1. מסכה

אם תוריד את המסכה, הצופים בך בהלה תאחז בהם. הם יביטו בפניך החשופים וייגלו את פניהם שלהם, את הפגיעות שמאחורי הפנים. הם יזהו קשיחות או עדינות, דחייה או הזמנה לקשר, כעס או אהבה. הם יביטו בך ויראו את עצמם. לא גיבורי הדרמה אלא משתתפיה הנבוכים. זוהי חוויה מאיימת ומעצימה. היא דורשת כוחות נפש כלשהם כדי לעמוד בחשיפה ולהפיק ממנה תובנה אישית. החוויה זאת היא אמת אנושית בעלת אופק רחב שגבולותיו אינם ידועים מראש של אפשרויות אנושיות.

(א.)

--------------

2. אמונה שתלויה באדם (המשך)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 41.

...שוב חוזר מוטיב ההתנהגות הזה: אם אנו חשים עצמנו מאוימים על ידי המציאות, לא כשירים להתמודד איתה, או אם אנו עומדים בפני אירוע משמעותי מאיים, אנו שבים לחוות את עצמנו כפי שהיינו תינוקות בני יומם, חסרי אונים, המבקשים חסד חיצוני עליון. כשמתגברת האמונה בכוחותינו שלנו, אנו מוותרים על חסד זה, ומוצאים אותו בתוך עצמנו.

הדת מספקת מסגרת חברתית מסודרת לכל טקסי ההשבעה, הקידוש, הנדר, ועבודת האל שמחוץ לאדם. בזרם המרכזי של היהדות האורתודוכסית הקלאסית, חייב שומר המצוות בקיום המצוות יותר מאשר באמונה בהן. "נעשה ונשמע" נאמר במעמד הר סיני, ולא "נאמין ונעשה". זהו עקרון השם את אורח החיים הרצוי והמקובל על המאמין, לפני האמונה או הכפירה בו. המעשה קודם לאמונה, והמעשה קובע. הפילוסוף ברוך שפינוזה (1632-1677) הוחרם על ידי קהילתו היהודית, לא מפני שכפר באידיאולוגיה הדתית היהודית, אלא מפני שחילל שבת.

אותו קו גבול שבין אמונה, כלומר, חוויה אישית, של האדם הדתי, לביצוע מצוות, מאשר את עקרון האוטונומיה של החוויה האישית. מה שבא לידי ביטוי חיצוני הוא עניין אחר. יהודי שומר מצוות יכול לומר בפרהסיה שאין אלוהים, ואולי יגרום הדבר לחוסר נחת אצל ההדיוטות, אולם כל עוד הוא מקיים כל מצווה, קלה כחמורה, הוא נחשב ליהודי טוב. זוהי עמדה קשה לעיכול עבור מי שתרבותו מושתתת על קידוש המילה. אבל עמדה זו קיימת הלכה למעשה בתחומים רבים של המציאות.

יוצר, לפני כניסתו אל הבמה עלול להביע התנגדות לכניסה לבמה. הוא עשוי להתלונן, לצעוק או לבכות, לכפור בעצמו בכלל ובכישרונו האמנותי בפרט, לבטל בדבריו את האירוע כולו, ולטעון שאין הוא מסוגל להופיע, וכבר היו דברים מעולם. לעיתים קרובות משמשת תגובה כזאת כאמצעי לשחרור מתח. אולם כל עוד הוא ממלא את תפקידו - עולה אל הבמה ומבצע את המוטל עליו - הוא יוצר לגיטימי.

יוצרים רבים מקיימים טקסים אישיים או קיבוציים שונים לפני הכניסה לבמה, כדי להתגבר על פחד הבמה: תרגילי חימום, מדיטציה, שתיית משקאות מסוימים, התנזרות משתייה, לקיחת תרופות וסמים, נטילת קמע, לחשי השבעה שונים וכו'.

איש הדת, לפני כניסתו לבצע את הפולחן הדתי, יכול להיכנס למצב של  התנגדות, שמקורו גם הוא בפחד מסוים. כשמדובר ביוצר-במה אנו אומרים כי הוא נתקף בפחד במה. כשמדובר בכהן דת אנו אומרים שהוא אחוז חרדת קודש. אבל לשני המקרים יש שורש משותף אחד: חרדת העמידה במבחן התפקיד והציבור.

כהן הדת, שחרדת הקודש התעוררה בו, עלול לחשוב מחשבות כפירה, לכפור בעצמו, בטקס, במטרת הטקס, באלוהים. הוא עלול לחשוב מחשבות כפירה או אפילו לתת להן ביטוי באופן מילולי מוחצן, אבל כל עוד צאן מרעיתו איננו שומע או רואה אותו ברגעים אלו, והוא מקיים את הפולחן כסדרו, הוא עדיין נחשב כאיש דת לגיטימי. כמו היוצרים, כך גם אנשי הדת, מקיימים טקסים שונים כדי להתגבר על פחדי הבמה שלהם. ישנן דתות המבקשות לשלוט לא רק במעשיו של האדם, אלא גם במחשבותיו וברגשותיו. גם דתות אלו מוצאות דרך לקבל מחשבות ורגשות הסותרים את דרך החשיבה המקובלת, ולתעל אותם, באמצעות טקסי כפרה למיניהם, להעמקת השליטה הדתית על חייו של המאמין, או לחילופין, בקיום טקסים מבוקרים היטב שבהם ניתן דרור יחסי ליצר ולמחשבות הכפירה.

("המעגל הפתוח", עמ' 134-136. המשך יבוא)