הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש אנושיות, יש הקשבה, יש קבלה" (מרטין מוגילנר, במאי, בוגר תיאטרון החדר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2013 . 6 . 6

בקרוב!

תיאטרון החדר עובר דירה
הצגות אחרונות בחדר המקורי
-------

היטלר - הוידוי האחרון 
יום ו', 21.6.2013, בשעה 14:00

-------

הדיבוק בחדר

מוצ"ש, 8.6.2013, בשעה 20:30

-------

העלמה והמוות

יום ה', 20.6.2013, בשעה 20:30

-------

להזמנת מקום בהצגות החדר:
טל': 03-5171818, 0508-497715
-------

-------

החלו פגישות ההכרות

לקראת לימודי המשחק והבימוי

בתיאטרון החדר
תוכנית שנתית ודו-שנתית מרוכזת
טל', 03-5171818,

המידע כאן, לפרטים בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------
לאיגרות קודמות
-------


באיגרת זו:

•   מדברים על תיאטרון החדר: רננה רז
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: 1. הפחד הגדול. 2. חשש. 3. הספק והאמון, אמונה שתלויה באדם (42, המשך)
•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: (ציטוט)
•   פרשת השבוע: 38. קורח: במדבר ט"ז - י"ח
•   אסנת ראם: צ'ארלי פרקר
•   ירדן לב: בת הכפר והדוור
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: מקבץ סיכות קצר

רננה רז מדברת על לימודיה בתיאטרון החדר: "כאן למדתי כיצד להיות אדם-יוצר".

בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

קישור קבוע

 

1. הפחד הגדול

- "הפחד הגדול שלי, הוא שיצוץ פתאום מישהו ויקטול את היצירה שלי – דבר שאני בטוחה שיגמור אותי. פחד זה ליווה אותי בכל מהלך היצירה".

 

- ראשית, שוב ברכות ומזל טוב על יצירתך!

הפחד הגדול מביקורת – צרת רבים ואולי אפילו לא חצי נחמה.

כידוע לך, הפחד מביקורת שוללת הוא אוניברסאלי. יוצרים מתמודדים איתו שוב ושוב.

האם את שלמה עם היצירה שלך? אני מקווה שכן. אם לא – השלימי איתה וקבלי אותה.

זהו תנאי הכרחי לכל התמודדות עם תגובות חיצוניות. רק כך תוכלי להתייחס אל תוכן הביקורת ולא אל הרגשות שלך מעצם קיומה של ביקורת.

 

המגיב על יצירתך, משליך עצמו על היצירה וזו מעוררת בו את תמונת עולמו שלו.

כל תגובה על יצירתך, שתבוא עכשיו, מלמדת יותר על המגיב מאשר עליך או על יצירתך.

כל ביקורת שוללת, מלמדת על המבקר, יותר מאשר עליך או על יצירתך.

כל פרס שתקבלי, מלמד על נותן הפרס, יותר מאשר עליך או על יצירתך.

 

נא לשים לב: כל תגובה על יצירתך מקורה בהשקפת עולם אידיאולוגית אישית, גלויה או סמויה, של המגיבים ליצירה. זו קובעת טעם אישי. רק אחרי שקבע המבקר את היחס הבסיסי ליצירה הוא נפנה לאשש את טיעוניו בקריטריונים אמנותיים ואפילו רגשיים!

 

דוגמאות פשוטות של דיאלוג פנימי, גלוי או סמוי אצל המגיב ליצירה:

"יצירה זו היא פטריוטית ועל כן אני אוהב אותה. היא מרגשת אותי ובנויה היטב על בסיס קריטריונים אמנותיים ידועים". או:

"יצירה זו היא אלטרנטיבית וחתרנית, ועל כן אני אוהב אותה. היא מרגשת אותי ובנויה היטב על בסיס קריטריונים אמנותיים ידועים".

מכאן והלאה שוטח המגיב ליצירה את טיעוניו האמנותיים, וראי זה פלא: זו תהיה משנה סדורה ובנויה לתלפיות!

 

כשמדובר במחמאות, אין כל קושי. נהנים מהן וזהו. אין חובה לחקור ולדרוש מעבר לנאמר.

כשמדובר בביקורת שוללת, כולל מה שמכונה "ביקורת קונסטרוקטיבית" או "ביקורת בונה" – הפגיעה הרגשית היא בלתי נמנעת, גם במקרה שאת עצמך מזמנת לעצמך ביקורת זו. אבל למה לזמן ביקורת שוללת?

"תגיד לי את הפגמים ביצירה שלי. אני רוצה ללמוד איך לתקן את עצמי" – זו שטות נפוצה המעודדת את המגיב לחפש פגמים בהכרח.

לתקן מה? הרי עכשיו את שלמה עם היצירה שלך, ואם תרצי לתקן בה דבר זה או אחר, זה יקרה מתוך שיקולים אישיים פנימיים ולא חיצוניים.

כשמדובר ביצירה בעלת אופי חתרני או אופוזיציוני, יש להניח שרבים ישללו אותה עם הופעתה לראשונה.

כשמדובר ביצירה קואליציונית, שנועדה מראש להתקבל על דעת הקהל הרחב, רוב המגיבים יציעו משנה סדורה כיצד לעשותה מתקבלת יותר על דעת הרוב.

אכן, למראית עין, הדברים אינם פשוטים, אבל למעשה הם פשוטים מאד.

השורה התחתונה: היי שלמה עם עצמך ועם יצירתך והתייחסי כל תגובה מתוך הכבוד הראוי לה, אבל גם בחיוך אירוני פנימי.

(א.א.)

--------------

 

 

2. חשש

"אם אדם-יוצר חושש שמא מחר הוא לא יוכל להיות חופשי להציג את יצירותיו, הוא לא יכול להיות חופשי היום" – סלמאן רושדי ("פסוקי השטן").

 

מחשבה זו הטרידה את סלמאן רושדי בשעתו. לא ידוע אם היא מטרידה אותו היום. היא מטרידה יוצרים אופוזיציוניים, כפי שהוא היה בשעתו. מחשבה זו מאפיינת יוצרים אופוזיציוניים. בדרך כלל יוצרים קואליציוניים אינם מטרידים עצמם בה, כי מראש הם ויתרו על חופש אמנותי מסוים, לטובת התקבלות אל החיק החמים של התרבות הקואליציונית. אין לבוא בטענות ומענות לא לאלו ולא לאלו. יש לכבד כל יוצר על בחירותיו. כל עוד אין הוא פוגע בשלומו ורווחתו של הזולת, במובן הרחב של המושג.

(א.א.)

--------------

 

 

3. אמונה שתלויה באדם (המשך)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 42.

 

לכל אירוע אמנותי מסודר, כמו גם לכל טקס דתי יש היסטוריה רשומה, כלומר טקסט ידוע מראש. לאירוע האמנותי יש, בדרך כלל, ספר בימוי מוכן מראש. לטקס הדתי יש ספר תפילה מוכן מראש. כל מה שמתרחש בתוך האדם מעבר להיסטוריה זו, או בהקשר אליה, שייך לתחום החוויה האישית המיידית. כל אירוע, אמנותי או דתי, הוא משל לחיים, ומתקיימת בו מערכת יחסים נמשכת בין ההיסטוריה של האירוע כולו ושל כל מי שנוכח בו, לבין החוויה האישית המיידית של כל אחד מהנוכחים. המשתתף באירוע, כיוצר, ככהן דת או כקהל, איננו חייב להאמין במעשיו באירוע, כל עוד הוא מבצע אותם ללא התנגדות.

 

אינך חייב להאמין בתפקיד כדי להיטיב לשחק אותו. אינך חייב להאמין בהמלט, ואינך חייב להאמין שאתה המלט, כדי לשחק את המלט. רצוי מאד שלא תאמין שאתה המלט. אתה יכול להאמין באופן זמני שאתה המלט – אמונה לסירוגין, באותם רגעים שבהם אתה ממלא את תפקיד המלט על הבמה. אם תצא מהבמה ותמשיך להאמין שאתה המלט, יהיו שיאמרו ששפיותך הנפשית מוטלת בספק.

 

האם פירוש הדבר שמהרגע שיצאת מתקופת מצוקה כלשהיא, שבה האמנת באלוהים בורא עולם, ואתה ממשיך להאמין בו - שפיותך מוטלת בספק? לאו דווקא. אמונה יכולה להיות זמנית או אמונה על תנאי, והיא טובה ככל אמונה אחרת - כל עוד איננה פוגעת בשלומו וברווחתו של האדם, והיא מעודדת פעולה להטבת מצבו של האדם. בכל אופן היא עדיפה על אמונה שלמה, קבועה, בלתי מתפשרת ושאיננה נתונה בספק. כי ספק מלמד על חסר, שמלמד על הצורך בשינוי, שמרמז על התפתחות והבנה חדשה, שמבטיחים לקדם את האדם למצב נשאף של אושר.

 

העיקרון הזה ניתן ליישום בתחום האמונה הדתית כמו גם בתחום האירוע האמנותי: יש להניח כי לפני שנכנס השחקן לבמה, הוא יודע שאיננו המלט אלא השחקן שעומד למלא את התפקיד הזה. אחר כך הוא מכין את עצמו לביצוע התפקיד. כל אחד מכין את עצמו על פי דרכו. אפשר שבמשך כל זמן שהותו על הבמה, הוא יודע שאיננו המלט, אבל כל עוד הוא ממלא את התפקיד על ההיסטוריה שלו, או בשילוב של מתן ביטוי לחוויה האישית המיידית, ההולמת את התנאים הנתונים במקום, הוא עושה את הדבר הנכון.

("המעגל הפתוח", עמ' 136-137. המשך יבוא)

קישור קבוע

אני, ילד מבראונאו... מנהיג הרייך השלישי, זוחל על הרצפה כמו שרץ?... והכול בשל מה? בשל העובדה שהפיהרר שומר בין חפציו מעיל ישן, מתנת יהודי מהונגריה בשם נוימאן... מעיל ישן!... כן! ולאיזה צורך? כדי לחמם את גופי בחורפי הבדידות הקשים בווינה! שני מלווים נאמנים היו לי אז... הרעב... ונוימאן... שנים קשות.

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

38. קורח: במדבר ט"ז - י"ח

"ויקח קורח בן-יצהר בן-קהת בן-לוי, ודתן ואבירם בני אליאב, ואון בן-פלת בני ראובן" (קרח: במדבר ט"ז 1). פרשה שתחילתה בסיפור מוסר מפחיד, וסופה בהבטחת-הכנסה.

 

קרח בן-יצהר בן-קהת בן-לוי, אוסף קבוצה של אנשים וקורא תגר על סמכותם של משה, אהרן, ובני לוי "כלי הקודש" המשרתים במשכן: "רב-לכם, כי כל-העדה כלם קדושים, ובתוכם יהוה, ומדוע תתנשאו על-קהל יהוה" (שם: ט"ז 3).

 

הפירוש הנפוץ לפרשה זו הוא שקרח ועדתו הם בני בליעל שקריאתם מאיימת לפלג את העם. לכאורה הרי זה מזכיר טענות ומענות של כל שלטון ריכוזי, כנגד דברי הביקורת המושמעים נגדו. אל מול הביקורת מעמיד השלטון את העיקרון של "אחדות העם". קרח ועדתו מסכנים את האחדות הזו בעצם מעשה ההתרסה כנגד סמכותו של משה. אולם "אחדות" עלולה לגלוש במהרה ל"אחידות". במילים אחרות: אחדות חברתית, במקרה הרע, עלולה לגרום לאחידותו של שלטון טוטליטרי דכאני (ר' סעדיה גאון: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". "תורותיה" - ריבוי הדעות ביהדות הוא לטובה).

 

קרח ועדתו אינם קבוצה קיקיונית של חולמים בהקיץ, המבקשים לברוא עולם חדש, בלא שתהיה להם השקפה ברורה על דרכם. מדובר במאתיים וחמישים "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם" (שם: ט"ז 2), שהם נציגי משפחות ענפות וחסידיהם. זוהי קבוצה אופוזיציונית נכבדת. הם אינם כופרים בעיקרי האמונה והפולחן הדתי. אינם מבקשים להציע תרבות חלופית. לא מבקשים להחזיר את פולחן העגל. להיפך, הם מדברים בשפתו של משה, שאמר זה לא מכבר: "ומי יתן כל-עם יהוה נביאים, כי-יתן יהוה את-רוחו עליהם" (בהעלתך: במדבר י"א 29, ולשיטתנו מדובר בפוטנציאל היצירה הגלום בכל אדם). לא פעם דיבר משה על העם בלשון קדושים. אם כך, אם כולם קדושים וטובים, יש לפתוח את המסגרת השלטונית לכל אדם. במילים אחרות: בחירות עממיות. בנוסף לכך נרמזת כאן מחאה כנגד ריכוז הסמכויות בידי משה.

 

כיצד המפרשים מחזקים את הטיעונים כנגד קרח? בשתי דרכים תעמולתיות. הדרך האחת היא הכינוי שהם מצמידים לקרח. הם מכנים אותו "קרח ועדתו". כלומר, לא רוב העם חושב כמוהם  ואם "קול המון כקול שדי" אזי עדה אחת היא בבחינת האחר של ההמון, הזר, הנפרד, מי שהוא "לא משלנו". הדרך השנייה היא אזכורו כעשיר, מכאן "עשיר כקרח". אף אחד לא ממש אוהב עשירים. מכבדים אותם, פוחדים מהם, מעריצים אותם, נמשכים אליהם אבל לא ממש אוהבים. גם הכינוי "עשיר כקרח" הנתמך על ידי פרשנויות לרוב, מייחד את קרח ומבודד אותו בקרב קהל ישראל.

 

מאז ומתמיד היה משה הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת. הוא הממשלה, הוא בית המשפט והוא המשטרה. רק לאחרונה הפקיד משה שבעים מזקני ישראל להיות זקני העם ושוטריו, ובכך יצר הפרדה חלקית בין הרשות המחוקקת למבצעת (שם: י"א 16). קורח מרמז על הפרדה מלאה בין הרשויות. קרח ועדתו הם, אם כן, גרסה מוקדמת מאד ופשוטה למדי, אולי פרימיטיבית, של הטוענים לחברה פתוחה ודמוקרטית.

 

אם יורדים לחקר דבריו של משה, הוא מעולם לא טען שכל העם כשרים לשלטון, ואפילו בעניין כל העם נביאים, אם אין זו פליטת-פה, וודאי שאין היא כזאת, הרי שבאמירתו זו: "ומי יתן..." הוא מדגיש שלא כל אחד יכול להיות נביא או מכהן בקודש. יש לזכור שבאותה תקופה המושג נביא, אינו מגדיר מי שמתנבא בשם האל בלבד, אלא שהוא גם אדם בעל תכונות מנהיגות, אחריות ציבורית, ודוגמא להתנהגות חברתית הולמת.

 

כשבחר לו משה, ברגע של חולשת הדעת והגוף, אותה קבוצה של נשיאי-עדה, והכשיר אותם לענייני נבואה שוטפים, במסגרת קורס מנהיגות לניהול ענייני העם, הוא הפקיד אותם כעושי דברו, בדרגה ביצועית שהיא שנייה במעלה אחריו. יש להניח שקרח ואנשיו לא נמנו על הנבחרים המאושרים הללו, שאם לא כן אולי לא היו מתעוררים לערער על סמכותו של המנהיג. יש לזכור שאופוזיציה זו מונהגת על ידי קרח שהוא בן שבט לוי המכהנים בקודש, ודתן ואבירם בני שבט ראובן, בכורו של יעקב. קבוצה מיוחסת, ומסתבר שהיא גם ממורמרת. מדוע?

 

יש לשער שהחיים במדבר, בתנאים של מחנה טירונים, יכולים להיות חוויה מסעירה לתקופת זמן מוגבלת בלבד. אם היה העם חושב שזהו גורלו לנצח נצחים, כלומר, תמיד להיות שבט פראי נודד במדבר, ודאי היו רבים מקבלים את הגזרה הזאת, ומיעוטם נוטשים את השבט והולכים לחפש את מזלם במקומות אחרים. אבל משה מוציא את העם ממצרים בהבטחה גדולה מהחיים: הולכים אל הארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש ושאר ירקות ופלאי פלאות.

 

מצד אחד, יש בהבטחה זו כדי לאחד את הכול להגשמת המטרה המשותפת. מצד שני, ההבטחה אינה ממהרת להתגשם, ועל כן, הסיכוי שתתעורר התנגדות למנהיג, עם כל פעם שמתעורר קושי בדרך, הוא גדול יותר. למה הדבר דומה? למשטר הקומוניסטי שהבטיח עולם חדש אמיץ, שבו תתגשמנה משאלותיו של כל פועל. אבל כיוון שהתנאים הנתונים לא אפשרו את הגשמת ההבטחה הזאת באופן מיידי, הוסכם על דחיית סיפוקים לדור הבא. כלומר, אנחנו מניחים את הבסיס לעולם טוב יותר, ואם לא אנחנו, לפחות ילדינו יזכו לטעום מפירותיו.

 

מצבו של העם הרוסי, עם עליית הקומוניסטים הבולשביקים לשלטון, דומה למצבם של העברים בצאתם ממצרים. בשני המקרים מדובר בעם שזה עתה פרק את עול הדיכוי. הרוסים מרדו במשטרו של הצאר. העברים יצאו מהדיכוי המצרי.

 

בשני המקרים מדובר בעמים במצב של עוני ובלבול, נטולי מערכות חברתיות מסודרות, עמים שניתנים לתפעול על ידי מנהיג כריזמטי, המבטיח לדאוג לכל מחסורם. בשני המקרים מבוששת הגאולה לבוא, ואז, כאשר מתעוררת ההתנגדות לשלטון, ממהר המנהיג לדכא אותה באמצעים החמורים ביותר העומדים לרשותו.

 

ברוסיה מתנקשים בחייו של לנין בעל החזון, וכך מפנים את הדרך לבואו של סטאלין הרודן הרצחני. במדבר העברי שומרים על המנהיגות במחיר של סילוק מתנגדים פוליטיים. שיאו של הדיכוי הקומוניסטי היה, כידוע, בימיו של סטאלין. מתנגדי המשטר נשפטו במשפטי ראווה, הוצאו להורג, נשלחו למחנות-ריכוז בסיביר, נעלמו, או אושפזו בעל-כורחם בבתי חולים לחולי-נפש. מבחינתו של סטאלין, כל מי שמעז לומר דבר ביקורת על המשטר, הוא לפחות משוגע, ואם לא מוציאים אותו להורג, מאשפזים אותו. את פעולות הדיכוי כנגד מתנגדי המשטר, או החשודים בהתנגדות, מגדיר סטאלין כפעולות טיהור, במובן של "והיה מחניך קדוש!" (כי תצא: דברים כ"ג 15). משה נמצא במצב דומה ונוהג באופן דומה. הוא עורך משפט ראוה למתנגדים, מעמיד אותם בניסיון בלתי אפשרי ומשמיד אותם.

קישור קבוע

Charlie Parker - All the things you are

שירים בהשראת קטעי מוסיקה. כותרת השיר היא שם הקטע המוסיקלי.

זוֹ הָיְיתָה תְּקוּפָה עֲצוּבָה,

אֲנִי כְּבָר לא זוֹכֶרֶת לָמָה - -

"בֵּירְד" וַאֲנִי,

שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת.

מַה אֲנִי צְרִיכָה עוֹד, בֵּירְדִי

אַתָּה מַפְלִיא לְדַבֵּר אֵלַי בַּSax שֶׁלְךָ

אֱלֹהִים, אֲנִי מַמְרִיאָה

קישור קבוע

היו היה פעם, כפר אחד בארץ רחוקה, עם שדות מרעה ופרות שמחות העונדות פעמון גדול לצווארן. בכפר היו נשים בריאות, בשרניות, אדומות לחיים ורחבות חיוך. נשים כאלה גידלו גברים חזקים, נעימים ובעלי ביטחון. היה זה כפר שלו מאוד. כל תושביו לבנים ושמחים. לא חסר להם דבר – מי שלגים היו בשפע, אדמת העמק הדשנה הצמיחה מזון ממינים מגוונים ואת המינים שלא הצמיחה נתנו החממות המלאכותיות שסיפקו אשליה של אקלים חם. כסף לא חסר באם יזדקקו לקנות דבר מה אך הכול נתנה להם האדמה. עצים להסקה, לבנייה ולפרי. ומה שלא נתנה האדמה – נתנו בעלי החיים שניזונו ממה שהצמיחה. אכן היה זה כפר עשיר ושמח בחלקו. יש שיפליגו ויאמרו אף בר מזל.

 

בת כפר אחת הייתה יפה. הייתה עובדת בעבודות המשק בשמלת עבודה בלויה רק מעט. לא הפריע לה שרוב השנה שמי הכפר אפורים, אך לא נראתה שמחה כשמחת בת הכפר היפה ביום של שמש. או אז זהר חיוכה כאילו העולם כולו עשוי סוכריות צבעוניות במרקם של עננים, כאילו אין טוב ואין רע. יום שטוף שמש אחד כשהייתה בת הכפר היפה מנכשת עשבים בין שיחי הוורדים שבפתח הבית ומלחינה לעצמה מנגינות, הבחינה בסוס הדואר מתקרב לחצרם. בעודה מזמזמת בחיוך נצחי ניגונים ששמעה בעבר ונתערבבו, הסתלסלו ונקשרו להם במנגינות שליקטה מקיומה הנוכחי, קמה ממלאכתה על הארץ ויצאה לקראת הדוור. עיניה זרחו בזיו השמש והשילוב של עיניה הזורחות עם חיוכה הטבוע שיווה להליכתה הרגילה מימד של דילוג, כמו ארומה של קפה משובח במיוחד בבוקר רגיל. סוס הדואר היה חום והייתה זו סוסה, וככל שהתקרבה הבחינה שגם הדוור אינו אותו דוור. הוא צעיר ועיניו חומות.

 

כשקרבה אליו אמרה שלום והוא חייך והגיש לה חבילה קטנה וצרור מעטפות. היא הביטה בו מבעד לחיוך שלא מש משפתיה ואמרה תודה. כשנפגשו מבטיהם מילא את עיניהם אור שהאיר אותם יפה יותר מכפי שהאיר זיו השמש את בת הכפר היפה. היה זה אור השכינה. כך מצאו הדוור ובת הכפר חן זה בעיני זו. בפעמים הבאות שנפגשו, למרות שאור השכינה האיר אותם אך פעם אחת, תמיד ראו אותו הזוהר בעיניהם, שכן אור השכינה, שלא כמו אור השמש, יכול לתפוס לו מקום של קבע בזיכרון ולהאיר משם. לפעמים תמיד.

 

מבטים זוהרים משבוע לשבוע מנו חודשים. עונות התחלפו. הדוור ובת הכפר היפה מתחו עוד ועוד את מפגשיהם החטופים במיני אמתלות. פעם ביקשה אותו לסייע לה לסחוב איזו אבן כבדה, פעם הוא מצדו ביקש כוס מים. פעם הציעה לו מיץ ועוגיות ופעם ביקש מים לסוסה. בכל פעם ופעם שפגש בה, הייתה בעיניו בת הכפר היפה, יפה יותר ויותר, כמו הוטל עליה כישוף, או עליו. הוא היה חייב לגעת בה, לתפוס אותה, לכבוש אותה. הוא רצה לעשות אותה שלו. הוא רצה את האור, את אור השכינה, הוא רצה אותו תמיד, לא רק במפגשים חטופים. ביום חורף קר במיוחד אף העז להזמין עצמו לתה וישב שעה ארוכה עם משפחתה.

 

ביתם היה בית איכרים פשוט. הם ישבו סביב שולחן האוכל ואמה של בת הכפר מזגה תה מקנקן מתכת לתוך ספלים לא זהים. היו שם גם שני אחיה הקטנים, אחותה הקטנה ואחיה התינוק שהחזיקה אמה ביד אחת. אביה של בת הכפר היפה כמו גם שני אחיה הגדולים טרם שבו מהעבודה בשדה. הדוור ידע זאת ולכן הזמין את עצמו. כשיחזרו, תתקין להם אמה של בת הכפר קנקן משלהם. בוודאי גם ארוחת ערב. שני הבנים התקוטטו ללא הרף ומדי פעם פגעו גם באחותה הקטנה של בת הכפר שרטנה עליהם בקוצר רוח. נראה היה שמעניינים אותה יותר רקיקי התה. היא טבלה אותם בתה זמן רב מדי והיה זה אך נס אם היו מגיעים לפיה בשלמותם. אם היה מתפרק הרקיק בדרך הייתה מקמטת את פרצופה ומשחררת יבבה רווית תסכול. בכל פעם נדמה היה שהנה הפעם תפרוץ בבכי, אך לא. היא פשוט נטלה רקיק אחר. נראה שהאם לא התרגשה לא מן המתרחש ולא מן הלכלוך.

 

בת הכפר היפה חייכה במבוכה כמו מתנצלת בפני האורח שלה על מי שהיא. הדוור החזיר לה חיוך. האם התיישבה, הביטה בדוור ואמרה: "אתה הדוור החדש". "כן, גבירתי", ענה לה הדוור. "טוב", ענתה, "ומה עשית קודם לכן?". "הייתי דוור במקום אחר, גבירתי". "כן, ומה אבא שלך עושה?". "אבי סנדלר, גבירתי". "ובכן, בעלי מקצועות חופשיים. אנחנו עובדי אדמה! בעלי ושני בני הגדולים עובדים עכשיו בשדה". "אחי הבכור עובד עם אבי בסנדלרייה גבירתי". "כשגרים בעיר לא צריך הרבה ילדים". "את צודקת גבירתי". "היום עובדים בתפוחי אדמה. אתה אוהב תפוחי אדמה?". "כן גבירתי, מאוד אוהב". "יופי. אתה תבוא אלינו לאכול תפוחי אדמה". "תודה רבה לך, גבירתי, זה מאוד נדיב מצדך. עכשיו אם תסלחי לי עלי להמשיך בדרכי. תודה לך על התה ועל ההזמנה. בואו גם אתם העירה להתארח אצלנו. להתראות!"

 

בת הכפר קמה וליוותה את הדוור לסוסתו. הוא רצה לחבק אותה ולהגיד לה שהוא אוהב אותה והיא רצתה לרתום את הסוסה שלה ולרכוב אתו לנצח. שניהם עמדו והביטו זה בזו, וזו בזה, עד שאמר הדוור, טוב. אני צריך ללכת. להתראות, ענתה לו. הוא קפץ על האוכף, הנמיך מבטו אליה ואמר ביי. ביי, היא אמרה. מאז לא התראו עוד.

 

יום אחד העיזה בת הכפר לשאול את הדוור החדש מה קרה לדוור הקודם. הוא סיפר לה שהדוור הקודם לא יוכל לבוא עוד. היא התעקשה ושאלה, מדוע, מדוע לא יוכל לבוא? הדוור החדש אמר שבת כפר יפה כמוה לא צריכה לשאול שאלות כאלה מפני שהיא לא צריכה לשמוע את התשובות לשאלות כאלה. הכפר שלה יפה, החיים שלה יפים, היא יפה. הכי יפה בכפר. ספר לי, התעקשה בת הכפר. זה לא היה יום שמש ומעיניה האפורות החלו לזלוג דמעות קטנות ועגולות, כאילו ניתזו החוצה מתוך עיניה בתנופה. הדוור אמר לה שהוא לא מוכן להיות זה שיספר לה. לא אכפת לך אם מישהו אחר יספר לי? שאלה אותו בפליאה. לא, ענה ללא היסוס. אז למה אתה לא מספר לי? הדוור לא ענה, העיף בה מבט חטוף של בוז ורכב משם הלאה, אל הבית הבא.

 

בחלוף השנים התחתנה בת הכפר היפה עם בן הכפר העשיר. יום אחד נסעו לעיר. הרכב לקח אותם בכרכרה מרחק יום שלם של נסיעה. בת הכפר הביטה מהחלון כמו נוגסת בעיניה במראות החדשים שנגלו לה. מעולם לא התרחקה מן הכפר. כשירד הערב, כמו גם האור, גם העולם השתנה. הכבישים התרבו. גם הגדרות. חומות. חיילים. שוטרים. כלבים רעבים. סוסים עצבניים. עוד ועוד כרכרות, יותר ויותר מרוטות, מרופטות, עגלות רתומות לחמורים ואתונות, משפחות צוענים בצדי הדרך סביב מדורות, כנופיות שיכורים, חסרי בית מלווים בכלבים, נביחות ויללות תנים, ביצות ופונדקי דרכים. כשהגיעה הכרכרה העירה הייתה בת הכפר מאוד עייפה ומסוחררת מן הנסיעה. היא לא ידעה אם היא רואה או מדמיינת את כמויות האנשים. אנשים על אנשים. ברחובות. בצריפים. צריפים על צריפים. בתים צפופים ורעועים. היא ראתה חומות, גדרות, סורגי ברזל. הריחה צחנת ביוב זורם ברחובות ושמעה צרחות ילדים משחקים בכדורגל.

 

היה להם חדר מוכן מראש בבית מלון ומיד כשהגיעו הלכו לישון. בבוקר היה ברור שזאת מציאות. המלון היה מפואר, כיאה למלון עבור בן הכפר העשיר ואשתו, אשר הייתה בהיריון וטרם ידעה זאת. בת הכפר התעוררה מחלום במיטה לבנה מכוסה כילה לבנה ולצדה בעלה הטרי. אור הבוקר חדר מבעד לוילון הפשתן והיא בזהירות, מבלי להפריע את שנתו של בן הכפר העשיר, יצאה מן המיטה וניגשה אל החלון. ברחוב למטה, בין דוכן עיתונים לבית מרקחת הבחינה בסנדלרייה.

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר - הוידוי האחרון 
 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין כי המוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ו', 21.6.2013, בשעה 14:00

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

הדיבוק בחדר

 

 

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה, בימוי ועיצוב: אמיר אוריין.

בהשתתפות: דורית אבנט, אבי גיבסון בראל, אמיר אוריין

 

"יצירת מופת!"

(סמדר יערון, מנהלת אמנותית, פסטיבל עכו)

"הדיבוק בחדר" - טוטלי וסוחף! - תיאטרון מכושף!

(צבי גורן, אתר הבמה)

"רוחניות אותנטית"

(פרופ' שמעון לוי, ישראל היום)

"חוויה מסעירה!"

(איתן בר יוסף, עכבר העיר)

"חזיונות תיאטרליים מהפנטים!"

(מרט פרחומובסקי, טיים אאוט)

"דוגמה מאלפת לעבודת עומק יהודית, כמעט כמו דיון תלמודי"

(זלאטע זרצקי, ירחון "נקודה")

מוצ"ש, 8.6.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
לקבלת התוכניה   

--------------

העלמה והמוות

 

 

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

 

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. פאולינה מזהה אותו כמי שעינה אותה ואנס אותה.

 

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום ה', 20.6.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 14.6.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

27.6 יום ה', 20:30, מרכז התיאטרון של עכו

15.6, מוצ"ש, 20:30, בתיאטרון החדר

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪.

כתבה ב-ynet. ראיון: קול השלום. להזמנות, ירון: 050-657-7027

 

BANDITO FESTIVAL

8 להקות ממחתרת הפאנק-רוק הישראלית באחר-צהריים אחד!

יהיה אוכל (טבעוני), בירות ומשקאות יותר חריפים מזה, דיסטרואים ומוזיקה טובה לאוזניים! להקות:

בת הים הקטנה,MAD CHOICEBALATA , Mondo Gecko, The Jim Tablowski Experience (גרמניה), מחלקת חניקות שוטרים,SPIT, BEST. פרטים: ספר הפנים.

שבת, 08.06.2013, מועדון הקורו, יצחק שדה 32.

פתיחת דלתות 16:00, להקה ראשונה 16:30!

 

אורלי בויום: חלומות של דובים

אז בשעה טובה נולד סרטי הדוקומנטרי החדש "חלומות של דובים" שעוסק בחבורה של דובים גאים בתל אביב הגדולה. הקרנת הבכורה של הסרט תתקיים ביום שני, 10/6/2013, בסינמטק ת"א, אולם 1, בשעה 20:00 במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה.

קבוצת גאים בעלי מראה דובי והעדפות דומות, נאבקים בהשמנת יתר, בבדידות ובזיכרונות העבר. פז, דניאל ובני הזוג מוטי ומוטי, בעיצומו של מסע הישרדות שבו עליהם לבחור בין חיים למוות, בין בדידות לזוגיות. סיפורה העצוב-מצחיק של חבורת אנשים ייחודית שלומדים לאהוב את עצמם כמו שהם.

הטריילר הרשמי של הסרט

פרומו של "יס דוקו":

אורלי בויום, 052-391-1692

 

"האם ישנתי כשהאחרים סבלו?"

אוניברסיטת תל אביב, החוג לתיאטרון

יום עיון לכבוד פרופ' שמעון לוי לרגל פרישתו

יום ג', 18 יוני, אולם קיקואין 001, אוניברסיטת תל אביב

בין השעות: 09:00 – 18:00

(ליקירנו פרופ' שמעון לוי: יצירתך החשובה הולכת ונמשכת! – אמיר)

 

שיחות עם אלוהים

סדנת כתיבה קיצית - 12 מפגשים עם אופציה להמשך בהנחיית שז

תרגילי כתיבה משחררים ומזרימים, שיח משתף, התנסות בכתיבה בז'אנרים ספרותיים שונים ועלעול בטקסטים דתיים, אמוניים וספרותיים.  

"ונפלל לרוח מנחה שתוביל אותנו בתוך הערפל - כי שמה האלוהים" (שולי רנד).

פתיחת הסדנה: 18.6.2013. ספריית בית אלון, גבעתיים.

פרטים ופגישת היכרות: טל': 03-7313444 , נייד: 050-739-3095, shez@bezeqint.net

שז – משוררת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה, כלת פרס ראש הממשלה לספרות 2007.

 

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

 

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, טל': 03-5299528

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע


פרדוקס ההתקבלות

ככל שיצירה מתקבלת יותר על דעת הרוב, כך פוטנציאל השינוי (והתיקון) שהיא עשויה לחולל הולך וקטן.

כידוע, שני סרטי תעודה ישראליים היו מועמדים השנה לפרס האוסקר האמריקאי: "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות". שניהם זכו לגינוי מטעם נציגי השלטון הישראלי (שרת התרבות הישראלית: "אני שמחה שהסרטים לא זכו"). הגינוי כשלעצמו מרמז על פוטנציאל השינוי החברתי הגלום בהם.

"חמש מצלמות שבורות" הוקרן בערוץ 2 המרכזי, חתוך ומקוטע בפרסומות. זו אחת הדרכים המקובלות על המרכז התרבותי לסרס אמירה חתרנית.

"שומרי הסף" זכה לכבוד מפוקפק גדול יותר. הוא מוקרן בהמשכים בערוץ 1 ולכל חלק מוצמד דיון, והמיצג הזה מעמעם את החוויה הכוללת של הסרט.

בשני המקרים לא יקבל הצופה את החוויה המקורית של הסרטים, אלא את הפירוש המרכך שמקנה לו התרבות הקואליציונית.

האם העובדה ש"שומרי הסף" זכה להקרנה בהמשכים, ובלי להתייחס לאופיים השונה של שני הסרטים, מעידה על כך שהוא מתקבל יותר על דעת הממסד? בהחלט כן. אם כך, מה שנותר לציין עוד הוא שסרט זה מציג את "המובן מאליו", פוטנציאל השינוי הגלום בו הולך וקטן ואילו "חמש מצלמות שבורות" הוא בעל פוטנציאל שינוי רב יותר. אישוש טענה זו או הפרכתה תלוי בעתיד.

גילוי נאות: קטע זה אינו אובייקטיבי ולו רק משום ש"חמש מצלמות שבורות" נוצר בידי גיא דוידי ועימאד בורנט. גיא הוא בוגר תיאטרון החדר ואני גאה בו וביצירתו (אמיר).

-------------- -------------- --------------

שוטף פלוס

מיסודו של איתי ייטוב, בוגר תיאטרון החדר ומנהל אמנותי של "הקבוצה ביפו".

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=43NA2rsab4o

-------------- -------------- --------------

וְתַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ

(תפילה זכה, מחזור יום הכיפורים)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il