הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא תפיסה שלמה של אמנות הבמה. כנות הגורמת לחוויה מרעננת. אתגר לאמנים ולקהל" (פרופ' אברהם עוז)


האיגרת השבועית

יום ה', 2013 . 6 . 13

-------

החלו פגישות ההכרות

לקראת לימודי המשחק והבימוי

בתיאטרון החדר
תוכנית שנתית ודו-שנתית מרוכזת
טל', 03-5171818,

המידע כאן, לפרטים בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------

לאיגרות קודמות
-------


בקרוב!

תיאטרון החדר עובר דירה
הצגות אחרונות בחדר הקלאסי
-------

היטלר - הוידוי האחרון
יום ו', 21.6.2013, בשעה 14:00

-------

העלמה והמוות

יום ה', 20.6.2013, בשעה 20:30

-------

להזמנת מקום בהצגות החדר:
טל': 03-5171818, 0508-497715
-------


באיגרת זו:

•   מדברים על תיאטרון החדר: אבי גיבסון בר-אל
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: 1. אל תגעו. 2. הספק והאמון, דרמה אנושית (43, המשך)
•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: (ציטוט)
•   פרשת השבוע: 39. חקת: במדבר י"ט - כ"ב 1
•   יואב איתמר: יהודה / קובייה
•   אסנת ראם: דביוסי
•   עדי חג'בי: אימא, את גדולה מהחיים
•   לי-ים תירוש: זיכרונות מימי גרדי
•   פינה חמה ליוצר/ת: יורם קניוק
•   תיאודור ממליץ: רגע של הרהור
•   קליפ: המורה משחקת עם התלמידים
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: מקבץ סיכות קצר

אבי גיבסון בר-אל מדבר על לימודיו בתיאטרון החדר: "יש כאן משהו שלא קיים בשום מקום אחר". בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

קישור קבוע

 

1. אל תגעו

חברת תיאטרון החדר מספרת שישבה כצופה בהצגה אחת שבה ניגש אליה שחקן ונגע בידה. צמרמורת אחזה בה. לאחר מכן הישיר מבט אל תוך עיניה ורשף את הטקסט שלו בעוצמה שהתיימרה להיות מהפנטת. הסיוט נמשך כרגע אחד שנדמה לה ארוך כנצח. אבל גם לאחר שהלך ממנה לחפש לו קורבן אחר, ועד סוף ההצגה, היא לא הצליחה לקלוט דבר ממה שקרה בה. היא מדווחת שניסתה לחייך אליו בנעימות, כדי לא לפגוע בו, ויש להניח שאותו שחקן קיבל את התנהגותה כהסכמה לקשר, אבל קשר ודאי שלא היה כאן. היא חשה עצמה חשופה ומושפלת.

 

נדמה לנו היוצרים שאנחנו יודעים מהי החוויה העוברת על קהל ולא תמיד כך הדבר. התנהגותו של קהל עלולה להיות מתעתעת. ועל כן, ישנם גבולות ברורים שאין לחצות אותם.

 

כבר זמן מה מתקבלים כאן דיווחים על הצגות, מיצגים ושאר אירועים בימתיים שבהם היוצרים "מערבים" קהל. "לערב" פירושו כאן: לגשת לקהל, לדבר אליו מתוך קרבה פיזית מאיימת, לנעוץ מבטים הישר אל תוך עיניו של צופה מסוים, לגעת בו פיזית, לאזוק אותו, לשפוך עליו מים, להשליך עליו חפצים ושאר מיני התעללויות הגובלות בהתנהגות פלילית.

 

כאילו חזרנו אל אמצע המאה הקודמת, באותה תקופה של סער ופרץ, שבה נעשו ניסיונות חדשניים ומבריקים, לצד התנהגויות אינפנטיליות מזיקות והרסניות. כל התופעות שהוזכרו כאן שייכות למרחב האכזרי לשמו, הפלילי.

 

אירוע בימתי אמור להיות דו-שיח ישיר, הגון, בוטה ככל שיהיה, אך לעולם אין הוא יכול להיות מסע של התנשאות, יוהרה, ודאי לא לשם התעללות ואפילו לא התעללות בשם רעיונות או עקרונות נשגבים, שאז אותם רעיונות ועקרונות הופכים לבדיחה עצובה.

 

אם איני מכבד את הקהל שלי, איני מכבד את עצמי.

לכבד את עצמי, זהו תנאי הכרחי ליצירת אמת.

 

העיקרון השביעי של "המעגל הפתוח" הוא עיקרון הסובלנות:

"כל תגובה אנושית המופיעה בתחום האירוע האמנותי, מצד היוצר או מצד קהלו, היא נכונה, אמיתית והולמת, כל עוד לא פגעה בשלומו וברווחתו של האדם, במשמעות הרחבה של מושגים אלה, בזמן נתון".

("המעגל הפתוח", עמ' 15)

 

במונח "משמעות רחבה" אנו מתכוונים לחופש תודעתי נרחב בביטוי יצירתי. הגבול לחופש זה הוא הפגיעה הפיזית בקהל. לעולם אין לעבור גבול זה, אפילו אם הוא מוגדר במילים נאות כמו "אהבה", "קשר" וכיוצ"ב. כל מגע פיזי עם קהל, באופן ישיר או באמצעות הטחת חפצים, הוא התנהגות פלילית ברת ענישה.

 

אם אתה מפנה קריאה כללית אל הקהל כולו ומזמין צופה לעלות לבמה ויש מי שנעתר לפניה הזאת, הרי זה לגיטימי. לא נמצא צופה שנעתר לפניה? אין לכפות על איש לעלות אל הבמה, אפילו אם הוא מחייך (במבוכה?) ועולה.

 

היוצר הבימתי נמצא במרכז החוויה הבימתית, הוא נסיך הבמה, הוא כהן הדת של היצירה הבימתית, אבל עצם היותו במרכז החוויה, אינו מקנה לו היתר להתנהגות עריצה. מרכזיותו של היוצר הבימתי נובעת ממושג האחריות. הוא אחראי לטקסט הבימתי הכולל ולקשר ישיר והגון עם קהלו. הקהל מצד עצמו עשוי להיות נוח ונעים או עלול להיות קשה ואכזרי, בכל מקרה, אתה כיוצר מופקד על הגינות.

(א.)

-------

 

 

2. סיכום: דרמה אנושית יוצרת (קטע)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 43.

 

האדם הוא ישות יוצרת השואפת לשלמות. שאיפה זו באה לידי ביטוי למעשה בקשר שיוצר האדם עם עצמו, הזולת והיקום. שאיפה לשלמות אין פירושה שקיימת אפשרות לממש את השלמות, ואם קיימת אפשרות מימוש כזאת, הרי שהיא קיימת כנקודה בזמן החולף והיא חולפת כמוהו. השאיפה לשלמות היא הוכחה לקיומו של מצב מצוי שהוא מצב של חוסר שלמות. חסר זה יוצר, בין השאר, את המשאלה לאיחוד בין אדם לא שלם לישות מושלמת. משאלה זו היא אצל מאמינים רבים עילת עבודת האל. אם כן, האמונה באל מבוססת על משאלתו של האדם לאיחוד עצמו עם העולם במצב של שלמות. בבסיסה של משאלה זו נמצא הרצון לשחזר חוויות עבר שנרשמו כחוויות מספקות. החוויה הראשונית של הרחם זכורה כדימוי, ולאו דווקא כזיכרון ישיר. חווית הינקות עשויה להיזכר גם היא כחוויה מספקת, שבה נוצר קשר בין תינוק חסר אונים להורה רב און שאין גבול לכוחו. ביטוי של משאלת השלמות הוא תמיד מן ההווה הנתפס כלא מספק אל העבר הזכור כמספק. אולם על רצף הזמנים של האדם אין קיימת האפשרות המציאותית לחזור בזמן לעבר העבר, ועל כן השאיפה לשלמות נדונה לאי הגשמה במציאות, ותתכן רק כדימוי או כפנטזיה המומחשת ביצירה. אלוהים הוא משל לשלמות הבלתי אפשרית של האדם.

("המעגל הפתוח", עמ' 137. המשך יבוא)

קישור קבוע

... אני יושב כאן מולכם ומהרהר במטרת בואי אֲליכם...,  לבוא אֲליכם ולספר לכם את סיפור חיי ולנסות להסביר...  לא להסביר, לדבר.

המטרה הסופית, המוחלטת...

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

39. חקת: במדבר י"ט - כ"ב 1

"וידבר יהוה אל-משה ואל-אהרן לאמֹר. זאת חֻקת התורה" (חקת: במדבר י"ט 1).

פרשת פרה אדומה. לוקחים "פרה אדומה תמימה אשר אין-בה מום, אשר לא עלה עליה עול" (שם: י"ט 2). מוציאים אותה אל מחוץ למחנה, שוחטים אותה, שורפים אותה, ואת אפרה מניחים למשמרת למי נידה, אלו המים המרחיקים את הטומאה. "זאת חֻקת התורה", כלומר, דין תורה שלא נתבאר טעמו...

 

בני ישראל מבקשים לעבור בשטח אדום (שם: כ' 14-21). משה שולח הודעה למלך אֱדוֹם ומציג את עצמו בפני המלך כ"אחיך ישראל" (שם: כ' 14). הוא רומז לכך שאבותיהם, יעקב המכונה ישראל, ועשיו המכונה הָאָדוֹם, היו אחים, אם כן, משה ומלך אדום אחים המה. משה מקווה שזכות אבות תעמוד לו לקבל את מבוקשו. מלך אדום מסרב להניח מעבר. משה מבקש שוב ומבטיח שישלם את הוצאות המעבר - מים, וכל כיוצא בזה. מלך אדום מאיים ויוצא לקראת בני ישראל בכוח צבאי כבד. מדוע?

 

הרי מעבר העברים, הזקוקים למנוחה, לינה, מזון, מים, ציוד, וכל דבר ששבט נודד נזקק לו ואפשר למכור לו, עשוי להועיל לקופת הקהילה. האם מלך אדום חושש שמעבר העברים בארצו עלול לשבש את אורח החיים התקין? האם זה משום שלבני ישראל יצא שם של שבטים פראים, וכבר הוכיחו לא פעם אחת, כמו בסיפור דינה (וישלח: בראשית ל"ד), שאין לסמוך על המילה שלהם? האם זה משום שעצם הזכרת המינוח המשפחתי "אחיך ישראל", מזכיר לאדומים שישראל גנב את בכורתו של אדום? בדרך כלל, עמים אינם יוצאים למלחמה בגלל סיפורים משפחתיים ישנים, ויהיו אלה לא נעימים ככל שיהיו. יוצאים למלחמה מתוך מצוקה מקומית, וגם כדי להשיג יתרונות פיזיים מיידים - אדמה, רכוש, נשים להשבחת הגן המקומי, עבדים. המיתוס הוא אך הסיבה המוצהרת לתפארת המלחמה ולשלהוב הרוחות.

 

"וימאן אדום נתון את-ישראל עבור בגבולו, ויט ישראל מעליו" (חקת: במדבר כ' 21). בלי ספק זוהי תמונה טעונת מתח. בני ישראל נמצאים בקדש, על גבול אדום. הם מתחילים בתנועה לכיוון הֹר-ההר, על קו הגבול של אדום. מתוך קו האופק עולה ומתגלה טור ארוך שבתחילתו אין רואים את סופו. מצעד איטי של בני אדם, גברים נשים וטף, ובתוכם עדרי הצאן, הסוסים והגמלים נושאי הציוד והאוהלים, החיילים צועדים בשני טורים מקבילים החובקים בתוכם את העם, ובני לוי נושאים את ארון הקודש לפני המחנה. מנגד על הגבעות המסמנות את קו הגבול של אדום, ניצבת שורה ארוכה, מאופק עד אופק, של גדודי חיילים, על סוסיהם וגמליהם, מבטם קבוע בטור העברים הצועד בעמק, נשקם דרוך בידם, והם ממתינים לפקודת ההסתערות.

 

האדומים מביטים בעברים, והעברים מביטים קדימה אל ראש השיירה. אין קשר עין. אין דיבור. על גבול אדום דממה מעיקה. ילד כי יבכה, זקן כי יתמרמר, מהסים אותם בלחש מאיים וממשיכים בצעדה. כל קריאה לא מחושבת, צעקה שהשתחררה מחזה מתוח, חץ שניתק מקשת ופוגע באחד מהצועדים, עלולים בין-רגע ללבות את אש המלחמה. שעות ארוכות נמשך המצעד, עד שהדרך פונה לכיוון הר-ההר ומתרחקת מגבול אדום. האדומים עומדים עדיין דוממים במקומם, עד שאחרון המאספים, בקצה הטור העברי, נעלם באבק המדבר. מלך אדום משמיע פקודה, והיא עוברת מגדוד לגדוד, מאופק עד אופק. לפתע פונים הגדודים אחורה ונעלמים. הנוף שהיה טעון בדממת הצועדים בעמק, ובמבטם של הניצבים על הגבעות, חוזר אל השקט המדברי הנצחי, כאילו כלום לא קרה, ודבר לא יקרה עוד.

קישור קבוע

יהודה איש קריות

"ציירתי על הקירות כי הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה"

מתוך הספר "חיים על נייר זכוכית" מאת יורם קניוק - לזכרו.

 

לפני שנישקתי נערה – הרגתי

את עצמי.

אני זוכר כל מה שקרה. דאגתי

שמא ייקרש דמי.

 

בשדה דמים בו אז נשפכתי

אני תלוי.

סיפור משמים, אני נשכחתי

ללא וידוי.

 

איך טעויות של רגע אוכלות

כמו רימות

איך כדי למנוע פגע קולות

קוראים לי עוד לחיות.

 

ליבי דוקר אותי עד בכי

אני אומר "אני עסוק".

אני זוכר רק נשיקה על לחי

וחיבוק.

--------------

 

הקובייה ההונגרית

(במהלך סדנה שהעברתי בבני דרור, שיחק נער בקובייה הונגרית וחברו כתב עליו שיר. זה השיר שאני כתבתי עליו)

 

מִתְעַלֵּם מִמִּלּוֹת הַשִּׁיר הַמְּנַתְּרוֹת

מִן הַדִּמּוּיִים וְהַמֶּטָפוֹרוֹת

מְנַסֶּה לְסַדֵּר קֻבִּיָּה הוּנְגָּרִית

לְמִשְׁטָח חָלָק, בָּרוּר וּמַבְרִיק.

 

הָאֶצְבָּעוֹת מְעַרְבֶּבֶת אֶת הַצְּבָעִים

לְאִי סֵדֶר צִבְעוֹנִי.

עַכְשָׁו הַכּוֹל כּה מְגֻוָּן

וַאֲנִי אִבַּדְתִּי אֶת עַצְמִי

 

(ספר השירים של יואב איתמר "חוד הלב", יצא לאור בהוצאת קשב)

קישור קבוע

"L'Après-midi d'un Faune", de Debussy

(שירים בהשראת קטעי מוסיקה. כותרת השיר היא שם הקטע המוסיקלי. קלוד דביוסי: אחר צהריים של פאון. רקדן: רודולף נורייב)

 

אַתָּה זוֹהֵר, מִי אָמוֹר!

עוֹד ריסיך דְּבִיקִים, הַשֵׁינָה רוֹחֶקֶת מִמְךָ

אָפֵל, אַתָּה בּוֹעֵר

מִבַּעַד שְׁקִיפוּת הַטּוּל הַלָּבָן, יְרֵכֶיךָ מִטַּלְטְלוֹת

אָנֶה וָאָנֶה, אַתָּה תָּר אַחַר זוֹ

שֶׁבָּשְׂמָה עָלָה בְּאַפְּךָ.

אַהֲבָתְךָ נוֹגֶדֶת אֶת טִבְעֲךָ,

מַעֲגָלִים וְזָוִיּוֹת

קישור קבוע

(ביום שלישי, 11.6.2013, התקיים באולם ענבל בתל אביב, ערב מחווה לרקדנית הוותיקה מלכה חג'בי. בסיום הערב, בתה של מלכה, עדי חג'בי, שחקנית ומנחה בתיאטרון החדר, השמיעה דברים אלו)

 

החיים מזמנים לנו שלל מיני ניגודים. הם לא תמיד הולכים יחד. קירות. תקרות זכוכית למיניהן. אבל דווקא שם, בין העולמות, בסדקים, נמצא היופי האנושי. דווקא שם מתגלה הגבורה והיצירתיות. הנפש של האמן והחיים של האמן שחי שם בסדקים שבין העולמות. לא מפחד מהגבולות. מההגבלות. הולך נגד הזרם.

 

כשאימא הייתה בת 16, ילדת מושב מבית דתי, היא החליטה לעבור לתל אביב ולהיות רקדנית. התגובות לכך היו מעורבות הלא נודע היה לא נודע. אבל אימא שלי החליטה ועמדה בהחלטתה, אמיצה.

 

היא מצאה את הדרך שלה ושילבה את כל העולמות והצדדים של חייה באומץ וכנות ולרגע לא ויתרה על מה שבאמת חשוב, על מלכה חג׳בי. בראש מורם בהתמדה ועקשנות כמו נחל שזורם יום יום באותו הנתיב, לא סוטה מהדרך, לא עושה הפסקה גם לא מול משברים שהחיים זימנו, לא מול שגרה מאלחשת וגם לא מול כאבים פיזיים ועייפות בודקת גבולות. כובשת יעדים, מול שגרה סיזיפית ולעיתים גם אל מול חוסר הבנה של הסביבה. בראש מורם ועקשנות ממשיכה באותו הנתיב ולא מוותרת, לא על הדרך ולא על הנוף, מתמידה לתת ביטוי להתרגשות ולשמחה, כילדה המגלה שוש ושוב את חדוות היצירה.

 

כשאימא עזבה את המושב ועברה לתל אביב ביקשה ממנה סבתא לא לשכוח מאין באה ולשמור על צניעותה, וזה הדבר, שלימים, היה בין הגורמים ליצירתה של הדמות היפה, הצבעונית והחד פעמית שקוראים לה אימא שלי, או בשבילכם: מלכה חג׳בי. דמות שבעקשנותה לא ויתרה, לא על המקום ממנו באה, אך עם זאת גם לא על עצמה. היא שמרה באדיקות, ושומרת על שמחת החיים שלה, המיוחדות, הצבעוניות, הביטוי העצמי ועם זאת גם על הצניעות.

 

כן, אימא שלי עקשנית. כששואלים אותה איך היא עושה את זה, היא עונה שהיא לא יכולה הייתה להיות מישהי אחרת. וזה נכון, אני אומרת לכם זאת ממקור מקורב מאוד. היא באמת לא יכולה להיות מישהי אחר שהיא לא מלכה חג׳בי.

 

אבל זה לא ברור מאליו, ויש כל כך הרבה ממה ללמוד. מה להעריץ. ממה להתפעל.

אז מה להגיד, מלכה חג׳בי, הרקדנית, האומנית. האמיצה. שהחיים איתה מלמדים מהי גבורה, מהי אומנות ומהי אישה חזקה. אז מה אני לומדת מאימא שלי על להיות אמן? להיות אמן זאת עבודה קשה. בעצם, חיים שלמים של עבודה קשה. של עקשנות, של בדיקת גבולות שלא נגמרת והיכולת לעמוד מול המציאות ולעשות החלטות, לפעמים קשות. אבל תמיד לעמוד גאה, ישרה ושלמה עם עצמך. להתעלות מעל הקושי והעייפות ולנצל כל רגע, כל דקה, בלי לוותר, לעמוד מול החיים באומץ וגאווה ולעשות את הקטע שלך ועל זה, בדיוק עליה המציאו את הביטוי:
אימא, את גדולה מהחיים.

קישור קבוע

הוא היה ילד בן שש. גיל בוגר יחסית כדי לדעת שמשהו לא בסדר אצלו, לא מסתדר בתוך הראש. טראומה.

 

הוא אפילו לא יודע מהי. היא תרדוף אותו עוד שנים. חשיפה מתמשכת לסביבה כעוסה, אלימה, מתוסכלת, בוערת. תקוות וציפיות שנמוגו, חום ואהבה שהתחלפו בסערה של רגשות שלא מצאו מקום נכון להתבטא.

הוא רצה רק ליטוף, במקום זה הוא ראה הרבה חושך. ואז הם הופיעו, אין לדעת אם בהדרגה או בבת אחת, השדים, המפלצות, הצללים. משהו לא מסתדר לו בראש וזו ההזדמנות שלהם לתקוף.

והוא ילד בן שש. מפחד, מנסה להתמודד, והנה, עמוק ממרתפי הדמיון הגיע חבר חדש. גרדי הוא קרא לו.

גרדי הוא סוג של שדון, אבל בניגוד למפחידים האחרים, הוא שדון טוב. הוא החבר הכי טוב שלו והוא מבקש ממנו בסך הכול לשמור עליו. הוא זקוק לו, לגרדי. כדי להתמודד עם החושך בלילה, עם הרעש ביום, הוא צריך אותו, כדי להתמודד עם מה שהוא לא מצליח להבין, כדי לסדר את הראש, כדי להאיר את העולם.

אבל מה שהוא שכח זה, שגם גרדי בסופו של דבר שייך למשפחת השדים ועל אף שבא במסווה של חבר טוב, גם לו יש דרישות והילד צריך לשלם מחיר תמורת החברות הזו, מחיר יקר תמורת הביטחון והשקט.

 

תחילה הוא אומר לילד מה לעשות. דברים קטנים, כמו תדליק ותכבה את האור במקלחת כמה פעמים או תלך אך ורק על מרצפות מסוימות ברצפה או תקנח את האף חמש פעמים רצוף. אחר כך הוא כבר גורם לו להאמין שאם הוא לא יעשה את הדברים הללו יקרה לו משהו רע, רע מאוד. גרדי היה התקווה היחידה של הילד וכך הוא התמכר, החל לפחד מהצל של עצמו, חושש שאם הוא לא יעשה כדברי השדון יקרה לו או למשפחתו משהו נורא. המחשבות משתלטות עליו ומטריפות אותו לגמרי, מדירות שינה מעיניו בלילה, עוקצות אותו ביום, גרדי הפך להיות מהמסוכנים שבשדים. והוא נמצא בתוך מעגל של אימה, חושש מהחיים ומכור לשדון שבא לעזור לו ומבלי לשים לב התגלה כאויב אכזר.

כך יחלפו שנים רבות עד שהוא יבין... חרדה, הפרעת אובססיה כפייתית, חרדה, הפרעת אובססיה כפייתית, חרדה הפרעת אובססיה כפייתית, חרדה, הפרעת אובססיה כפייתית, חרדה, הפרעת אובססיה כפייתית...

 

ויום אחד הוא יתעורר בבוקר ויגלה שהכול נעלם, אין יותר שדון, אין יותר צללים, אין יותר פחד, הוא כבר ילד גדול. יום אחד, ככה פתאום זה נגמר וכל שנותרו הם זיכרונות מימי גרדי.

 

(לי ים תירוש, חבר קבוצת השחקנים בתיאטרון החדר)

קישור קבוע

(1930-2013)

גיבור אזרחי הלך לעולמו. קולו נותר בקרבנו כנביא אמת.

(הארץ), (Ynet), (זהבי עצבני - מילים קשות על תוקפי קניוק)

קישור קבוע

שאלת קורא: "כלב מדבר? כותב? מה השטויות האלה?".

תשובתי: אם הייתי מדבר, מה הייתי כותב? זו כל התורה כולה על רגל אחת".

 

בעוד חכמי ישראל המנוחים, מתווכחים ביניהם אם יש לכלב נשמה או אין, אנחנו צוחקים. גם חכמינו הכלבים מתווכחים ביניהם אם לבני אדם יש נשמה או אין ומביאים דוגמאות אין ספור המוכיחות שלפחות לחלק מבני האדם אין נשמה.

ולי, אם יש לי צלחת מזון, פינה להניח את הראש ולהתגרד, לרדוף חתולים ולרחרח ישבנים, אין מאושר ממני. נשמה? לא ידוע לי.

הרי זה פרדוכס. ראיתי כלבים רובצים על המרפסת וככל שבטנם מתעבה, כך מצטמקת נשמתם. ראיתי אנשים רעבים יושבים על ספסל בגינה ומעיינים בלהט בדף קרוע מספר קדוש. מחפשים את נשמתם בין מילות הדף המצהיב.

שלכם באהבה,

תיאודור

קישור קבוע

איריס הרפז מתיאטרון החדר, משתפת פעולה עם תלמידים שלה בסרט שהופק ע"י תלמידי תיכון בליך: ילד אסור.

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר - הוידוי האחרון

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין כי המוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ו', 21.6.2013, בשעה 14:00

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

העלמה והמוות
 

 

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

 

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. פאולינה מזהה אותו כמי שעינה אותה ואנס אותה.

 

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום ה', 20.6.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 14.6.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

15.6, מוצ"ש, 20:30, בתיאטרון החדר

27.6 יום ה', 20:30, מרכז התיאטרון של עכו

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪.

כתבה ב-ynet. ראיון: קול השלום. להזמנות, ירון: 050-657-7027

 

"האם ישנתי כשהאחרים סבלו?"

אוניברסיטת תל אביב, החוג לתיאטרון

יום עיון לכבוד פרופ' שמעון לוי לרגל פרישתו

יום ג', 18 יוני, אולם קיקואין 001, אוניברסיטת תל אביב

בין השעות: 09:00 – 18:00

(ליקירנו פרופ' שמעון לוי: יצירתך החשובה הולכת ונמשכת! – אמיר)


קוראים בקפה: הבימה – המורשת הרוסית

מאת ד"ר ילנה טרטקובסקי

מייסדי הבימה, מסורת המשחק הרוסית והשפעתה על התפתחות התיאטרון העברי

השקת הספר. קטעי קריאה, משחק ומוסיקה

מנחה: פרופ' שמעון לוי

בהשתתפות (לפי א"ב): הדס אייל, יהודה אפרוני, שלמה בר שביט, ירדן גלבוע, אלה דנציג, חיים נגיד, רוברטו פולק, דליה פרידלנד, דב רייזר

יום שישי, 21 ביוני 2013, בשעה 11:00, תיאטרון הבימה 

 

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

 

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, טל': 03-5299528

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

מארכיון הכנסת:

כנסת מתפקעת מצחוק. עליזות חשודה קפצה עליה. המילה "החדרה" גורמת לכבוד השר שי פירון להשתנק.





















שוטף פלוס

מיסודו של איתי יטוב, בוגר תיאטרון החדר ומנהל אמנותי של "הקבוצה ביפו": שוטף פלוס.

-------------- -------------- --------------

וְתַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ

(תפילה זכה, מחזור יום הכיפורים)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il