1. הפחד הגדול
- "הפחד הגדול שלי, הוא שיצוץ פתאום מישהו ויקטול את היצירה שלי – דבר שאני בטוחה שיגמור אותי. פחד זה ליווה אותי בכל מהלך היצירה".
- ראשית, שוב ברכות ומזל טוב על יצירתך!
הפחד הגדול מביקורת – צרת רבים ואולי אפילו לא חצי נחמה.
כידוע לך, הפחד מביקורת שוללת הוא אוניברסאלי. יוצרים מתמודדים איתו שוב ושוב.
האם את שלמה עם היצירה שלך? אני מקווה שכן. אם לא – השלימי איתה וקבלי אותה.
זהו תנאי הכרחי לכל התמודדות עם תגובות חיצוניות. רק כך תוכלי להתייחס אל תוכן הביקורת ולא אל הרגשות שלך מעצם קיומה של ביקורת.
המגיב על יצירתך, משליך עצמו על היצירה וזו מעוררת בו את תמונת עולמו שלו.
כל תגובה על יצירתך, שתבוא עכשיו, מלמדת יותר על המגיב מאשר עליך או על יצירתך.
כל ביקורת שוללת, מלמדת על המבקר, יותר מאשר עליך או על יצירתך.
כל פרס שתקבלי, מלמד על נותן הפרס, יותר מאשר עליך או על יצירתך.
נא לשים לב: כל תגובה על יצירתך מקורה בהשקפת עולם אידיאולוגית אישית, גלויה או סמויה, של המגיבים ליצירה. זו קובעת טעם אישי. רק אחרי שקבע המבקר את היחס הבסיסי ליצירה הוא נפנה לאשש את טיעוניו בקריטריונים אמנותיים ואפילו רגשיים!
דוגמאות פשוטות של דיאלוג פנימי, גלוי או סמוי אצל המגיב ליצירה:
"יצירה זו היא פטריוטית ועל כן אני אוהב אותה. היא מרגשת אותי ובנויה היטב על בסיס קריטריונים אמנותיים ידועים". או:
"יצירה זו היא אלטרנטיבית וחתרנית, ועל כן אני אוהב אותה. היא מרגשת אותי ובנויה היטב על בסיס קריטריונים אמנותיים ידועים".
מכאן והלאה שוטח המגיב ליצירה את טיעוניו האמנותיים, וראי זה פלא: זו תהיה משנה סדורה ובנויה לתלפיות!
כשמדובר במחמאות, אין כל קושי. נהנים מהן וזהו. אין חובה לחקור ולדרוש מעבר לנאמר.
כשמדובר בביקורת שוללת, כולל מה שמכונה "ביקורת קונסטרוקטיבית" או "ביקורת בונה" – הפגיעה הרגשית היא בלתי נמנעת, גם במקרה שאת עצמך מזמנת לעצמך ביקורת זו. אבל למה לזמן ביקורת שוללת?
"תגיד לי את הפגמים ביצירה שלי. אני רוצה ללמוד איך לתקן את עצמי" – זו שטות נפוצה המעודדת את המגיב לחפש פגמים בהכרח.
לתקן מה? הרי עכשיו את שלמה עם היצירה שלך, ואם תרצי לתקן בה דבר זה או אחר, זה יקרה מתוך שיקולים אישיים פנימיים ולא חיצוניים.
כשמדובר ביצירה בעלת אופי חתרני או אופוזיציוני, יש להניח שרבים ישללו אותה עם הופעתה לראשונה.
כשמדובר ביצירה קואליציונית, שנועדה מראש להתקבל על דעת הקהל הרחב, רוב המגיבים יציעו משנה סדורה כיצד לעשותה מתקבלת יותר על דעת הרוב.
אכן, למראית עין, הדברים אינם פשוטים, אבל למעשה הם פשוטים מאד.
השורה התחתונה: היי שלמה עם עצמך ועם יצירתך והתייחסי כל תגובה מתוך הכבוד הראוי לה, אבל גם בחיוך אירוני פנימי.
(א.א.)
--------------
2. חשש
"אם אדם-יוצר חושש שמא מחר הוא לא יוכל להיות חופשי להציג את יצירותיו, הוא לא יכול להיות חופשי היום" – סלמאן רושדי ("פסוקי השטן").
מחשבה זו הטרידה את סלמאן רושדי בשעתו. לא ידוע אם היא מטרידה אותו היום. היא מטרידה יוצרים אופוזיציוניים, כפי שהוא היה בשעתו. מחשבה זו מאפיינת יוצרים אופוזיציוניים. בדרך כלל יוצרים קואליציוניים אינם מטרידים עצמם בה, כי מראש הם ויתרו על חופש אמנותי מסוים, לטובת התקבלות אל החיק החמים של התרבות הקואליציונית. אין לבוא בטענות ומענות לא לאלו ולא לאלו. יש לכבד כל יוצר על בחירותיו. כל עוד אין הוא פוגע בשלומו ורווחתו של הזולת, במובן הרחב של המושג.
(א.א.)
--------------
3. אמונה שתלויה באדם (המשך)
באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"
מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 42.
לכל אירוע אמנותי מסודר, כמו גם לכל טקס דתי יש היסטוריה רשומה, כלומר טקסט ידוע מראש. לאירוע האמנותי יש, בדרך כלל, ספר בימוי מוכן מראש. לטקס הדתי יש ספר תפילה מוכן מראש. כל מה שמתרחש בתוך האדם מעבר להיסטוריה זו, או בהקשר אליה, שייך לתחום החוויה האישית המיידית. כל אירוע, אמנותי או דתי, הוא משל לחיים, ומתקיימת בו מערכת יחסים נמשכת בין ההיסטוריה של האירוע כולו ושל כל מי שנוכח בו, לבין החוויה האישית המיידית של כל אחד מהנוכחים. המשתתף באירוע, כיוצר, ככהן דת או כקהל, איננו חייב להאמין במעשיו באירוע, כל עוד הוא מבצע אותם ללא התנגדות.
אינך חייב להאמין בתפקיד כדי להיטיב לשחק אותו. אינך חייב להאמין בהמלט, ואינך חייב להאמין שאתה המלט, כדי לשחק את המלט. רצוי מאד שלא תאמין שאתה המלט. אתה יכול להאמין באופן זמני שאתה המלט – אמונה לסירוגין, באותם רגעים שבהם אתה ממלא את תפקיד המלט על הבמה. אם תצא מהבמה ותמשיך להאמין שאתה המלט, יהיו שיאמרו ששפיותך הנפשית מוטלת בספק.
האם פירוש הדבר שמהרגע שיצאת מתקופת מצוקה כלשהיא, שבה האמנת באלוהים בורא עולם, ואתה ממשיך להאמין בו - שפיותך מוטלת בספק? לאו דווקא. אמונה יכולה להיות זמנית או אמונה על תנאי, והיא טובה ככל אמונה אחרת - כל עוד איננה פוגעת בשלומו וברווחתו של האדם, והיא מעודדת פעולה להטבת מצבו של האדם. בכל אופן היא עדיפה על אמונה שלמה, קבועה, בלתי מתפשרת ושאיננה נתונה בספק. כי ספק מלמד על חסר, שמלמד על הצורך בשינוי, שמרמז על התפתחות והבנה חדשה, שמבטיחים לקדם את האדם למצב נשאף של אושר.
העיקרון הזה ניתן ליישום בתחום האמונה הדתית כמו גם בתחום האירוע האמנותי: יש להניח כי לפני שנכנס השחקן לבמה, הוא יודע שאיננו המלט אלא השחקן שעומד למלא את התפקיד הזה. אחר כך הוא מכין את עצמו לביצוע התפקיד. כל אחד מכין את עצמו על פי דרכו. אפשר שבמשך כל זמן שהותו על הבמה, הוא יודע שאיננו המלט, אבל כל עוד הוא ממלא את התפקיד על ההיסטוריה שלו, או בשילוב של מתן ביטוי לחוויה האישית המיידית, ההולמת את התנאים הנתונים במקום, הוא עושה את הדבר הנכון.
("המעגל הפתוח", עמ' 136-137. המשך יבוא)
