הצטרפו לאיגרת השבועית

- האם זכור לך שקורצת מן החומר אשר ממנו עשויים כוכבים? - כן, אבל ברגע זה הבית הפוך וצריך להביא את הילד לגן ויש לי הופעה בערב והכביסה על החבל ויורד גשם.


 

1. אל תגעו

חברת תיאטרון החדר מספרת שישבה כצופה בהצגה אחת שבה ניגש אליה שחקן ונגע בידה. צמרמורת אחזה בה. לאחר מכן הישיר מבט אל תוך עיניה ורשף את הטקסט שלו בעוצמה שהתיימרה להיות מהפנטת. הסיוט נמשך כרגע אחד שנדמה לה ארוך כנצח. אבל גם לאחר שהלך ממנה לחפש לו קורבן אחר, ועד סוף ההצגה, היא לא הצליחה לקלוט דבר ממה שקרה בה. היא מדווחת שניסתה לחייך אליו בנעימות, כדי לא לפגוע בו, ויש להניח שאותו שחקן קיבל את התנהגותה כהסכמה לקשר, אבל קשר ודאי שלא היה כאן. היא חשה עצמה חשופה ומושפלת.

 

נדמה לנו היוצרים שאנחנו יודעים מהי החוויה העוברת על קהל ולא תמיד כך הדבר. התנהגותו של קהל עלולה להיות מתעתעת. ועל כן, ישנם גבולות ברורים שאין לחצות אותם.

 

כבר זמן מה מתקבלים כאן דיווחים על הצגות, מיצגים ושאר אירועים בימתיים שבהם היוצרים "מערבים" קהל. "לערב" פירושו כאן: לגשת לקהל, לדבר אליו מתוך קרבה פיזית מאיימת, לנעוץ מבטים הישר אל תוך עיניו של צופה מסוים, לגעת בו פיזית, לאזוק אותו, לשפוך עליו מים, להשליך עליו חפצים ושאר מיני התעללויות הגובלות בהתנהגות פלילית.

 

כאילו חזרנו אל אמצע המאה הקודמת, באותה תקופה של סער ופרץ, שבה נעשו ניסיונות חדשניים ומבריקים, לצד התנהגויות אינפנטיליות מזיקות והרסניות. כל התופעות שהוזכרו כאן שייכות למרחב האכזרי לשמו, הפלילי.

 

אירוע בימתי אמור להיות דו-שיח ישיר, הגון, בוטה ככל שיהיה, אך לעולם אין הוא יכול להיות מסע של התנשאות, יוהרה, ודאי לא לשם התעללות ואפילו לא התעללות בשם רעיונות או עקרונות נשגבים, שאז אותם רעיונות ועקרונות הופכים לבדיחה עצובה.

 

אם איני מכבד את הקהל שלי, איני מכבד את עצמי.

לכבד את עצמי, זהו תנאי הכרחי ליצירת אמת.

 

העיקרון השביעי של "המעגל הפתוח" הוא עיקרון הסובלנות:

"כל תגובה אנושית המופיעה בתחום האירוע האמנותי, מצד היוצר או מצד קהלו, היא נכונה, אמיתית והולמת, כל עוד לא פגעה בשלומו וברווחתו של האדם, במשמעות הרחבה של מושגים אלה, בזמן נתון".

("המעגל הפתוח", עמ' 15)

 

במונח "משמעות רחבה" אנו מתכוונים לחופש תודעתי נרחב בביטוי יצירתי. הגבול לחופש זה הוא הפגיעה הפיזית בקהל. לעולם אין לעבור גבול זה, אפילו אם הוא מוגדר במילים נאות כמו "אהבה", "קשר" וכיוצ"ב. כל מגע פיזי עם קהל, באופן ישיר או באמצעות הטחת חפצים, הוא התנהגות פלילית ברת ענישה.

 

אם אתה מפנה קריאה כללית אל הקהל כולו ומזמין צופה לעלות לבמה ויש מי שנעתר לפניה הזאת, הרי זה לגיטימי. לא נמצא צופה שנעתר לפניה? אין לכפות על איש לעלות אל הבמה, אפילו אם הוא מחייך (במבוכה?) ועולה.

 

היוצר הבימתי נמצא במרכז החוויה הבימתית, הוא נסיך הבמה, הוא כהן הדת של היצירה הבימתית, אבל עצם היותו במרכז החוויה, אינו מקנה לו היתר להתנהגות עריצה. מרכזיותו של היוצר הבימתי נובעת ממושג האחריות. הוא אחראי לטקסט הבימתי הכולל ולקשר ישיר והגון עם קהלו. הקהל מצד עצמו עשוי להיות נוח ונעים או עלול להיות קשה ואכזרי, בכל מקרה, אתה כיוצר מופקד על הגינות.

(א.)

-------

 

 

2. סיכום: דרמה אנושית יוצרת (קטע)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 43.

 

האדם הוא ישות יוצרת השואפת לשלמות. שאיפה זו באה לידי ביטוי למעשה בקשר שיוצר האדם עם עצמו, הזולת והיקום. שאיפה לשלמות אין פירושה שקיימת אפשרות לממש את השלמות, ואם קיימת אפשרות מימוש כזאת, הרי שהיא קיימת כנקודה בזמן החולף והיא חולפת כמוהו. השאיפה לשלמות היא הוכחה לקיומו של מצב מצוי שהוא מצב של חוסר שלמות. חסר זה יוצר, בין השאר, את המשאלה לאיחוד בין אדם לא שלם לישות מושלמת. משאלה זו היא אצל מאמינים רבים עילת עבודת האל. אם כן, האמונה באל מבוססת על משאלתו של האדם לאיחוד עצמו עם העולם במצב של שלמות. בבסיסה של משאלה זו נמצא הרצון לשחזר חוויות עבר שנרשמו כחוויות מספקות. החוויה הראשונית של הרחם זכורה כדימוי, ולאו דווקא כזיכרון ישיר. חווית הינקות עשויה להיזכר גם היא כחוויה מספקת, שבה נוצר קשר בין תינוק חסר אונים להורה רב און שאין גבול לכוחו. ביטוי של משאלת השלמות הוא תמיד מן ההווה הנתפס כלא מספק אל העבר הזכור כמספק. אולם על רצף הזמנים של האדם אין קיימת האפשרות המציאותית לחזור בזמן לעבר העבר, ועל כן השאיפה לשלמות נדונה לאי הגשמה במציאות, ותתכן רק כדימוי או כפנטזיה המומחשת ביצירה. אלוהים הוא משל לשלמות הבלתי אפשרית של האדם.

("המעגל הפתוח", עמ' 137. המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2013 . 6 . 13