הוא היה ילד בן שש. גיל בוגר יחסית כדי לדעת שמשהו לא בסדר אצלו, לא מסתדר בתוך הראש. טראומה.
הוא אפילו לא יודע מהי. היא תרדוף אותו עוד שנים. חשיפה מתמשכת לסביבה כעוסה, אלימה, מתוסכלת, בוערת. תקוות וציפיות שנמוגו, חום ואהבה שהתחלפו בסערה של רגשות שלא מצאו מקום נכון להתבטא.
הוא רצה רק ליטוף, במקום זה הוא ראה הרבה חושך. ואז הם הופיעו, אין לדעת אם בהדרגה או בבת אחת, השדים, המפלצות, הצללים. משהו לא מסתדר לו בראש וזו ההזדמנות שלהם לתקוף.
והוא ילד בן שש. מפחד, מנסה להתמודד, והנה, עמוק ממרתפי הדמיון הגיע חבר חדש. גרדי הוא קרא לו.
גרדי הוא סוג של שדון, אבל בניגוד למפחידים האחרים, הוא שדון טוב. הוא החבר הכי טוב שלו והוא מבקש ממנו בסך הכול לשמור עליו. הוא זקוק לו, לגרדי. כדי להתמודד עם החושך בלילה, עם הרעש ביום, הוא צריך אותו, כדי להתמודד עם מה שהוא לא מצליח להבין, כדי לסדר את הראש, כדי להאיר את העולם.
אבל מה שהוא שכח זה, שגם גרדי בסופו של דבר שייך למשפחת השדים ועל אף שבא במסווה של חבר טוב, גם לו יש דרישות והילד צריך לשלם מחיר תמורת החברות הזו, מחיר יקר תמורת הביטחון והשקט.
תחילה הוא אומר לילד מה לעשות. דברים קטנים, כמו תדליק ותכבה את האור במקלחת כמה פעמים או תלך אך ורק על מרצפות מסוימות ברצפה או תקנח את האף חמש פעמים רצוף. אחר כך הוא כבר גורם לו להאמין שאם הוא לא יעשה את הדברים הללו יקרה לו משהו רע, רע מאוד. גרדי היה התקווה היחידה של הילד וכך הוא התמכר, החל לפחד מהצל של עצמו, חושש שאם הוא לא יעשה כדברי השדון יקרה לו או למשפחתו משהו נורא. המחשבות משתלטות עליו ומטריפות אותו לגמרי, מדירות שינה מעיניו בלילה, עוקצות אותו ביום, גרדי הפך להיות מהמסוכנים שבשדים. והוא נמצא בתוך מעגל של אימה, חושש מהחיים ומכור לשדון שבא לעזור לו ומבלי לשים לב התגלה כאויב אכזר.
כך יחלפו שנים רבות עד שהוא יבין... חרדה, הפרעת אובססיה כפייתית, חרדה, הפרעת אובססיה כפייתית, חרדה הפרעת אובססיה כפייתית, חרדה, הפרעת אובססיה כפייתית, חרדה, הפרעת אובססיה כפייתית...
ויום אחד הוא יתעורר בבוקר ויגלה שהכול נעלם, אין יותר שדון, אין יותר צללים, אין יותר פחד, הוא כבר ילד גדול. יום אחד, ככה פתאום זה נגמר וכל שנותרו הם זיכרונות מימי גרדי.
(לי ים תירוש, חבר קבוצת השחקנים בתיאטרון החדר)
