הצטרפו לאיגרת השבועית

מתי הוא הזמן הנכון ביותר ליצירה? בהנחה שאין אנו שרויים במצב של התנגדות, עכשיו הוא הזמן.


היו היה פעם, כפר אחד בארץ רחוקה, עם שדות מרעה ופרות שמחות העונדות פעמון גדול לצווארן. בכפר היו נשים בריאות, בשרניות, אדומות לחיים ורחבות חיוך. נשים כאלה גידלו גברים חזקים, נעימים ובעלי ביטחון. היה זה כפר שלו מאוד. כל תושביו לבנים ושמחים. לא חסר להם דבר – מי שלגים היו בשפע, אדמת העמק הדשנה הצמיחה מזון ממינים מגוונים ואת המינים שלא הצמיחה נתנו החממות המלאכותיות שסיפקו אשליה של אקלים חם. כסף לא חסר באם יזדקקו לקנות דבר מה אך הכול נתנה להם האדמה. עצים להסקה, לבנייה ולפרי. ומה שלא נתנה האדמה – נתנו בעלי החיים שניזונו ממה שהצמיחה. אכן היה זה כפר עשיר ושמח בחלקו. יש שיפליגו ויאמרו אף בר מזל.

 

בת כפר אחת הייתה יפה. הייתה עובדת בעבודות המשק בשמלת עבודה בלויה רק מעט. לא הפריע לה שרוב השנה שמי הכפר אפורים, אך לא נראתה שמחה כשמחת בת הכפר היפה ביום של שמש. או אז זהר חיוכה כאילו העולם כולו עשוי סוכריות צבעוניות במרקם של עננים, כאילו אין טוב ואין רע. יום שטוף שמש אחד כשהייתה בת הכפר היפה מנכשת עשבים בין שיחי הוורדים שבפתח הבית ומלחינה לעצמה מנגינות, הבחינה בסוס הדואר מתקרב לחצרם. בעודה מזמזמת בחיוך נצחי ניגונים ששמעה בעבר ונתערבבו, הסתלסלו ונקשרו להם במנגינות שליקטה מקיומה הנוכחי, קמה ממלאכתה על הארץ ויצאה לקראת הדוור. עיניה זרחו בזיו השמש והשילוב של עיניה הזורחות עם חיוכה הטבוע שיווה להליכתה הרגילה מימד של דילוג, כמו ארומה של קפה משובח במיוחד בבוקר רגיל. סוס הדואר היה חום והייתה זו סוסה, וככל שהתקרבה הבחינה שגם הדוור אינו אותו דוור. הוא צעיר ועיניו חומות.

 

כשקרבה אליו אמרה שלום והוא חייך והגיש לה חבילה קטנה וצרור מעטפות. היא הביטה בו מבעד לחיוך שלא מש משפתיה ואמרה תודה. כשנפגשו מבטיהם מילא את עיניהם אור שהאיר אותם יפה יותר מכפי שהאיר זיו השמש את בת הכפר היפה. היה זה אור השכינה. כך מצאו הדוור ובת הכפר חן זה בעיני זו. בפעמים הבאות שנפגשו, למרות שאור השכינה האיר אותם אך פעם אחת, תמיד ראו אותו הזוהר בעיניהם, שכן אור השכינה, שלא כמו אור השמש, יכול לתפוס לו מקום של קבע בזיכרון ולהאיר משם. לפעמים תמיד.

 

מבטים זוהרים משבוע לשבוע מנו חודשים. עונות התחלפו. הדוור ובת הכפר היפה מתחו עוד ועוד את מפגשיהם החטופים במיני אמתלות. פעם ביקשה אותו לסייע לה לסחוב איזו אבן כבדה, פעם הוא מצדו ביקש כוס מים. פעם הציעה לו מיץ ועוגיות ופעם ביקש מים לסוסה. בכל פעם ופעם שפגש בה, הייתה בעיניו בת הכפר היפה, יפה יותר ויותר, כמו הוטל עליה כישוף, או עליו. הוא היה חייב לגעת בה, לתפוס אותה, לכבוש אותה. הוא רצה לעשות אותה שלו. הוא רצה את האור, את אור השכינה, הוא רצה אותו תמיד, לא רק במפגשים חטופים. ביום חורף קר במיוחד אף העז להזמין עצמו לתה וישב שעה ארוכה עם משפחתה.

 

ביתם היה בית איכרים פשוט. הם ישבו סביב שולחן האוכל ואמה של בת הכפר מזגה תה מקנקן מתכת לתוך ספלים לא זהים. היו שם גם שני אחיה הקטנים, אחותה הקטנה ואחיה התינוק שהחזיקה אמה ביד אחת. אביה של בת הכפר היפה כמו גם שני אחיה הגדולים טרם שבו מהעבודה בשדה. הדוור ידע זאת ולכן הזמין את עצמו. כשיחזרו, תתקין להם אמה של בת הכפר קנקן משלהם. בוודאי גם ארוחת ערב. שני הבנים התקוטטו ללא הרף ומדי פעם פגעו גם באחותה הקטנה של בת הכפר שרטנה עליהם בקוצר רוח. נראה היה שמעניינים אותה יותר רקיקי התה. היא טבלה אותם בתה זמן רב מדי והיה זה אך נס אם היו מגיעים לפיה בשלמותם. אם היה מתפרק הרקיק בדרך הייתה מקמטת את פרצופה ומשחררת יבבה רווית תסכול. בכל פעם נדמה היה שהנה הפעם תפרוץ בבכי, אך לא. היא פשוט נטלה רקיק אחר. נראה שהאם לא התרגשה לא מן המתרחש ולא מן הלכלוך.

 

בת הכפר היפה חייכה במבוכה כמו מתנצלת בפני האורח שלה על מי שהיא. הדוור החזיר לה חיוך. האם התיישבה, הביטה בדוור ואמרה: "אתה הדוור החדש". "כן, גבירתי", ענה לה הדוור. "טוב", ענתה, "ומה עשית קודם לכן?". "הייתי דוור במקום אחר, גבירתי". "כן, ומה אבא שלך עושה?". "אבי סנדלר, גבירתי". "ובכן, בעלי מקצועות חופשיים. אנחנו עובדי אדמה! בעלי ושני בני הגדולים עובדים עכשיו בשדה". "אחי הבכור עובד עם אבי בסנדלרייה גבירתי". "כשגרים בעיר לא צריך הרבה ילדים". "את צודקת גבירתי". "היום עובדים בתפוחי אדמה. אתה אוהב תפוחי אדמה?". "כן גבירתי, מאוד אוהב". "יופי. אתה תבוא אלינו לאכול תפוחי אדמה". "תודה רבה לך, גבירתי, זה מאוד נדיב מצדך. עכשיו אם תסלחי לי עלי להמשיך בדרכי. תודה לך על התה ועל ההזמנה. בואו גם אתם העירה להתארח אצלנו. להתראות!"

 

בת הכפר קמה וליוותה את הדוור לסוסתו. הוא רצה לחבק אותה ולהגיד לה שהוא אוהב אותה והיא רצתה לרתום את הסוסה שלה ולרכוב אתו לנצח. שניהם עמדו והביטו זה בזו, וזו בזה, עד שאמר הדוור, טוב. אני צריך ללכת. להתראות, ענתה לו. הוא קפץ על האוכף, הנמיך מבטו אליה ואמר ביי. ביי, היא אמרה. מאז לא התראו עוד.

 

יום אחד העיזה בת הכפר לשאול את הדוור החדש מה קרה לדוור הקודם. הוא סיפר לה שהדוור הקודם לא יוכל לבוא עוד. היא התעקשה ושאלה, מדוע, מדוע לא יוכל לבוא? הדוור החדש אמר שבת כפר יפה כמוה לא צריכה לשאול שאלות כאלה מפני שהיא לא צריכה לשמוע את התשובות לשאלות כאלה. הכפר שלה יפה, החיים שלה יפים, היא יפה. הכי יפה בכפר. ספר לי, התעקשה בת הכפר. זה לא היה יום שמש ומעיניה האפורות החלו לזלוג דמעות קטנות ועגולות, כאילו ניתזו החוצה מתוך עיניה בתנופה. הדוור אמר לה שהוא לא מוכן להיות זה שיספר לה. לא אכפת לך אם מישהו אחר יספר לי? שאלה אותו בפליאה. לא, ענה ללא היסוס. אז למה אתה לא מספר לי? הדוור לא ענה, העיף בה מבט חטוף של בוז ורכב משם הלאה, אל הבית הבא.

 

בחלוף השנים התחתנה בת הכפר היפה עם בן הכפר העשיר. יום אחד נסעו לעיר. הרכב לקח אותם בכרכרה מרחק יום שלם של נסיעה. בת הכפר הביטה מהחלון כמו נוגסת בעיניה במראות החדשים שנגלו לה. מעולם לא התרחקה מן הכפר. כשירד הערב, כמו גם האור, גם העולם השתנה. הכבישים התרבו. גם הגדרות. חומות. חיילים. שוטרים. כלבים רעבים. סוסים עצבניים. עוד ועוד כרכרות, יותר ויותר מרוטות, מרופטות, עגלות רתומות לחמורים ואתונות, משפחות צוענים בצדי הדרך סביב מדורות, כנופיות שיכורים, חסרי בית מלווים בכלבים, נביחות ויללות תנים, ביצות ופונדקי דרכים. כשהגיעה הכרכרה העירה הייתה בת הכפר מאוד עייפה ומסוחררת מן הנסיעה. היא לא ידעה אם היא רואה או מדמיינת את כמויות האנשים. אנשים על אנשים. ברחובות. בצריפים. צריפים על צריפים. בתים צפופים ורעועים. היא ראתה חומות, גדרות, סורגי ברזל. הריחה צחנת ביוב זורם ברחובות ושמעה צרחות ילדים משחקים בכדורגל.

 

היה להם חדר מוכן מראש בבית מלון ומיד כשהגיעו הלכו לישון. בבוקר היה ברור שזאת מציאות. המלון היה מפואר, כיאה למלון עבור בן הכפר העשיר ואשתו, אשר הייתה בהיריון וטרם ידעה זאת. בת הכפר התעוררה מחלום במיטה לבנה מכוסה כילה לבנה ולצדה בעלה הטרי. אור הבוקר חדר מבעד לוילון הפשתן והיא בזהירות, מבלי להפריע את שנתו של בן הכפר העשיר, יצאה מן המיטה וניגשה אל החלון. ברחוב למטה, בין דוכן עיתונים לבית מרקחת הבחינה בסנדלרייה.

לאיגרת השבועית של 2013 . 6 . 6