את  שמנה

לעולם  לא  תעברי  בדלת

בטיפוף  קל  יתכנסו

תמימי  דעים  שפתיהם  רפות

לחיים  ארוכים  יזכו  הכול

לטופף  יחדיו  בדרך

שלא  תיגמר  לעולם

קישור קבוע

גָּאוֹן עֲנָק שֶׁכְּמוֹתְךָ

הַמְטֵר עָלַי מִכִּשְׁרוֹנְךָ

אֵיךְ בָּרָאתָ עוֹלָם רְחַב יְרִיעָה

וְלֹא הִשְׁאַרְתָּ לִי פֶּתַח צַר לַעֲשִׂיָּה

 

גָּאוֹן עֲנָק שֶׁכְּמוֹתְךָ

הַפְסֵק לְהַאֲכִיל אוֹתִי מְרוֹרִים

שְׁלַח לִי קְצֵה חוּט

זֶה אַתָּה שֶׁחָרַצְתָּ אֶת גּוֹרָלִי לָמוּת

 

רַק זְכוּת בְּחִירָה הִשְׁאַרְתָּ לִי

לְהִתְכַּחֵשׁ לְךָ

חֵרוּת מַחְשָׁבָה לִשְׁלֹל אֶת קִיּוּמְךָ

רַע לִי וַאֲנִי שׁוֹלֵל

וּבוֹ בַּזְּמַן אוֹתְךָ מְקַלֵּל

 

גָּאוֹן עֲנָק שֶׁכְּמוֹתְךָ

לַמֵּד אוֹתִי טִפָּה לְחוֹלֵל

תֵּן לִי מֶרְחָב אֶת עַצְמִי לְהַלֵּל

הַמְטֵר עָלַי כּוֹכָב נוֹפֵל

שְׁמַע אֶת בִּנְךָ יִשְׁמָעֵאל

קישור קבוע

השבוע פורסמו שני ראיונות מעניינים. האחד על קולנוע והשני על תיאטרון. במדור הצרכנות של YNET פורסם ראיון עם מנהל הקאמרי, נעם סמל: "ההצגה חייבת להמשך. גם באריאל". בראיון הוא מתייחס להחלטת שחקנים ובמאים אחדים להחרים הצגות באריאל. נעם סמל מתאר את התלות הגבוהה של התיאטרון במכירת כרטיסים ובקהל ואת דרישתו המוחלטת לחייב שחקנים להופיע באריאל. באותו שבוע הופיע ראיון במדור מדיה של דה-מארקר עם היו"ר הנכנס של פורום היוצרים הדוקומנטריים אורי רוזנווקס. בראיון "מנכ"ל קשת אבי ניר הוא שר החינוך בפועל של מדינת ישראל", הוא מדבר על תפקידו של ערוץ 2 ועל חשיבות מאבקי היוצרים מול כוחה החברתי ההרסני של הטלוויזיה המסחרית.

 

התמונה העולה משני הראיונות הללו מאפשרת השוואה בין עולם התיאטרון לבין הקולנוע/טלוויזיה. מעבר להיקף הסכומים המדוברים ולהיקף היצירה, ערוץ 2 והתיאטרון הקאמרי דומים באופן התנהלותם. ערוץ 2 הוא גוף פרטי המורכב מזכיינים שזכו במכרז לעשות כסף, ואילו התיאטרון הקאמרי הוא גוף שמוגדר כציבורי שזוכה לסבסוד חלקי ותלוי גם הוא ברייטינג.

 

אולם מבחינת היוצרים ישנו הבדל משמעותי יותר - מול זכייני ערוץ 2 מתקיים מזה שנים מאבק קבוע מצד יוצרים על תקציבים ועל אופן ניהול התקציב ועמדה בלתי מתפשרת שטוענת שעל אף שמדובר בגוף פרטי למטרת רווח – תפקידה של הטלוויזיה הוא לא רק מסחרי אלא יש לה מחויבות חברתית שגם מוגדרת בחוק. לעומת זאת בעולם התיאטרון מתנהלים גופים שזוכים למימון ציבורי, וללא שום לחץ מצד יוצרי התיאטרון ליצירה אומנותית חברתית, מתוך הסכמה בשתיקה שהתיאטרון הרפרטוארי סיים את תפקידו החברתי ושהמבנה הקלאסי של מנהל-על ששולט בתכנים הוא מבנה טבעי לתיאטרון. ההנחה האנכרוניסטית שתיאטרון הוא איכותי מטעם היותו תיאטרון היא מגוחכת. רוב התכנים בתיאטראות הגדולים הוא בידורי בדיוק כמו בערוץ 2, ולעומת זאת, בערוץ 2 אפשר למצוא תכנים איכותיים יותר. ההתנהלות של גופי התיאטרון היא כמו של ערוץ 1, ויוצרי התיאטרון נמצאים עדין בשלב שבו היו יוצרי הקולנוע בשנות התשעים כשערוצי הטלוויזיה לא השקיעו שקל לטובתם של יוצרים ושל איגודי יוצרי הקולנוע.

 

מעורבות חברתית בתיאטרון?

לאחרונה ניתנה לנו דוגמא חד-פעמית של הדגמת מעורבות חברתית של אנשי תיאטרון, עם הופעת ההודעה של מספר יוצרים בתיאטרון, שלא להופיע בהיכל התרבות באריאל. הכרזה זו נתפסת כלא לגיטימית, מפתיעה ואולי הזויה, בעיקר בגלל שהורגלנו מזה שנים שאנשי תיאטרון הם הרבה פחות מעורבים במאבקים חברתיים. רוב החותמים - רובם אנשי התיאטראות הגדולים - מייצרים תרבות מסחרית-בידורית שאין לה דבר עם מעורבות חברתית. הם לא בנו שום סביבה יצירתית המאפשרת ביקורת במסגרת היצירה שלהם ולכן עושים זאת מחוץ ליצירה שלהם. זוהי פעולה לגיטימית אולם ללא שום איגוד חזק מאחוריהם, התגייסות חד-פעמית זו עלולה לעלות ליוצרים אלו במחיר יקר ויתכן שיחשבו שוב לפני שירימו ראש בפעם הבאה. אפשר לבדוק כיצד פועלים יוצרים בתיאטרון ובקולנוע ומתוך ההשוואה ללמוד משהו על המשמעות של התאגדות של יוצרים.

 

הפקת סרט קולנוע

בתעשיית הקולנוע ישנן צורות רבות שבהם סרטים מופקים. ניתן להפיק סרט באופן עצמאי ובלתי תלוי: השנה השיקו מרט פרחומובסקי ואלעד פלג יוזמה מדהימה בשם קולנוע פרינג' בהשראת התיאטרון (מרט הוא מבקר התיאטרון של טיים אאוט ויוצר תיאטרון וקולנוע). יצירת סרט יקרה מאוד אך עם זאת כיום ניתן ליצור סרט עצמאי מבחינה טכנולוגית באופן עצמאי בתקציב קטן מאוד יחסית והיוזמה הזאת מאפשרת תמיכה והכרה באפשרות הזאת. כמו כן, השנה מציין קורס וידאו-אקט 5 שנים לקיומו, הקורס נותן כלים ליצירת קולנוע עצמאי עם תפיסה שניתן ליצור קולנוע מעניין ומשמעותי באופן עצמאי ללא תלות בתקציב. כלומר, תפיסתם של מוסדות הקולנוע המסורתיים שמחנכים ליצירת סרטים בתנאים תעשייתיים ובמימון רב, מפנה מקום ליצירה קולנועית עצמאית וזולה.

 

מובן שרוב עשיית הקולנוע בארץ עדין תלוי בתקציבים. על כן הדרך הנפוצה ביותר ליצירת סרט קולנוע עלילתי או דוקומנטרי היא כאשר במאי ומפיק עצמאי חוברים יחד להפיק סרט, מיוזמתו של אחד מהצדדים. המהלך הבא של המפיק העצמאי לגיוס כספים הוא לפנות ל-2 צורות המימון העיקריות לקולנוע: קרנות הקולנוע וערוצי הטלוויזיה. לקרנות הקולנוע יש תקציב קבוע אותו הם מחויבים לממש. ברוב הקרנות הלקטורים מתחלפים מדי שנה ומאוישים ביוצרי קולנוע או אנשי תרבות. בחלק מהם הלקטורים אינם מתחלפים ואילו המנהלים כן.

 

איגוד הבמאים נאבק באופן קבוע בהטלת לחץ על הקרנות לשקיפות בנהלים ולתחלופה של הלקטורים, לפעמים בהצלחה גדולה יותר או פחות. במפגש עם מנהלי הקרנות ותעשיית הקולנוע והטלוויזיה שהתקיים בפסטיבל חיפה, יו"ר איגוד הבמאים, רני בלייר, הביע כעס כלפי "קשת" ו"קרן רבינוביץ" שהפיקו את "זוהי סדום" ללא קריטריונים ברורים ובהשקעה גבוהה במיוחד כשמרבית הצילומים נעשו מחוץ לישראל, בבולגריה. יוצרים רבים הביעו כעס כלפי קרן רבינוביץ', כמו נורית קידר שאמרה "לא יכול להיות פה שלטון טרור. השערורייה היא של כולנו שנתנו לקרן להפעיל שני לקטורים קבועים. נחמן אנגבר הוא לקטור בקרן כבר 25 שנה והוא לא סובל אותי, ואין סיכוי בחיים שאגיש משהו וזה יעבור" - ציטוט מתוך המאמר שפורסם בוואלה. באותו כנס, איגוד הבמאים השיק את "אמנת השירות" ובו דרישתם של היוצרים לשיפור הנהלים ולשקיפות בקרנות.

 

תעשיית הטלוויזיה מתנהלת באופן שונה. רוב ההפקות הטלוויזיוניות הן יוזמה מלאה של הגוף המשדר, בין אם זה הגוף המשדר שמפיק או בין אם זאת חברת הפקה מקצועית. השליטה על התכנים היא מלאה. לעיתים קרובות יש התערבות בסגנון ובתכנים (עקיפה וישירה). אין שום שקיפות בבחירת ההחלטות, אין לקטורים והניהול הוא תאגידי, עם מנהלים חזקים שאינם מתחלפים. זהו גוף פרטי לחלוטין. אבל עם זאת, בזכות מאבקי איגודי הבמאים על תנאי המכרז, עליהם נאבקו ועדיין נאבקים, ישנה מחויבות להשקיע בתכניות מקור איכותיות. השנה מפיקה "רשת" 11 סרטים דוקומנטריים שנבחרו על ידי יוצרים דוקומנטריים בהליך שקוף ופתוח ליוצרים. המאבק בנושא זה מול "קשת" וערוץ 10 נמשך.

 

קרנות מאפשרות עצמאות חלקית

בהבחנה שבין הקרנות לבין ערוצי הטלוויזיה - הקרנות מתנהלות באופן שקוף יותר. התקציב שלהן עבור כל פרויקט הוא קבוע, ברובן יש תחלופה סבירה או טובה של לקטורים, הן אינן מעורבות בתכנים ומשום כך מוגנות יחסית מהתערבותו של משרד התרבות בבחירת התכנים וגם בזכות תהליך הבחירה המוגדר והשקוף. התקציב המשמעותי של הקרנות מאפשר לחץ ואיזון על ערוצי הטלוויזיה שיכולים להשתתף באופן חלקי בהפקה של תכנים שמלכתחילה אולי לא היו בוחרים בהם להשקעה בעדיפות גבוהה. (זאת בניגוד למשל לשיטה הצרפתית בה קרן הקולנוע הגדולה CNC לא תשקיע בסרט ללא גוף משדר וזה יתרון ועצמאות חשובים). מלבד זאת לאחר הפקת סרט, נתח ההכנסות יכול לאפשר רווח או כיסוי הוצאות במקרה של חריגה בתקציב ממכירות. הכנסות מצופי הטלוויזיה נכנסות לערוץ הטלוויזיה, אולם הפקת הסרט מתאפשרת ללא תנאי זה. ערוצי הטלוויזיה לא מעוניינים לאבד זמן מסך לתוכניות שנחשבות לפחות קלות לגריפת רייטינג גבוה אולם הלחץ עליהם קיים באופן קבוע מצד היוצרים.

 

הפקת הצגת תיאטרון

נראה ששיטת התיאטרון שונה לחלוטין ממערך הקולנוע. כבמאי תיאטרון תוכל ליצור הפקת תיאטרון באחת משלוש האפשרויות הבאות:

 

1. עשיית תיאטרון עצמאי, שהוא לא תלוי בכספי ציבור והוא פועל כמעט ללא תקציב - כמו סרט עצמאי שבו כולם עובדים בהתנדבות לשם היצירה. השנה מציין "תיאטרון החדר"  שהקים אמיר אוריין  25 שנים של פעילות ללא שום תמיכה ציבורית, הוא ללא ספק התיאטרון העצמאי הראשון ואולי היחיד בישראל וממשיך להציג הצגות תיאטרון עוצמתיות ורלבנטיות לקהלים קטנים.

 

2. הדרך השנייה בה תוכל להפיק הצגה היא באחד מתיאטראות הפרינג'. פרינג' הוא לא תיאטרון עצמאי. הוא תיאטרון שוליים נתמך. תיאטראות הפרינג' תלויות אפילו יותר בכספי ציבור מה"קאמרי" למשל. רוב התקציב לתיאטראות אלו נמוך מאוד, אך הם אמורים להיות חופשיים יותר מרדיפה אחרי קהל. אולם אם שיטת הקרנות, הלקטורים המתחלפים, ושקיפות יחסית בבחירת סרטים להפקה מאפשר עצמאות חלקית מהתערבות ממשלתית, בתיאטרון הפרינג' הלחץ של העירייה או משרד התרבות הוא הרבה יותר ישיר. הנה ב-NRG פורסם שמנהל תיאטרון הסמטה אבי גיבסון בר-אל שבשנתיים האחרונות הפך את תיאטרון הסמטה לתיאטרון פעיל בעיר, הועבר מתפקידו. מה שלא מוזכר בראיון הוא שבר-אל גם העלה הצגות חברתיות חשובות כמו "מילות מפתח", זוכת פסטיבל התיאטרון בעכו, שעה ששום תיאטרון אחר לא העז לעשות זאת וסביר להניח שהלחצים להזיז אותו מתפקידו קשורים גם בתכני ההצגות שבניהולו. עולם הפרינג' יכול להירגע. כיוצר, המשמעות של להשתתף או לביים הצגת פרינג' היא שאתה עובד כמעט ללא שכר, מקבל משכורת של עובד מטבח ממוצע ללא כל תשלום על חזרות ומעליך נמצא מנהל אומנותי שיצטרך להתחשב תמיד ברשויות ובמנהל התרבות. תמיד תוכל גם להעלות הצגה עבור פסטיבל עכו, שתוצג שלוש פעמים ביום במשך שבוע, בתנאי ניצול, לרוב ללא שכר, ללא פנאי לקחת חלק בחוויה של הפסטיבל עצמו. לרוב היוצרים החוויה הזאת של השתתפות בפסטיבל עכו זכורה בעיקר כסיוט מתמשך, ואפילו אם ההצגה שלך תזכה בתחרות, הזכייה הזאת לא תפתח בפניך שום הזדמנות חדשה כיוצר. במקרה הנדיר ביותר תוכל להמשיך להציג אותה שוב בתנאי עבדות בפרינג' וגם זאת רק אם היא לא תסכן אותך או את מנהל התיאטרון בפני מקבלי ההחלטות בעירייה או במשרד התרבות.

 

3. האפשרות השלישית, שלרוב היא תיאורטית בלבד, היא להפיק או להשתתף בהצגה בתיאטראות הגדולים. באלו תוכל להתפרנס כשחקן או כבמאי באופן חלקי או מלא. בראיון עם נעם סמל, הוא מציין שיותר משלושת רבעים מההכנסות של התיאטרון מגיע ממכירת כרטיסים ותרומות, בשאר התיאטראות מדובר על חלק קטן יותר שנע בין שליש לשני שליש מהתקציב. אולם בין אם זה רבע, שליש או חצי שמגיע מכספי ציבור, הוא לא מאפשר לתיאטראות הרפרטוארים את האיזון המתקיים בין קרנות הקולנוע לערוצי הטלוויזיה. מבחינת היוצרים ניהול הכספים בתיאטראות הגדולים הוא במידה רבה כמו בערוץ 1. כלומר, נבחר מנהל רב השפעה שלרוב איננו זז מתפקידו, הוא יכול להפיק כל הצגה שיבחר בה ללא הליך בחירה השקוף לגורם מחוץ למערכת, ללא לקטורים מתחלפים מתוך היוצרים, ואם יש לקטורים הם לרוב לא מתחלפים ומשמשים כיועצים בלבד. המילה היחידה היא של המנהל האדמיניסטרטיבי והמנהל האמנותי. המנהל גם איננו מחויב לתקציב קבוע לכל הפקה והמנהל האומנותי גם רשאי להתערב בתכנים עד לרמת הבימוי, הליהוק, ובכל צורה שהיא.

 

על כן נשאלת השאלה האם בכלל יש הצדקה למימון ציבורי של תיאטרון כזה, כמו שכל אדם סביר שואל את עצמו למה עלי להמשיך לשלם אגרת טלוויזיה עבור ערוץ 1. האם לא היה עדיף לאפשר לתיאטראות הגדולים להיות עצמאיים ומסחריים לחלוטין ולהשקיע כסף ציבורי ביצירת תיאטרון אומנותי בנוסח קרנות הקולנוע או בנוסח מה שהיה יכול להיות ערוץ 1. (בפועל קיימות קרנות לתיאטרון אולם התקציבים שלהם הם מזעריים)  אבל כנראה שמאבק הוא לאו דווקא להעביר את המימון הציבורי של התיאטראות אלא לדרוש מהם שינוי של שיטת הניהול שתתאים להתנהלות בכספי ציבור לטובת היוצרים והיצירה.

לקריאת המשך המאמר באתר וידאו-אקט...

 

(גיא דוידי הוא איש תיאטרון החדר, יוצר קולנוע עצמאי ויוזם הקורס ללימודי קולנוע עצמאי "וידאו אקט")

קישור קבוע
(סיפור קצר)

ז'וז'ו ישב מולי ורייר. ראיון העבודה הלך לשום מקום. נכה, בקושי דובר עברית. האם יש טעם בכלל בעובדה שאני יושב פה ומראיין אותו? השמש התבדרה בעצלתיים מתחת לשמשיות. רציתי לבקש חשבון. אבל אז סיפרה לי העובדת הסוציאלית את הסיפור הבא:

 

בקתתו של השומר ניצבת על ראש הר. דומיה וקור. כאשר שומרים שנים רבות כל כך על התחנה, נוטים להפוך לחפץ, אבן, אוטומט.

 

לפעמים הוא הוגה במערכת היחסים המתדרדרת עם אשתו או בבתו הנכה. מחר ייקח אותה לגן החיות העירוני. היא אוהבת להביט בטיגריס הלבן שרק כשהיא שם יוצא מקיפאונו ומלקק בלשונו הורודה והלחה את הזגוגית המפרידה ביניהם.

 

קול של קריעה, גיצים וניצוצות, צווחה נוראית של מתכת מתחככת במתכת. קרונות השתחררו, מלאים בכלור, מתגלגלים לעבר קרונות המלאים בדלק, מי שלא ימות בעיר מאדי הכלור, ימות בשרפה.

 

השומר קופא כולו, יש בליל קולות ובלגן בקשר. צועקים לו שיקפוץ על הקרונות, שינסה להפעיל את בלם החירום. הוא ממילא חשוב כמת, והוא קופץ.

 

הוא בועט בשרשרת החירום. השרשרת לא משתחררת. הוא רואה את עצמו רוקד ריקוד אחרון עם בתו הנכה. הוא יודע שהוא עומד למות.

 

הוא מנסה עוד פעם לשחרר את השרשרת, הבלם מתחיל לעבוד. הקרונות ממשיכים לנוע לעבר קרונות הדלק, אולם בקצב איטי יותר. זו הנקודה הכי גרועה לקפוץ בה, הגשר. אולם הוא קופץ ונוחת על ראשו.

 

העיר התעוררה לבוקר חדש בלי לדעת כמה קרובה הייתה לחורבן. אולי כאלה הם חיי תושבי כל העולם שאינם יודעים כמה קרוב רובץ המוות לפתחם בלי שידעו.

 

השומר נאסף אל בית החולים שבור גוף, עיוור חלקית, חירש חלקית. כעת הוא יושב מדי יום לצד בתו בתור למרפאה או לביטוח הלאומי, היא תומכת בו כפי שהוא תמך בה.

 

העיר תשכח את אותו גיבור אלמוני, אבל רק בזכות מעשי חסד שכאלה נמשכים חיינו.

קישור קבוע
תחושת בטן

"אנסמבל קוקיה" מציג את "תחושת בטן" - תיאטרון מחול אוריינטאלי
בבימוי שרון שלומי ורן בן עזרא, בוגרי החדר.

שחקניות-רקדניות: אדרה שפיגל, ליאור ג'ייקובס, מירב סקל-רוז'נקו,
רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו, שרון שלומי.

בכורה: 8.12.10, בשעה 21:00, בתיאטרון הערבי עברי ביפו.

קישור קבוע

1. עלילות המובטל נתיטו, פרק יג: כאן.

2. בני מסלקום, צוות מנהל, שירות לקוחות באר שבע, הוא כוכב שירו של נתי אורנן - למעבר לוידיאו יש ללחוץ כאן

  

בני מסלקום / איך זה להיות אתה / בלי שם משפחה
רק אתה / בני מסלקום / תדע
בני מסלקום / כבר כמה ימים / מתקשר מחסוי / לפעמים
משאיר הודעה / זה בני מסלקום / חיפשתי אותך / שתדע
אני נוסע מכאן - בני / אין לי עניין -- אין לי / 'שלם לחברה - תן לי /

לצאת בלי שום קנס, בני / בוא נגמור כמו גברים / יש לי דברים אחרים /

החיים נגמרים / בני / בוא נגמור את זה יפה / עם טעם טוב בפה
בני מסלקום / עובד בצוות מנהל / שירות לקוחות באר שבע
אומר לי בוא נתקדם / קיבלת הטבה לא נהנית ממנה
אתה משלם על מה שאתה מדבר / אם תדבר יותר תקבל הנחה לא יותר
סליחה / אל תיתן לי הנחה / תן לי לדבר / בני מסלקום - האם שומע? עבור
בני מסלקום היינו יכולים להיות חברים אולי לצאת לשתות ביחד
אבל בני מסלקום מתייעץ עם מחלקה משפטית שלמה בשביך לתפור לי ת'תחת
אז תמסור לחברה -- בני / במיוחד למנכ"ל -- פרי
נפגש בגיהינום אני אומר לכם שלום מתנתק
לא רוצה להיות הכוכב שלכם
לא מעניין אותי להיות צודק בני
אין לי אתכם שום דבר / העסק נגמר בני
--
לוידיאו מלפני שנה  - "העולם הזה" לנציגת סלקום

--------------------

לכל פרקי "יום בחייו"

רק טוב,
בברכה, נתי אורנן
www.ornanati.com

קישור קבוע

קומפני - המחזמר של סטיבן זונדהיים

ההפקה מקורית: 1970 ברודווי. צילום ההצגה הנוכחית: 2007. חמישה זוגות, שלוש רווקות ורווק אחד בניו-יורק. המחזה מתרחש בראשו של בובי, רגע לפני מסיבת יום ההולדת ה-35 שלו, כשהוא עדיין רווק. בובי מתבונן בזוגות הנשואים המקיפים אותו ועל חייו כרווק. השחקנים שרים, משחקים ומנגנים. בשעתו "קומפני" יצר תפיסה חדשה של מיוזיקל בברודווי (קטע ראשון):

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

--------------  

לשנות את הפרדיגמה

סר קן רובינסון באנימציה על מפולת החינוך ויצירתיות:

http://www.youtube.com/watch?v=zDZFcDGpL4U

וגם,

בתי ספר הורגים את היצירתיות (טד, 2006):

http://www.ted.com/talks/ken_robinson_says_schools_kill_creativity.html

וגם,

הביאו את המהפכה (טד, 2010):

http://www.ted.com/talks/sir_ken_robinson_bring_on_the_revolution.html

(העברה: נוני טל)

קישור קבוע

בעבר היה נהוג לומר: "סְבָרַת כֶּרֶס" והכוונה הייתה: השערה בלתי מבוססת, מחשבה שנולדה מתוך תחושה בכרס (בבטן), כלומר, דבר בעל תוקף מפוקפק. הביטוי "יש לי תחושת בטן ש..." מלמד על תחושות: לחץ, כאב, רווחה, שלווה, נינוחות וכד'. אפשר להוציא מתוך התחושה גם מחשבה שמסבירה את תחושת הבטן, ואם במחשבה אנו עוסקים, כי אז אפשר לומר: "אני חושב ש...".

קישור קבוע

נא לעבור לדף:  אודישנים דרושים

קישור קבוע

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 22.10.2010, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
סדר יום:

1. מה קורה?:  סבב דיבור אישי. כל מי שרוצה, יכול לומר כל דבר בכל נושא.

2. רצף חימום: תנועה, צליל, מלל. רענון מודעות אישית. קל ומתאים לכול. אפשר לצפות.

3. מנחה-שחקן: אחד עם אחד. חוויה אישית באמצעות טקסט נתון.

4. פרשת השבוע: שיחה בענייני פרשת השבוע בתורה, מנקודת מבטו של אדם-יוצר.

5. במה פתוחה: הצגת קטעי משחק, מחזות, שירה.

6. סרט קצר: (אופציה)

7. תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד.

8. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

9. כניסה ויציאה: אפשר לבוא ולצאת בכל שעה.
10. אפשר להשתתף? אפשר, ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

להתראות,
אמיר

 

יומן אזרחי - תכנית מס 25

ספיישל תיאטרון החדר

לציון 25 שנים להקמתו

כל יום שלישי ב - 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

אוקטובר

"מדברים על תיאטרון החדר"

חלק ראשון של סדרת ראיונות אישיים עם בוגרים ידועים של תיאטרון החדר:

אלון אבוטבול, רננה רז, עינת ויצמן ואבי-גיבסון בר-אל. בימוי ועריכה: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

עיבודים קולנועיים לקטעי משחק מתוך "מונודיא"

- ערב מונולוגים ודיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר בניהולו האמנותי של אמיר אוריין:

מדיטציה. כתיבה ובימוי: מיה הובני שטינמן. משחק: ולה רמניק, שני לרר.

בוא. כתיבה ובימוי: דרור קדם. משחק: שני לרר.

אם ובת. כתיבה ובימוי: מיה הובני שטינמן. משחק: גליה לוין, מלי קמחי.

ניהול אמנותי: אמיר אוריין.

עיבוד קולנועי ועריכה: גיא דוידי.

קטעי הוידיאו ופרטים על הצגות ולימודים באתר תיאטרון החדר

www.roomtheater.co.il

לפרטים ותגובות ליומן אזרחי - לשלוח מייל לכתובת:

 videoactcourse@gmail.com

 

 

תיאטרון הסמטה

למשפחת תיאטרון החדר כולל חברי האיגרת השבועית: כרטיסי הנחה!

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה,  http://www.hasimta.com  

טלפון להזמנות: 036812126.  פקס: 03-6814024
hasimta.theater@gmail.com

-------------- 

מילות מפתח

מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

ההצגה זוכת פרס ראש עיריית עכו בפסטיבל עכו 2009

"מילות מפתח" הינו פרויקט ניווט תיאטרלי בתוך ארכיון הכיבוש.

המחזה מבוסס על כתבותיו של העיתונאי גדעון לוי ועל עדויות של נשות ארגון "מחסום וואטש", "טוקבקיסטים" וקולות רבים המהווים חלק מתוך בליל מילות המפתח הכרוכות בכיבוש.

מאת: אלדר גלאור. בימוי: מרטין מוגילנר. מוסיקה: יובל מסנר. עיצוב תאורה: מיכה מרגלית.

משתתפים: גבריאל הדר, לוטוף נוייסר, דורית אבנט, איילת הלפרן, איברהים סקלה, מירי קירמאיר.

"...אגרוף בבטן, גרוני נחנק, עיני דמעו, הצטמררתי ונסחטתי רגשית...

נטענתי לעוד 25 שנות סיקור..". (גדעון לוי, הארץ)

משך ההצגה: שעה ורבע

טלפון הסמטה לרכישת כרטיסים מוקדמת (ולאור הביקוש רצוי לעשות כן) 03-6812126

לפרטים והזמנת כרטיסים, תיאטרון הסמטה  03-6812126

לפרטים והזמנת הצגות, מרטין  0542-393669 אלדר 0546-966228.

בתיאטרון הסמטה ביפו, יום חמישי, 21.10.2010, בשעה 21:00

לאנשי תיאטרון החדר ולנמעני האיגרת, המחיר הוא 50 שקלים. בזמן רכישת הכרטיסים יש לציין שהינכם אנשי תיאטרון החדר.

 

מנחה בשישי בתיאטרון החדר

גיל אלון, מיסטר סי

כתב, ביים ומשחק: גיל אלון

גיל אלון הוא זֶן מאסטר, זמר, שחקן, במאי ומורה

הצגה מיוחדת לפני נסיעה לייצג את ישראל

בפסטיבל מונודרמות בינלאומי בגרמניה, בנובמבר הקרוב

מונודרמה אינטראקטיבית על השכפול הגנטי

מיסטר סי הוא האיש המשוכפל גנטית הראשון שהגיע לגיל העמידה

הוא שוחרר מן המעבדה כדי לשאת את ההרצאה הראשונה שלו.

במהלך ההרצאה נפרשים חייו באופן מפתיע.

ההצגה השתתפה בפסטיבל התיאטרונטו 2009 בתל-אביב, והוצגה עד כה באוסטרליה, קמבודיה, פיג'י, גרמניה, הודו, יפן, פורטוגל, סינגפור, תאילנד, הולנד ובריטניה.

ההצגה הופיעה לראשונה בחדר ביום שישי, 20.11.2009.

יום שישי, 29.10.2010, בשעה 16:00, בתיאטרון החדר.

משך ההצגה כ-50 דקות. מספר המקומות מוגבל. מחיר כניסה כולל כיבוד קל: 25 ש"ח.

להזמנות בחדר: 03-5171818, או אצל גיל אלון: 0524-343097

 

הכול יחסים

אני גאה להזמינך לערב אימפרוביזציה ומופע תיאטרון פלייבק מקסים ומרתק של קבוצתנו 'הכול יחסים'. הערב יתקיים במוצ"ש, 6.11 בשעה 20:30 במנחם בגין 98 בקומה ה-3 (בבית הספר של ענת ברזילאי). עלות כרטיס לכיסוי הוצאות: 20 ש"ח.
זהו האתר שלנו על מנת להכירנו טוב יותר: http://www.improvisation.co.il/ 
אשמח אם תפיצו זאת לחבריכם- כי יהיה ערב מרתק! (:  (אם אתם מכירים אנשים שעובדים במשאבי אנוש מאד אודה לכם אם תעדכנו אותי ואפנה אליהם בנפרד- זה מאד חשוב לנו להצלחת הקבוצה)
נשמח לראותך עמנו
(אודה על אישור הגעתך מראש)

בכבוד רב, עדי, מנחה ומנהלת השיווק של המרכז לאימפרוביזציה: 052-8835537. adimprovi@gmail.com

 

המרכז לתיאטרון עכו

מנהלים: סמדר יערון, מוני יוסף, חאלד אבו עלי

www.acco-tc.com , טל': 04-9913834, 04-9914222, 050-4633433

עדכונים שוטפים באתר התיאטרון: http://www.acco-tc.com  

 

הקבוצה ביפו

מנהל אמנותי: איתי יטוב איש החדר

הקבוצה ביפו, בית ספר עצמאי למחול, רחוב קדם 109, יפו (במרכז הקהילתי הערבי-יהודי), לפרטים והרשמה לחץ כאן. טל': 03-6595961, אתר אינטרנט: http://www.hakvutza.org.il 

 

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי ב - 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח - ראשון ב-10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו

לשלוח מייל לכתובת : yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן – באתר אקטיבי.

"שבת בבוקר" סרט עלילתי קצר של נועה לרנר. לצפייה בסרט.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות ניתן לפנות במייל – yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

 

קדימונים למופעים

רוצים שיכתבו עליכם קדימון בעכבר העיר, תיאטרון / מחול / אופרה / בין תחומי?

פנו אל אייל מלובן (לא כרוך בתשלום): eyal.meluban@gmail.com , eyal.hair@gmail.com

--------------

תיקון מחשבים

שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net

--------------

שיפוצים

יניב מויאל משפץ דירות ובתים.

הנחות למכותבי האיגרת השבועית של תיאטרון החדר: 0523-868338.

--------------

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

לכתוב אלינו amir@roomtheater.co.il  ולבקש מונולוגים ו/או דיאלוגים.

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il