אחרי שהתפטרה מן האהבה הטורדנית הזו, שלא הביאה אותה אלא אל עמק הבכא,
פתחה זרועותיה לעולם, ובנפנוף רגלים ובהונות קדה קידה לפני ריבון העולם
וכלתה לשונה בזרעים, ביופי ובמים:
אלוהים אדירים, כל כך הרבה חכמה ויופי, כל כך הרבה רוע ורשע.
וריבון העולם אטם אוזניו ולא היו לו דברים.
ואני נשארתי קטנה ואילמת, וביקשתי לפתוח את סגור ליבי לפני אדם.
ובאתי אל עמק הברכה והצלפתי בשוטי ואמרתי:
אלוהים חיים, ביום הזה אתה מושיע לי
וחופן לי מכמנים.
אלוהים חיים, ואני לא נסתי על נפשי,
ואני נאבקתי עם מלאך עם שטן
והכול היה מהלך בי.
אהה, זו הייתה אהבה!
פעמוני העיר היו מצלצלים בקולותיהם נהמה, מזמנם את כל אנשי עיר
לבוא שער הבית.
אבירים לבנים היו נראים בהבל רוח מתנודדים על סוסי עץ, מריעים חלומם.
זו הייתה אהבה!
עת חנוכיות חוגגות ניצחונן בזוררן צבעיהן קשת לכל כיווני רוח.
ונרות החנוכה שופעים היו בזוהרם. כתום, ואדום וצהוב נתערבבו בה, באהבה.
ואני חיפשתיו, אבוי כמה אני חיפשתיו.
את האהבה הייתי מחפשת באין רוחי עמי.
ואנשי העיר היו עוברים על פני.
זה היו יום השלישי של חג. נשי היער היו זוהרות ובעיניהן השמש. קולות הכינורות היו מנגנים,
והוויולה קוראה הייתה בראש פעמונים.
משחקים היינו במלכים ובני מלכים בחדר הגג הקטן אשר לו, היינו רודפים אחר קול המצלתיים,
וכאשר תמו שוחקים הינו הכלי השרטוט ובכן הציור.
תפאורת אהבה עשינו.
אהה, זו הייתה לי אהבה צלצלי התום.
(בילי לרנר, משוררת)
