שלום אמיר,

אני נוסע ביום שישי לעשרה ימים לוורשה; בין השאר, להיפגש עם המשורר תומאש יאסטרון שאת ספרו "רק החיבה עולה לשמיים" תרגמתי לעברית. יאסטרון הוא גם עיתונאי ודיווח על שהותו בארץ בירחון הפולני "המראה", שבו יש לו מדור קבוע. אני שולח לך את תרגום המאמר. ברכות לכל חברי המליאה בחדר. להתראות

יונתן

תומאש יאסטרון: מקורות השמחה.

(מתוך הירחוןZwierciadlo  (מראה), גיליון יולי 2010, מדור: בעין רגישה)

אנו מכירים ארץ זרה או פלנטה אחרת  בצורה הטובה ביותר במקומות הקיצוניים שלהן. בנסיעותיי אני תמיד מחפש אותם. עכשיו מישהו מסייר אתי בבית החולים השיקומי ברעננה, לא רחוק מבירת ישראל.

במחלקת הילדים רוב המטופלים הם פעוטות פלסטינאים, ורק כשיש פיגוע הפרופורציות משתנות וילדים מעולמות עוינים שוכבים זה ליד זה וההורים רוכנים מעל סבלם באותה מידה של אהבה ואימה.

    יש דברים ראויים לביקורת במדיניות ישראל, אבל השוויון והטיפול בשעת אסון ראויים להערכה. במחלקות מסתובב ליצן, מיישמים פה שיטות טיפול שונות אך הטיפול בצחוק נחשב ליעיל ביותר.

   צחוק זה בריאות. האם תמיד? "מכל בעלי החיים רק האדם יודע לצחוק"  אמר אריסטו , אולם במאה ה-20 הוסיף מישהו: כן , אבל יש לו הכי מעט סיבות לכך.

   אם זה נכון שצוחק מי שצוחק אחרון, כי אז צחוק כזה מבטא לעג ובוז. הוא לא יכול להיות בריא. צחוק נקי וספונטני ניתן לזיהוי על פי הצבע, הוא מנצנץ ומנקה את המערכת. הוא מדבק בדומה לבכי. ישנם אנשים שזכו במתנת הצחוק, המגיע מעומק הנשמה.

   מקורות השמחה הם לא תמיד עליזים בעצמם. הרבה מאוד אנשים מכסים על ייאושם בצחוק. האם איננו מכירים פוליטיקאים המשתמשים בחיוך מלאכותי כמסכה?

   אני כותב את הדברים האלה כשאני מציץ דרך החלון על גורדי השחקים של תל אביב-יפו. מרחוק מחייך אליי הים. המארח שלי, יונתן ברקאי, משורר, איש תיאטרון, שחקן וגם המתרגם של שיריי לעברית, מוצאו מווילנה ומשום כך הפולנית שלו כה עשירה ומתנגנת. אני מביט, עבורו החיים הם הצגה בלתי רגילה. הוא האדם השמח ביותר שאני מכיר. סקרן מטבעי, התחלתי לחקור מה מסתתר מאחורי זה; ביקשתי: ספר לי על ילדותך.

   גטו בעיר פולנית קטנה. כאשר עמד עם אמו בכיכר בתוך המון של אלפים, ממש לפני ההוצאה להורג, הוא מצא סכין גילוח חלודה וביקש מאימא ש"לפני זה" תשחט אותו; אך היא גררה אותו לדירה שבה נמצאו גוויות, מרחה בדם את פניה ופניו והורתה לו להתחזות למת. כך ראו אותם אחר כך הגרמנים. האם הוא לא מת אז, כדי לחיות שוב, למרות הכול? אם אתה חי אחרי מותך, אתה יכול לחיות בייאוש, או להפך, לשמוח כל הזמן.

   גם אבי ניצל בנס בזמן המלחמה, אך לצערי הוא חגג את הייאוש וחוסר הטעם שבחיים. הוא הסתדר איך שהוא הודות לשירה; הייתה לו גם היכולת לצחוק קיצוני שלא ניתן להפסיק אותו, והוא התפרץ במצבים קיצוניים.

   סטלין מת ובמצב הפרנואידי של אותם ימים הרבה מאוד אנשים חכמים והגונים הפכו למטומטמים ולנבלות . מות העריץ נראה להם סוף העולם. אימא שלי מספרת: היא הלכה עם אבי לאזכרה באגודת הסופרים. ידידם יוליאן טובים נאם ובכה, בכי אמיתי. כל האולם בכה. אבי קיבל התקף צחוק. כיסה את פניו בידיו, חנק את הצחוק כמו אש, אבל הצחוק פרץ בלהבות גדולות יותר. אמי המבוהלת הוציאה אותו מהאולם. אחריהם רצה אשתו של ברונייבסקי, קומוניסטית מאיימת: "ברגע כזה אתם יוצאים?" אבא השתנק, נלחם בידיו באש הצחוק. "הוא כל כך התרגש עד שהרגיש לא טוב" אמרה אמי.

והלוא הצחוק ההיסטרי ההוא היה סימן של חזרה לשפיות.

--------------

יונתן ברקאי: הילד

נולד לי ילד

יש לי ילד

אני צריכה לשמור על הילד

אני סוחבת ילד

אני גוררת ילד

פחדתי שייקחו לי

את הילד.

מרחתי אותו בדם

בתוך מרתף שחור,

הרבצתי לו מעת לעת

כדי שיצרח: jezus, maria

(מתוך: דו"ח קצר)