חלק ראשון - פתיחה

המסדרון הלבן היה ארוך וצר מתמיד, דומה היה למערה חשוכה שעטלפים מתעופפים בה, ורגליו של נמרוד, שברגיל כבדות היו מן הקילומטרים הרבים שעשה בחדרו המואפל, הפכו לשקים גדושי עופרת. שום נס לא קרה בארכה הנוספת שניתנה לו – שבעת הימים, כמו ארבעים השנים שקדמו להם, לא הביאו עימם בשורה. התרופה החדשה, "החזקה ביותר שיצאה עד כה לשוק", הייתה לא יותר מאשר חבישה, לאברת ציפור פצועה.

כבר ארבעים שנה הוא נושא את סלע התופת שלו אל מעלות הזיכרון, וזה שב ומפיל אותו אל החול הרוחש חלקי גופות זועקות אליו לילה-לילה, משוועות לחיבור, לצד שרידי טנקים שרופים, וכל כמה שיתאמץ, אין הוא מצליח לחבר את החלקים זה לזה כיאות.

"אני לא מצליח!" הוא זועק בשנתו, "אני לא מצליח",

שוב ושוב ללא הרף, וכסיזיפוס של זמן אחר הוא מנסה ללא הצלחה לצרף מחדש ראש ערוף וגפיים לגוף תואם, ונדון להוסיף לנדוד בלב המאפליה שבנפשו האבודה.

מלחמת ההתשה התקבעה בנפשו של נמרוד כעובדה וגם כמטאפורה. 

כמי שהתרוקן מאישיותו, פשט ולבש צורה, עד שהתגלגל לנגרר, לנרפה ולחסר חיים, האחוז תחת בית שחייה ורק אלם תחנוניו נספג ומשיב הד עמום מכותלי המסדרון הלבן ורצפתו החורקת תחת כובד רגליו. כל תא ותא בגופה של ריקי זעק את נרפותו המבועתת, ובמוחה הלכו ונוצרו המילים:

"הגלים עוד לא הגיעו אל גובה הזיותיך, מלא עד אפס יד, רגל, עין, חביצת מוח, תנשמת נושמת נושפת ממתינה לתורה... בין גושי ברזל, חלקי קנה, צריח, מקלע, בית בליעה, מלוהטים כשנגעת בהם..."

אור לבן פרץ לפתע במסדרון, סגר עליהם במדקרותיו הרעות. חישוקים-חישוקים הקיף אותם ביהירותו, מטביע חותמו על הכתלים, על הרצפה, על נפשם המשוועת לשקט.

כמו השמש שהמשיכה בטיפוסה הבלתי נלאה עד שנתלתה על קנוקנת הרקיע – ענק אור עיוור רבץ כמפלצת מיתולוגית, ריבוא זרועותיו משתברות על הכלים הכבדים ועל גרגרי החול הלבנים. כשנחתו הפגזים, הצליח הגוף להקיא מקרבו את מכת הסנוורים ואת להט האש המתהפכת.

שירת הדממה הבלתי צפויה השרתה על הלוחמים רפיון. אפילו הנאה סמויה הצליחו למשוך מאפיק השקט הפתאומי. משהתפוגג המתח, התפוגגה גם הדריכות. הם הצליחו אפילו להתקלח ממי המכליות הממונעות, שניצלו את ההפוגה והגיעו. "לפחות נהרגו נקיים", ניסה לנחם עצמו לאחר אחד מסיוטי הלילה היותר מזוויעים – "לפחות נהרגו נקיים."

והנפש ביקשה הצלה ונאחזה בכל שביב של שקט. אבל השקט, כהרגלו, לא האריך ימים...

(הפתיחה לספרה של מלכה נתנזון, "ללב יש היגיון משלו". יצא בהוצאת עקד 2013.

פרקים מתוך הספר הופיעו לראשונה באיגרת השבועית)