1. הטוב והנכון
מדינאים המבקשים לשכנע את קהלם, נותנים לו את "הסיפור הטוב", כלומר, את הדבר שיישמע "טוב" באוזני הקהל, והוא, הקהל יודעים שזהו "הסיפור הטוב" ומאחוריו מסתתר "הסיפור הנכון". מעטים מבקשים את "הסיפור הטוב". רבים נותנים אמון ב"הסיפור הטוב".
בתחום הטיפול הנפשי ישנו ה"הסבר ההגיוני" ו"ההסבר המספק". המטופל מבקש לעצמו תמיד את ה"הסבר ההגיוני" ויהיה זה הגיוני מבחינה מדעית או מתא-מדעית. תפקידו של המטפל הטוב להציע את ה"הסבר המספק".
בתחום היצירה תמיד ישנה "הבחירה הטובה". היא "טובה" כי כך החליט היוצר שהיא טובה לו, כי היא נובעת מהחוויה האישית המיידית שלו, וישנה "הבחירה הנכונה", שהיא נכונה ליצירה והיא מסייעת לבניית "ההיסטוריה" של היצירה, כלומר, הטקסט האמנותי הנתון. בין "חוויה אישית מיידית" לבין "היסטוריה" נוצר המתח הדרמטי, נוצרים חיים.
(א.)
--------------
2. אמונה שתלויה באדם (המשך)
באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"
מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 40.
...אמונה עשויה ליצור חשיבה מאגית כדוגמת חשיבתו של אותו ילד שצועד בדרך לבית הספר, לקראת בחינה שעתידה להתקיים באותו יום, וכערובה להצלחה בבחינה, הוא נודר נדר שלא ידרוך על הרווחים שבין המרצפות שעל המדרכה, אלא רק על פני המרצפות...
...סיפוק ההצלחה יכול לבוא לידי ביטוי באחת משתי הדרכים הללו: האחת היא חווית החיזוק החיובי של הסביבה, שתחמיא לילד על ביצועיו הטובים בעיניה, ותממש את הצורך באיחוד תודעתי של הילד עם הסביבה - איחוד היוצר אמון בסביבה. השנייה היא תוצאה של הראשונה. זוהי חווית החיזוק העצמי של הילד, שתיצור איחוד מונע ספק עם עצמו - איחוד עצמי היוצר אמון בעצמו.
כיצד יודע הילד את טקס ההליכה הזה - זוהי שאלה מעניינת לעצמה אך משנית. נמצא שילדים מאמצים להם טקסים מאגיים אישיים, גם אם לא נראה שמישהו בסביבתם לימד אותם. לכל הטקסים האישיים העצמאיים הללו יש קשר לסביבה המיידית של הילד ולהשפעותיה עליו. אפילו אין הילד מאמין בהליכה הזאת באמונה שלמה, הוא עשוי לחשוב שאם לא יועיל - לא יזיק, ובחשיבה הזאת כבר מגולמת אפשרות האמונה והאפשרות האלטרנטיבית של הספק. בכך הוא דומה לאותו שחקן כדורגל ההולך אל כהן הדת שלו לבקש ברכה להצלחה במשחק הבא. כך מתפתחת לה גם תרבות הקמעות, הלחשים וההשבעות.
אותו ילד הנזהר לדרוך על המרצפת בלבד, איננו חייב להמשיך בהליכתו זו בכל פעם שהוא יוצא מהבית לבחינה. אולי לכשיגדל, במקום לדרוך על מרצפות, הוא יניח פתקים בכותל מקודש, או ירכוש קמעות. אולי הוא ייזכר בנדרי הילדות ויצחק. יתכן שבבגרותו הוא כבר איננו מאמין במרצפות. אפילו אין הוא שומר קנאי של מצוות דת כלשהיא, הוא עשוי למצוא את עצמו, ברגע של התרגשות או מתח, ממלמל סיסמה דתית מקובלת: ברוך השם, או ישו הקדוש, בברכת אללה, או הארי קרישנא וכו'.
("המעגל הפתוח", עמ' 133-134. המשך יבוא)
