1. שכר דירה.  

"איך ליצור אמנות ולשלם שכר דירה?"

נשמע לא רע, הסלוגן החידתי הזה. אז מה לא בסדר בו?

הרשת מוצפת ביועצים למיניהם שמכריזים בביטחון עצמי מוחלט שאפשר להרוויח כסף מכל דבר, אם רק תשלם מראש עבור סדנה שתבטיח את עתידך הפיננסי ותשעה בדיוק את מה שמלמדים אותך. אילו היו דברים אלו נכונים כי אז כל העולם טייקונים, וזה לעצמו פרדוכס.

נראה שהיו אלו אמריקאים שיצרו את הגל ההזוי של "איך להצליח בעסקים בעשרה שיעורים קלים". כיוון שהדולר הוא האלוהים של הקפיטליסט, והרדיפה אחר האושר היא נר לרגליו, הרי ההבטחה המגולמת בכותרת היא בעלת אופי דתי ועל כן מבטיחה דולרים ואושר. אבל מה לעשות ורוב האמריקאים הם עניים ותמיד היו כאלה והדולר נותר עבורם הבטחה נוצצת על קו האופק.

כשמדובר באנשים יוצרים, ההבטחה הקפיטליסטית הזאת במדינתנו הקפיטליסטית (גם רוב הישראלים עניים, לא כן?), הדברים נעשים קריטיים. בהבדל ממקצועות אחרים, יצירה אינה מקצוע אלא ייעוד אישי ועל כן היוצרים נמצאים תדיר תחת מטח התקפותיהם של כל מיני אנשים טובים שנטלו על עצמם את המשימה להחזיר את היוצר אל דרך המלך של החיים ואל המקצועות מכניסי דולר.

הטעות בהבחנתם של אותם אנשים טובים נובעת מכך שבעולם הקפיטליסטי כל דבר, כולל יצירה, נמדד על פי משקלו בדולר או בשקל. דבר שאי אפשר למדוד בממון, לא קיים. על כן קיים בחוויה הקפיטליסטית רק מסלול יצירה אחד: זה שמכניס כסף. תפיסה כזאת יוצרת אבסורדיים תרבותיים.

למשל, אצל יצרני תרבות אמריקאים אין הבחנה בין יצירה קואליציונית ("בידור"), לבין אופוזיציונית ("אמנות"). דרך אגב, הסבר להבחנות אלו אפשר למצוא בספר "המעגל הפתוח", בפרק "מילון". מבחינת הקפיטליסט האמריקאי, הכול בידור ("Entertainment"), הכול קואליציוני. מה שאינו כזה מכונה אצלם בכינוי הגנאי "ארטי" ("Arty"), כלומר, "אמנותי" לגנאי. ישראל הקפיטליסטית חיקתה אופני מחשבה אלו, ומכאן ועד לתפיסה שכל יוצר יכול וחייב להרוויח כסף אם רק יענה לדרישות השוק, הדרך קצרה.

אבל במציאות הקיימת, אפילו הקפיטליסט המושלם לא יכול להרוויח דולר לעולם ועד. תהליך קריסתו של הקפיטליזם המערבי הנוכחי היא הוכחה לכך, והניסיון הפתטי לחבר אליו מגמות חברתיות מתקנות, מבלי לוותר על מהותו הדורסנית, היא אחד מהסימפטומים. כי אפילו הקפיטליסט חייב להטות עין ואוזן למגמות אלטרנטיביות, חתרניות, אופוזיציוניות, שאם לא כן, אחת דתו לעבור מן העולם.

על כן, חייבת להתקיים, בצד התרבות הקואליציונית, תרבות אופוזיציונית גאה בעצמה ושלמה עם יצירתה. זו תרבות שהטרמינולוגיה שלך שונה בתכלית מזו של הזרם המרכזי, ובין השאר, היא גם לא בנויה על יחסי עלות-תועלת כלכלית. היא לא נועדה לשלם שכר דירה. היא לא שואפת פרסום וממון. היא לא נועדה להחניף לזרם המרכזי. היא נועדה לעכור את שלוותו של הזרם המרכזי. היא נועדה לעורר מצפון ודיון חברתי. היא מסמנת את עתידה של התרבות. את הכסף לשכר דירה מוצאים היוצרים במקום אחר.

(א.)

--------------

2. הספק והאמון, דרמה אנושית (44, המשך)

...אי שלמותו של האדם באה לידי ביטוי, בן השאר, בקונפליקט המתקיים בתוכו, בין המצוי לו לרצוי לו, ובקונפליקט הקיים מחוצה לו, בינו לבין הסביבה החיצונית שבה הוא חי. הקונפליקט הוא צורה של קשר בין שתי תופעות שונות, שכל אחת מהן נמצאת בתנועה מתמדת. קונפליקט מלמד על קיומה של דרמה. דרמה פירושה חיים. כדי שדרמה תתקיים היא זקוקה לקונפליקט. אם מתבטל הקונפליקט, מתבטלת הדרמה, מתבטלים החיים. ביטול הקונפליקט פירושו ביטול הקשר בין התופעות השונות וכתוצאה מזה יצירת תופעה אחת נמשכת, בודדת ומנותקת. אם תופעה זו אין לה בסביבתה תופעה אחרת הנוגעת בה בנקודה אחת לפחות, או מתנגדת לה, או תופעה אחרת שלפחות "חשה" אותה, ויוצרת יחד איתה קשר של קונפליקט דרמטי - היא הופכת לתופעת ריק, ואז אפשר לטעון שהיא בלתי אפשרית. היא בבחינת מעגל סגור ומושלם הדן את עצמו לביטול, או לניוון עד איון.

כל זמן שבתוך האדם מתקיים קונפליקט דרמטי - האדם קיים כישות יוצרת. כשמתבטל הקונפליקט מתבטלת הדרמה של קיומו והוא חדל להתקיים.

אילו היה האדם נטול קונפליקט, כלומר, בעל תכונה אחת בלבד - הוא היה מושלם, ואז הוא יכול היה להיות קיים ולא קיים באותה מידה של תקפות, כלומר לפחות היה נוצר ספק באשר לקיומו. הספק היה מחייב שינוי. השינוי היה מחייב פעולה, כלומר, תגובה לספק. היו נוצרות שתי תופעות בזיקה זו לזו. האחת היא האדם בעל התכונה האחת, והשנייה הייתה התגובה לתכונה זו. הפעולה הייתה יוצרת קונפליקט, ומאפשרת את קיום הדרמה שפירושה חיים. הגדרת האדם כלא-שלם השואף לשלמות מאפשרת לומר שהוא קיים. אם האל קיים כשלמות, הוא בבחינת מעגל סגור שאינו יכול לקיים קשר עם האדם - דבר המטיל בספק את עצם קיומו של האל - עד ליצירת שיח חדש: אדם אל מול אל.

("המעגל הפתוח", עמ' 137-138. המשך יבוא)