הצטרפו לאיגרת השבועית

מתי הוא הזמן הנכון ביותר ליצירה? בהנחה שאין אנו שרויים במצב של התנגדות, עכשיו הוא הזמן.


השבוע פורסמו שני ראיונות מעניינים. האחד על קולנוע והשני על תיאטרון. במדור הצרכנות של YNET פורסם ראיון עם מנהל הקאמרי, נעם סמל: "ההצגה חייבת להמשך. גם באריאל". בראיון הוא מתייחס להחלטת שחקנים ובמאים אחדים להחרים הצגות באריאל. נעם סמל מתאר את התלות הגבוהה של התיאטרון במכירת כרטיסים ובקהל ואת דרישתו המוחלטת לחייב שחקנים להופיע באריאל. באותו שבוע הופיע ראיון במדור מדיה של דה-מארקר עם היו"ר הנכנס של פורום היוצרים הדוקומנטריים אורי רוזנווקס. בראיון "מנכ"ל קשת אבי ניר הוא שר החינוך בפועל של מדינת ישראל", הוא מדבר על תפקידו של ערוץ 2 ועל חשיבות מאבקי היוצרים מול כוחה החברתי ההרסני של הטלוויזיה המסחרית.

 

התמונה העולה משני הראיונות הללו מאפשרת השוואה בין עולם התיאטרון לבין הקולנוע/טלוויזיה. מעבר להיקף הסכומים המדוברים ולהיקף היצירה, ערוץ 2 והתיאטרון הקאמרי דומים באופן התנהלותם. ערוץ 2 הוא גוף פרטי המורכב מזכיינים שזכו במכרז לעשות כסף, ואילו התיאטרון הקאמרי הוא גוף שמוגדר כציבורי שזוכה לסבסוד חלקי ותלוי גם הוא ברייטינג.

 

אולם מבחינת היוצרים ישנו הבדל משמעותי יותר - מול זכייני ערוץ 2 מתקיים מזה שנים מאבק קבוע מצד יוצרים על תקציבים ועל אופן ניהול התקציב ועמדה בלתי מתפשרת שטוענת שעל אף שמדובר בגוף פרטי למטרת רווח – תפקידה של הטלוויזיה הוא לא רק מסחרי אלא יש לה מחויבות חברתית שגם מוגדרת בחוק. לעומת זאת בעולם התיאטרון מתנהלים גופים שזוכים למימון ציבורי, וללא שום לחץ מצד יוצרי התיאטרון ליצירה אומנותית חברתית, מתוך הסכמה בשתיקה שהתיאטרון הרפרטוארי סיים את תפקידו החברתי ושהמבנה הקלאסי של מנהל-על ששולט בתכנים הוא מבנה טבעי לתיאטרון. ההנחה האנכרוניסטית שתיאטרון הוא איכותי מטעם היותו תיאטרון היא מגוחכת. רוב התכנים בתיאטראות הגדולים הוא בידורי בדיוק כמו בערוץ 2, ולעומת זאת, בערוץ 2 אפשר למצוא תכנים איכותיים יותר. ההתנהלות של גופי התיאטרון היא כמו של ערוץ 1, ויוצרי התיאטרון נמצאים עדין בשלב שבו היו יוצרי הקולנוע בשנות התשעים כשערוצי הטלוויזיה לא השקיעו שקל לטובתם של יוצרים ושל איגודי יוצרי הקולנוע.

 

מעורבות חברתית בתיאטרון?

לאחרונה ניתנה לנו דוגמא חד-פעמית של הדגמת מעורבות חברתית של אנשי תיאטרון, עם הופעת ההודעה של מספר יוצרים בתיאטרון, שלא להופיע בהיכל התרבות באריאל. הכרזה זו נתפסת כלא לגיטימית, מפתיעה ואולי הזויה, בעיקר בגלל שהורגלנו מזה שנים שאנשי תיאטרון הם הרבה פחות מעורבים במאבקים חברתיים. רוב החותמים - רובם אנשי התיאטראות הגדולים - מייצרים תרבות מסחרית-בידורית שאין לה דבר עם מעורבות חברתית. הם לא בנו שום סביבה יצירתית המאפשרת ביקורת במסגרת היצירה שלהם ולכן עושים זאת מחוץ ליצירה שלהם. זוהי פעולה לגיטימית אולם ללא שום איגוד חזק מאחוריהם, התגייסות חד-פעמית זו עלולה לעלות ליוצרים אלו במחיר יקר ויתכן שיחשבו שוב לפני שירימו ראש בפעם הבאה. אפשר לבדוק כיצד פועלים יוצרים בתיאטרון ובקולנוע ומתוך ההשוואה ללמוד משהו על המשמעות של התאגדות של יוצרים.

 

הפקת סרט קולנוע

בתעשיית הקולנוע ישנן צורות רבות שבהם סרטים מופקים. ניתן להפיק סרט באופן עצמאי ובלתי תלוי: השנה השיקו מרט פרחומובסקי ואלעד פלג יוזמה מדהימה בשם קולנוע פרינג' בהשראת התיאטרון (מרט הוא מבקר התיאטרון של טיים אאוט ויוצר תיאטרון וקולנוע). יצירת סרט יקרה מאוד אך עם זאת כיום ניתן ליצור סרט עצמאי מבחינה טכנולוגית באופן עצמאי בתקציב קטן מאוד יחסית והיוזמה הזאת מאפשרת תמיכה והכרה באפשרות הזאת. כמו כן, השנה מציין קורס וידאו-אקט 5 שנים לקיומו, הקורס נותן כלים ליצירת קולנוע עצמאי עם תפיסה שניתן ליצור קולנוע מעניין ומשמעותי באופן עצמאי ללא תלות בתקציב. כלומר, תפיסתם של מוסדות הקולנוע המסורתיים שמחנכים ליצירת סרטים בתנאים תעשייתיים ובמימון רב, מפנה מקום ליצירה קולנועית עצמאית וזולה.

 

מובן שרוב עשיית הקולנוע בארץ עדין תלוי בתקציבים. על כן הדרך הנפוצה ביותר ליצירת סרט קולנוע עלילתי או דוקומנטרי היא כאשר במאי ומפיק עצמאי חוברים יחד להפיק סרט, מיוזמתו של אחד מהצדדים. המהלך הבא של המפיק העצמאי לגיוס כספים הוא לפנות ל-2 צורות המימון העיקריות לקולנוע: קרנות הקולנוע וערוצי הטלוויזיה. לקרנות הקולנוע יש תקציב קבוע אותו הם מחויבים לממש. ברוב הקרנות הלקטורים מתחלפים מדי שנה ומאוישים ביוצרי קולנוע או אנשי תרבות. בחלק מהם הלקטורים אינם מתחלפים ואילו המנהלים כן.

 

איגוד הבמאים נאבק באופן קבוע בהטלת לחץ על הקרנות לשקיפות בנהלים ולתחלופה של הלקטורים, לפעמים בהצלחה גדולה יותר או פחות. במפגש עם מנהלי הקרנות ותעשיית הקולנוע והטלוויזיה שהתקיים בפסטיבל חיפה, יו"ר איגוד הבמאים, רני בלייר, הביע כעס כלפי "קשת" ו"קרן רבינוביץ" שהפיקו את "זוהי סדום" ללא קריטריונים ברורים ובהשקעה גבוהה במיוחד כשמרבית הצילומים נעשו מחוץ לישראל, בבולגריה. יוצרים רבים הביעו כעס כלפי קרן רבינוביץ', כמו נורית קידר שאמרה "לא יכול להיות פה שלטון טרור. השערורייה היא של כולנו שנתנו לקרן להפעיל שני לקטורים קבועים. נחמן אנגבר הוא לקטור בקרן כבר 25 שנה והוא לא סובל אותי, ואין סיכוי בחיים שאגיש משהו וזה יעבור" - ציטוט מתוך המאמר שפורסם בוואלה. באותו כנס, איגוד הבמאים השיק את "אמנת השירות" ובו דרישתם של היוצרים לשיפור הנהלים ולשקיפות בקרנות.

 

תעשיית הטלוויזיה מתנהלת באופן שונה. רוב ההפקות הטלוויזיוניות הן יוזמה מלאה של הגוף המשדר, בין אם זה הגוף המשדר שמפיק או בין אם זאת חברת הפקה מקצועית. השליטה על התכנים היא מלאה. לעיתים קרובות יש התערבות בסגנון ובתכנים (עקיפה וישירה). אין שום שקיפות בבחירת ההחלטות, אין לקטורים והניהול הוא תאגידי, עם מנהלים חזקים שאינם מתחלפים. זהו גוף פרטי לחלוטין. אבל עם זאת, בזכות מאבקי איגודי הבמאים על תנאי המכרז, עליהם נאבקו ועדיין נאבקים, ישנה מחויבות להשקיע בתכניות מקור איכותיות. השנה מפיקה "רשת" 11 סרטים דוקומנטריים שנבחרו על ידי יוצרים דוקומנטריים בהליך שקוף ופתוח ליוצרים. המאבק בנושא זה מול "קשת" וערוץ 10 נמשך.

 

קרנות מאפשרות עצמאות חלקית

בהבחנה שבין הקרנות לבין ערוצי הטלוויזיה - הקרנות מתנהלות באופן שקוף יותר. התקציב שלהן עבור כל פרויקט הוא קבוע, ברובן יש תחלופה סבירה או טובה של לקטורים, הן אינן מעורבות בתכנים ומשום כך מוגנות יחסית מהתערבותו של משרד התרבות בבחירת התכנים וגם בזכות תהליך הבחירה המוגדר והשקוף. התקציב המשמעותי של הקרנות מאפשר לחץ ואיזון על ערוצי הטלוויזיה שיכולים להשתתף באופן חלקי בהפקה של תכנים שמלכתחילה אולי לא היו בוחרים בהם להשקעה בעדיפות גבוהה. (זאת בניגוד למשל לשיטה הצרפתית בה קרן הקולנוע הגדולה CNC לא תשקיע בסרט ללא גוף משדר וזה יתרון ועצמאות חשובים). מלבד זאת לאחר הפקת סרט, נתח ההכנסות יכול לאפשר רווח או כיסוי הוצאות במקרה של חריגה בתקציב ממכירות. הכנסות מצופי הטלוויזיה נכנסות לערוץ הטלוויזיה, אולם הפקת הסרט מתאפשרת ללא תנאי זה. ערוצי הטלוויזיה לא מעוניינים לאבד זמן מסך לתוכניות שנחשבות לפחות קלות לגריפת רייטינג גבוה אולם הלחץ עליהם קיים באופן קבוע מצד היוצרים.

 

הפקת הצגת תיאטרון

נראה ששיטת התיאטרון שונה לחלוטין ממערך הקולנוע. כבמאי תיאטרון תוכל ליצור הפקת תיאטרון באחת משלוש האפשרויות הבאות:

 

1. עשיית תיאטרון עצמאי, שהוא לא תלוי בכספי ציבור והוא פועל כמעט ללא תקציב - כמו סרט עצמאי שבו כולם עובדים בהתנדבות לשם היצירה. השנה מציין "תיאטרון החדר"  שהקים אמיר אוריין  25 שנים של פעילות ללא שום תמיכה ציבורית, הוא ללא ספק התיאטרון העצמאי הראשון ואולי היחיד בישראל וממשיך להציג הצגות תיאטרון עוצמתיות ורלבנטיות לקהלים קטנים.

 

2. הדרך השנייה בה תוכל להפיק הצגה היא באחד מתיאטראות הפרינג'. פרינג' הוא לא תיאטרון עצמאי. הוא תיאטרון שוליים נתמך. תיאטראות הפרינג' תלויות אפילו יותר בכספי ציבור מה"קאמרי" למשל. רוב התקציב לתיאטראות אלו נמוך מאוד, אך הם אמורים להיות חופשיים יותר מרדיפה אחרי קהל. אולם אם שיטת הקרנות, הלקטורים המתחלפים, ושקיפות יחסית בבחירת סרטים להפקה מאפשר עצמאות חלקית מהתערבות ממשלתית, בתיאטרון הפרינג' הלחץ של העירייה או משרד התרבות הוא הרבה יותר ישיר. הנה ב-NRG פורסם שמנהל תיאטרון הסמטה אבי גיבסון בר-אל שבשנתיים האחרונות הפך את תיאטרון הסמטה לתיאטרון פעיל בעיר, הועבר מתפקידו. מה שלא מוזכר בראיון הוא שבר-אל גם העלה הצגות חברתיות חשובות כמו "מילות מפתח", זוכת פסטיבל התיאטרון בעכו, שעה ששום תיאטרון אחר לא העז לעשות זאת וסביר להניח שהלחצים להזיז אותו מתפקידו קשורים גם בתכני ההצגות שבניהולו. עולם הפרינג' יכול להירגע. כיוצר, המשמעות של להשתתף או לביים הצגת פרינג' היא שאתה עובד כמעט ללא שכר, מקבל משכורת של עובד מטבח ממוצע ללא כל תשלום על חזרות ומעליך נמצא מנהל אומנותי שיצטרך להתחשב תמיד ברשויות ובמנהל התרבות. תמיד תוכל גם להעלות הצגה עבור פסטיבל עכו, שתוצג שלוש פעמים ביום במשך שבוע, בתנאי ניצול, לרוב ללא שכר, ללא פנאי לקחת חלק בחוויה של הפסטיבל עצמו. לרוב היוצרים החוויה הזאת של השתתפות בפסטיבל עכו זכורה בעיקר כסיוט מתמשך, ואפילו אם ההצגה שלך תזכה בתחרות, הזכייה הזאת לא תפתח בפניך שום הזדמנות חדשה כיוצר. במקרה הנדיר ביותר תוכל להמשיך להציג אותה שוב בתנאי עבדות בפרינג' וגם זאת רק אם היא לא תסכן אותך או את מנהל התיאטרון בפני מקבלי ההחלטות בעירייה או במשרד התרבות.

 

3. האפשרות השלישית, שלרוב היא תיאורטית בלבד, היא להפיק או להשתתף בהצגה בתיאטראות הגדולים. באלו תוכל להתפרנס כשחקן או כבמאי באופן חלקי או מלא. בראיון עם נעם סמל, הוא מציין שיותר משלושת רבעים מההכנסות של התיאטרון מגיע ממכירת כרטיסים ותרומות, בשאר התיאטראות מדובר על חלק קטן יותר שנע בין שליש לשני שליש מהתקציב. אולם בין אם זה רבע, שליש או חצי שמגיע מכספי ציבור, הוא לא מאפשר לתיאטראות הרפרטוארים את האיזון המתקיים בין קרנות הקולנוע לערוצי הטלוויזיה. מבחינת היוצרים ניהול הכספים בתיאטראות הגדולים הוא במידה רבה כמו בערוץ 1. כלומר, נבחר מנהל רב השפעה שלרוב איננו זז מתפקידו, הוא יכול להפיק כל הצגה שיבחר בה ללא הליך בחירה השקוף לגורם מחוץ למערכת, ללא לקטורים מתחלפים מתוך היוצרים, ואם יש לקטורים הם לרוב לא מתחלפים ומשמשים כיועצים בלבד. המילה היחידה היא של המנהל האדמיניסטרטיבי והמנהל האמנותי. המנהל גם איננו מחויב לתקציב קבוע לכל הפקה והמנהל האומנותי גם רשאי להתערב בתכנים עד לרמת הבימוי, הליהוק, ובכל צורה שהיא.

 

על כן נשאלת השאלה האם בכלל יש הצדקה למימון ציבורי של תיאטרון כזה, כמו שכל אדם סביר שואל את עצמו למה עלי להמשיך לשלם אגרת טלוויזיה עבור ערוץ 1. האם לא היה עדיף לאפשר לתיאטראות הגדולים להיות עצמאיים ומסחריים לחלוטין ולהשקיע כסף ציבורי ביצירת תיאטרון אומנותי בנוסח קרנות הקולנוע או בנוסח מה שהיה יכול להיות ערוץ 1. (בפועל קיימות קרנות לתיאטרון אולם התקציבים שלהם הם מזעריים)  אבל כנראה שמאבק הוא לאו דווקא להעביר את המימון הציבורי של התיאטראות אלא לדרוש מהם שינוי של שיטת הניהול שתתאים להתנהלות בכספי ציבור לטובת היוצרים והיצירה.

לקריאת המשך המאמר באתר וידאו-אקט...

 

(גיא דוידי הוא איש תיאטרון החדר, יוצר קולנוע עצמאי ויוזם הקורס ללימודי קולנוע עצמאי "וידאו אקט")

לאיגרת השבועית של 2010 . 10 . 21