הצטרפו לאיגרת השבועית

כל אדם יוצר. תכלית האדם היא יצירה לתיקון מצבו של האדם.


ביום ג', כז תשרי, תשע"א, 5.10.2010, התקיים בתיאטרון החדר ערב מונולוגים-דיאלוגים: מונודיא 2010 - "עד שתחפץ". (הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַים בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ: שיר השירים ב, 7).

 

במהלך שנת תש"ע, 2009-2010, התקיים בתיאטרון החדר קורס משחק שנתי לגברים שומרי מצוות. במהלך הלימודים כתבו חברי הקבוצה קטעים שנאספו לערב הזה. הקטעים נותנים ביטוי לרחשי לבו של אדם מאמין, לאורח החיים הדתי וללבטים הכרוכים בו, לספק ולאמונה. השתתפו: איתן כהן, חיים גודינגר-גורן, נתנאל קראוס, ערן לשם, שמוליק צור. במהלך השבועות הקרובים נביא קטעים מערב זה.

 

3. אידיאלים

כתיבה וביצוע: חיים גורן

 

חיים: אידיאלים, אידיאלים, אידיאלים. כל הזמן עסוק באידיאלים. אבל מה קורה, כשמרגישים שהאידיאלים האלו באים על חשבון משהו אחר? שאולי גם הוא בעצם סוג של אידיאל?

אני מרגיש את זה לפעמים כשאני חוזר הביתה לאחר יום מלא וגדוש בפרויקטים ועיסוקים שונים, ואז אני פותח את הדלת, רואה את הבית מבולגן, את הילדים כבר ישנים או כמעט ישנים, ואת אפרת עייפה מעוד יום עמוס שעבר מן הסתם גם עליה, וכבר אין לה כוח ועוד מעט היא הולכת לישון. ופתאום אני כבר לא חושב "כמה הספקתי היום בחוץ", אלא "כמה לא הספקתי היום בבית"...

 

אני חושב לעצמי, כל השנה אני עסוק באידיאלים שבחוץ. אולי החופש זה הזמן הנכון לעצור קצת ולהתייחס לאידיאל הפרטי שלי בבית. למשפחה שלי, לבית שלי. מצד שני, אני חושב שזאת פריווילגיה שיש לי חופש גדול. למישהו אחר שעובד במקצוע אחר יש 10 ימי חופש בשנה, אז איך הוא מסתדר? זה מה שאני אומר גם לאפרת לפעמים. אבל זה לא משכנע. גם לא אותי.

 

כאילו יש בי משהו שבוער לצאת ולעשות כל הזמן, אבל אולי צריך לפעמים לכבות את המשהו הזה, או אולי להפנות אותו לכיוון אחר, פנימה. ואולי זה לא סותר? אולי אפשר לחבר את החוץ והפנים?

 

אני יכול להצדיק את עצמי ולומר שאני כן משקיע בבית ואני יחסית הרבה עם הילדים, לוקח אותה מהגן, משחק איתם. אבל האמת שהרבה פעמים זה לא כך, ויש שבועות שאני בקושי ערב אחד בשבוע בבית, עם ראש שקט – לא עונה לטלפונים לחוצים מכל מיני אנשים, לא שולח מיילים חשובים ודחופים.

 

שמוליק: חיים, מהו בשבילך היום האידיאלי?

 

חיים: מהו היום האידיאלי שלי בחיים האידיאלים האלה? אולי יום שבו אני עובד עד הצהריים, מתעסק עם איזה פרויקט חשוב: טיול, סיור, אירוע שכונתי. ואז אני מתפנה כולי לבית ולמה שקורה בו. משחק עם הילדים – אני אוהב להשתולל עם אביטל על המיטה. מתגלגלים, קופצים, היא מטפסת עלי וכל הזמן צוחקת. בת שנתיים בסך הכול. או לצאת לגינה עם כל המשפחה לאיזה פיקניק נחמד, ואז לחזור הביתה, מקלחות ולמיטה. אז אולי גם נשאר קצת זמן זוגי בכיף.

 

אבל זה לא קורה הרבה. כי לכל פרויקט כזה יש לפחות שבוע לחוץ של הכנה לפניו, ויומיים של התאוששות אחריו. ואז מגיע הפרויקט הבא...

 

לפעמים אני גם מרגיש כאילו האידיאלים, העיסוקים האלו בחוץ לוקחים לי גם משהו מאד פנימי שלי. למשל – את התפילה שלי. מתי לאחרונה הצלחתי להתרכז בתפילה כמו שצריך בלי לחשוב באמצע על מה אני צריך עוד לעשות, מה לא הסתפקתי, מה הלאה. מתי שישבתי לאחרונה בשקט חצי שעה מול ספר ולמדתי משהו בנחת? נכון, העיסוק שלי כמורה כולל גם "ללמוד וללמד". אבל זה לא באמת בשבילי ולכן גם לא ממלא אותי. אז מה עושים?

 

אולי אני צריך עזרה. כן, עזרה מבחוץ. מישהו מספיק חזק שיגיד לי – עצור! עד כאן! את זה אתה לא לוקח על עצמך. לזה אתה אומר לא!

האמת, זה די מבאס. מה, אני לא יכול לשלוט על עצמי לבד? אבל בנאדם צריך לדעת את החולשות שלו. "דאגה בלב איש – ישיחנה", "עשה לך רב וקנה לך חבר". אבל זה צריך להיות מישהו אובייקטיבי. שיראה את כל התמונה. וגם מכיר אותי טוב.

 

שמוליק: חיים, תפילה ביקשת? אם לא עכשיו – אימתי? (שר. הקבוצה מצטרפת. תפילת ר' אלימלך מלז'ינסק) "אדרבה, תן בליבנו,

 

שמוליק וחיים: שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם.

 

כולם: ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך

ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה.

ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך,

שיהא הכול נחת רוח אליך.

 

חיים; אמן כן יהי רצון".

לאיגרת השבועית של 2010 . 10 . 21