ינון צפריר, שחקן, במאי ומנהל אמנותי של קבוצת התיאטרון "אורתו-דה", מדבר על לימודיו בקבוצות המשחק והבימוי בתיאטרון החדר.

1. טקסט ותפילה

טקסט אמנותי נתון הוא תפילה שבאמצעותה יכול המתפלל לתת ביטוי עקיף למצוקותיו, משאלותיו, תקוותיו.

תפילה היא טקסט אמנותי נתון שבאמצעותו יכול המתפלל לתת ביטוי עקיף למצוקותיו, משאלותיו, תקוותיו.

אמירה ישירה אישית, בקול זעקה או שמחה, בלחש, באמונה, היא תפילה, היא טקסט אמנותי.

התנועה שבין טקסט אמנותי נתון או תפילה, לבין אמירה אישית ישירה, שואפת להרמוניה אנושית.

(א.)

--------------

2. הספק והאמון, דרמה אנושית (46, המשך)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 46.

...אם נאמר שהאלוהים ברא את העולם, מיד מתעוררת השאלה מי ברא את האלוהים, ואז יש להמשיך ולשאול מי ברא את בורא האלוהים, וכך אפשר להמשיך ולשאול הלאה עד אין-סוף. פירושו של דבר ששאלה כזאת יוצרת ספק סביר באשר לאפשרות שאלוהים ברא את העולם. בין אם האל נברא על ידי מישהו או משהו, ובין אם אל אחד ויחיד, מושלם ואינסופי, ברא את העולם, בשני המקרים המסקנה תהיה שהיקום הוא אינסופי, או במילים אחרות: היקום הוא נתון קבוע.

מסקנה כזאת מבטלת את האפשרות שהאלוהים ברא את העולם. מדובר באותה ישות כפי שהיא מוגדרת בשלוש הדתות הקלאסיות, וגם בכתות נפוצות בעלות אופי אמוני-מיסטי. כלומר, היקום פשוט קיים בזמן ונמצא בתנועה מתמדת. תנועה לעולם יכולה להיות רק בכיוון פנימה או החוצה או בשני כיוונים אלו לסירוגין. כל תנועה אחרת, במידה שהיא קיימת, היא משועבדת לאחד משני הכיוונים הללו. מכאן אפשר לומר שהיקום מתפשט והולך עד לגבול הקריטי של התפשטותו, ואז הוא מתכווץ והולך עד לגבול הקריטי של התכווצותו, וכן הלאה.

רגע הבריאה במובן של המפץ הגדול, איננו אלא נקודה אחת בזמן. זוהי נקודת המעבר שבין ההתכווצות המרבית להתחלתה של ההתרחבות, או נקודת המעבר שבין ההתרחבות המרבית להתחלתה של ההתכווצות. מנקודת הזמן של כדור הארץ מפץ אחד כזה יכול להימשך מיליארדי שנים. זהו רק מפץ אחד בסדרה של מפצים המסמנים נקודות מעבר שבין התרחבות להתכנסות, בתוך הווה נמשך שאיננו מושלם. כלומר הזמן הוא המקום שבו מתקיים היקום.

על כך נאמר בבראשית רבה, ג,ז: הקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן, עד שבנה את אלו.

("המעגל הפתוח", עמ' 138-139. המשך יבוא)

קידמת הבמה, אנשים מעניינים בתיאטרון הישראלי

מאת: הילה ציגל. (אתר: מרתה יודעת)

...ההשראה שלי – שתי השראות בעצם. בצדקת הדרך – אמיר אוריין, דודי מעיין וסמדר יערון, ובמשחק, שלמה בר-אבא, איתו שיתפתי פעולה בהצגה "החייל האמיץ שוויק". ההצגה רצה מאות פעמים והוא ואני היינו השחקנים היחידים בקסט שעשו חימום לפני כל הצגה. זה הרשים אותי אז ומרשים אותי היום... (המשך)

...כאשר יודע אני באילו ייסורי שאול נתייסרתי על-מנת לבצע אותו מעשה, וכיצד עלה בידי להוליך שולל, בקלות רבה, כן, את בעלות-הברית, ראשי מדינות אירופה, מפקדי הרייך, את העם הגרמני כולו... כאשר יודע אני כי בכל רחבי הגלובוס, מאז אותו אביב מר של סוף אפריל, אלף תשע מאות ארבעים וחמש, נחשב אני בעיני עולם ומלואו כְּמֵת!... ("היטלר, הוידוי האחרון".

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין.

בימוי: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין.

משחק: אמיר אוריין)

ההצגה הבאה: יום ו', 19.7.2013, בשעה 14:00, בחדר, טל': 03-5171818.

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

42. מטות: במדבר ל' 2 - ל"ב

"וידבר משה אל-ראשי המטות לבני ישראל לאמֹר, זה הדבר אשר ציווה יהוה" (מטות: במדבר ל' 2).

43. מסעי: במדבר ל"ג - ל"ו

"אלה מסעי בני-ישראל, אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד-משה ואהרן" (מסעי: במדבר ל"ג 1-49).

מטות:

משה רואה לעצמו כמשימה קדושה ואחרונה בחייו, להשמיד את המדיינים (מטות: במדבר ל"א 2). הוא אוסף שנים-עשר אלף איש יוצאי צבא, אלף לכל שבט, מפקיד בראשם את פינחס בן-אלעזר הכהן, ואלה יוצאים למלחמה על מדין. הם הורגים את כל הזכרים, ו"את-אֱוִי, ואת-רקם, ואת-צור, ואת-חור, ואת-רבע, חמשת מלכי מדין. ואת בלעם בן-בעור הרגו בחרב" (שם: ל"א 8).

משה מצווה להרוג גם את כל הנשים הבוגרות, ואת כל הילדים הזכרים. רק הילדות והנערות הבתולות נותרות בחיים. זוהי מלחמת נקם איומה. בדרך כלל, נצטוו בני ישראל להרוג את הזכרים ולהותיר בחיים את הנשים, הטף והבהמה (משפטים: דברים כ' 14). לא כאן.

לאחר מכן בא פירוט של השלל: "צאן שש-מאות אלף ושבעים אלף וחמשת-אלפים. ובקר שנים ושבעים אלף. וחמורים אחד ושישים אלף. ונפש אדם מן-הנשים אשר לא-ידעו משכב זכר, כל נפש, שנים ושלושים אלף" (מטות: במדבר ל"א 32-35), וכן הלאה.

לאחר מכן חלוקת השלל והמס שהועלה לבני לוי ולמקדש. הם בודקים ומוצאים כי מבין אלו שיצאו למלחמה, לא נהרג איש. כוחותינו חזרו בשלום לבסיסם, לאחר שביצעו רצח-עם במלחמה שהוכרזה כמלחמת-דת קדושה.

מסעי:

משה מדבר בשם האל ומצווה על כיבוש הארץ: "והורשתם את-הארץ וישבתם-בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (שם: ל"ג 53).

על פי הרמב"ן זוהי מצוות "עשה" וחומרתה גדולה. הפסוק עצמו בנוי על משחק מילים מעורפל. השורש ירש הוראתו גם ירושה וגם גירוש. האופן שבו כל אחד מאיתנו מפרש את הפסוק מלמד על השקפת העולם שלו, לשבט או לחסד. למה, אם כן, התכוון משה באומרו "והורשתם את-הארץ"? האם התכוון לרשת את הארץ כירושה, ולהשאיר את יושבי הארץ במקומם, או לגרש אותם ממנה? ואולי ירושה מטבעה מחייבת גירוש של הזולת ממנה? לא במקרה כוונת הפסוק מעורפלת. משה מניח ליורשיו להתלבט בשאלה זו.

שאלה זו עמדה גם בפני הציונות, בבואה ליישב יהודים בארץ-ישראל-פלשתינה. להלכה הציונות ההרצליאנית ביקשה לממש דו-קיום בשלום עם יושבי הארץ הפלשתינאים. למעשה היא נטתה להתעלם מהיושבים בה. נימוקו של הרצל וטעותו הגדולה הייתה שהוא ראה בארץ-ישראל "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ". אמירה זו מיוחסת להרצל בטעות. למעשה ניסח אותה איש התנועה הציונית ארתור הרצברג. אבל הארץ לא הייתה "ללא עם". היא הייתה מיושבת, לפחות בחלקה.

דילמה זו באה לידי ביטוי חריף ביותר במלחמת העצמאות של מדינת-ישראל: האם לרשת את הארץ במלחמה, ולקיים בתוכה חיים בשלום על בסיס מגילת העצמאות, או לגרש את תושביה הערבים? התשובה שניתנה על ידי המלחמה הייתה כדרכן של תשובות אשר רוב המלחמות נותנות: מבולבלת והרת-אסון. בינתיים גורשו ממנה חלק מהפלסטינים שישבו בה, ונוצרה בעיית הפליטים. הפתרון של שתי מדינות לשני עמים, החיים זה בצד זה בשלום, היה רחוק מהשגתם של רוב הישראלים במלחמת העצמאות של מדינת ישראל. פתרון כזה כלל אינו עולה על דעתו של משה, בעמדו בפני הארץ המובטחת.

(שירים בהשראת קטעי מוסיקה. כותרת השיר היא שם הקטע המוסיקלי)

מִי קוֹרֵא בִּשְׁמִי? - -

מִתְיָיצֶבֶת, גֵּוִי גָּמִישׁ, אֲנִי

רוֹקֶדֶת אֶתְכֶם, אֲבוֹתַי הַיְשֵׁנִים!

כַּפּוֹתַי בְּנַעֲלֵי הַמֶּשִׁי,

צִפָּרְנֵיהֶן מָאֳדָמוֹת.

הַפֶּרַח הַלָּבָן בִּפְקַעַת שְׂעָרִי,

מַרְאֶה צָפוֹן -

נָע הַמָּחוֹל, פְּנִימָה-חוּצָה-פְּנִימָה

1.
היום לפני 12 שנים סיימתי את התואר בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטה.

עוד במהלך התואר דומה שהתמוטטה ההנחה שיום הזיכרון לחללי מערכות יחלש לעומת יום הזיכרון לשואה, אולם הדבר שאני הכי ברגשות מעורבים כלפיו הייתה האמונה הבטוחה והבלתי ניתנת לערעור שערבים ומוסלמים מעדיפים שלטון רע על פני חוסר שלטון, ובימים כמו זה שלנו אני תוהה כמה זה נכון גם לגבינו.

אם ההיסטוריה מלמדת אותנו משהו, היא מלמדת שאי אפשר להפיל שלטון רע במחאה בלתי אלימה, אלא אם נוצר מצב שבו האנשים שאמורים לאייש את המנגנון מסרבים לעשות זאת. עוד כשל במחאה הוא שאין את הגורם שיתווך בין פשוטי העם והאליטות האינטלקטואליות, או במילים אחרות, כל זמן שהשוטר שואל את המפגינה אם היא "מחפשת בולבולים" זה אומר שאנחנו מפסידים בקרב על התודעה.

השקר שאנחנו אוהבים להאמין בו הוא הפייסבוק. הפייסבוק איננו תחליף לכיכר תחריר האמיתית, הוא לא יכול להיות באותה מידה שהמטוס איננו תחליף לחייל הפשוט בתורת המלחמה. אם משהו ישתנה, זה יקרה דרך הרגליים. זה יקרה לא באופן הנקודתי והספורדי של המחאה מול הבית של לפיד או שלום או מי שלא יהיה.

המחאה תצליח דווקא כשיותר ויותר אנשים יחסמו בגופם את הבריונים של עמידר וחלמיש מלפנות אנשים מהדיור הציבורי, או אפילו כשכל אותם סטודנטים שמוחים יצליחו להגיע לשכבות החלשות וללמד אותן על זכויותיהן, או לסייע להן להיות חלק מן החלום הישראלי. האם יש שוטר שיכול להילחם נגד שיעורים פרטיים? להפך, השיעורים הפרטיים ידחפו את השוטר לעברנו. ביום הזה אנחנו ננצח.

2.
מה שמחזיק אותנו יותר מכל - יותר מסמים, אלכוהול, וריאליטי זול

- זו העובדה הפשוטה והחותכת

שאנחנו נותנים לדמיון שלנו ללכת

ולחלום בלילות בחדרנו כשכבר עייפנו

שהנה מגיע המפץ הגדול

שהנה מגיעה התקווה הגדולה

שהוא יהיה ראש הממשלה

שמה שהבטיח יתקיים בקרוב

והנה יהיה לכולנו טוב.

התקווה היא הדבר שבליבנו בוער

אך היא נעצרה על תקיפת שוטר.

3.
לא ידעתי שדוד הדרי, סגן ראש עיריית ירושלים, נשכר על ידי הזירה הבינתחומית לקדם את ההצגה "רייצ'ל קורי".

אני אסביר:

א. הוא לא בודק עובדות כהווייתן. למשל, תיאטרון החאן *לא* מעלה את ההצגה. הזירה הבינתחומית, שמעלה את ההצגה, רק שכרה את האולם מה"חאן", וכמו כן הוא טעה בהיקף פעילותו ותקציבו של תיאטרון החאן והגדיל אותו פי כמה וכמה ממה שהוא באמת.

ב. אני בספק אם מישהו מחוץ לאנשי ההרד-קור של התיאטרון בכלל ידע שההצגה מתקיימת, עד שדוד הדרי התחיל להפגין נגדה, וסחף את כל כותרות העיתונים. יש לכם מושג כמה כותרות כאלה עולות? איזה זהב יחצ"ני זו שערורייה?

ג. רייצ'ל קורי, אפילו אחרי העורכים הימניים של הויקיפדיה, ניסתה בסך הכול להגן על בית מפני הריסה, ובאופן די מדהים לא עשתה משהו בלתי חוקי או בלתי דמוקרטי. מותה נקבע כ"תאונה" ולכן לא נקבעו למשפחתה פיצויים. העצמתה לכדי "שונאת ישראל", עלולה להביא המון "עוכרי ישראל" לתיאטרון שלא היו באים בדרך כלל. שלא לדבר על אותם "בני עוולה" שעלולים לנסות ולהגן בגופם על חירויות דמוקרטיות כמו חופש הביטוי, ההתאגדות, חופש המחשבה והדעה, חופש המידע, חופש האסיפה ועוד כל מיני זוטות כאלה שככל הנראה אינן מעניינות את סגן ראש עיריית ירושלים.

4.
”אין זו הפעם הראשונה שתיאטרון החאן, אשר נהנה מתקציב של מיליוני שקלים מעיריית ירושלים, מעלה הצגות בעייתיות אשר בשם האמנות פוגעות בעיר ירושלים ובמדינת ישראל“. אני חושש שזה לב ליבו של העניין. תיאטרון החאן, לפי הכתבה לא נהנה ממיליונים, כי אם בקושי מ-900,000 ש"ח, ובתמורה הוא אחת משכיות החמדה של ירושלים, המביא אליה תיירות ומאתגר בכל פעם מחדש את עולם התיאטרון. ברפרטואר שלו אולי הצגה אחת משש עוסקת בנושאים אקטואליים כבדים, ואם ההצגות פוגעות בעיר ירושלים ובמדינת ישראל, אדרבא, חובת ההוכחה עליו.

ה. לכבוד יום הולדתו של פרנץ קפקא: הגלגול.

בוקר אחד, כשהקיץ יאיר לפיד מתוך חלומות מתוקים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הנוקשה כמין שריון, ומדי הרימו מעט את ראשו היה רואה את כרסו החומה והמקומרת, העשויה חוליות נוקשות ומקושתות, עד שהכנסת כמעט שאינה יכולה להיאחז בה עוד ועומדת לצנוח מעליו לגמרי. רגליו המרובות, הדקות ועלובות לעומת מותר גופו, ריצדו לעיניו בחוסר ישע. מיד התחיל לצרוח ששלי אשמה והעם פופוליסט במשך שנתיים ברצף וביום האחרון העם הגיש את התפטרותו.

פעם שאלו את משה שמיר, איך זה שנעשית איש ימין? הוא השיב "אני נשארתי אותו דבר, זו המפלגה שסטתה שמאלה". אני מרגיש שהמדינה שוברת חזק ימינה.

חלק ראשון - פתיחה

המסדרון הלבן היה ארוך וצר מתמיד, דומה היה למערה חשוכה שעטלפים מתעופפים בה, ורגליו של נמרוד, שברגיל כבדות היו מן הקילומטרים הרבים שעשה בחדרו המואפל, הפכו לשקים גדושי עופרת. שום נס לא קרה בארכה הנוספת שניתנה לו – שבעת הימים, כמו ארבעים השנים שקדמו להם, לא הביאו עימם בשורה. התרופה החדשה, "החזקה ביותר שיצאה עד כה לשוק", הייתה לא יותר מאשר חבישה, לאברת ציפור פצועה.

כבר ארבעים שנה הוא נושא את סלע התופת שלו אל מעלות הזיכרון, וזה שב ומפיל אותו אל החול הרוחש חלקי גופות זועקות אליו לילה-לילה, משוועות לחיבור, לצד שרידי טנקים שרופים, וכל כמה שיתאמץ, אין הוא מצליח לחבר את החלקים זה לזה כיאות.

"אני לא מצליח!" הוא זועק בשנתו, "אני לא מצליח",

שוב ושוב ללא הרף, וכסיזיפוס של זמן אחר הוא מנסה ללא הצלחה לצרף מחדש ראש ערוף וגפיים לגוף תואם, ונדון להוסיף לנדוד בלב המאפליה שבנפשו האבודה.

מלחמת ההתשה התקבעה בנפשו של נמרוד כעובדה וגם כמטאפורה. 

כמי שהתרוקן מאישיותו, פשט ולבש צורה, עד שהתגלגל לנגרר, לנרפה ולחסר חיים, האחוז תחת בית שחייה ורק אלם תחנוניו נספג ומשיב הד עמום מכותלי המסדרון הלבן ורצפתו החורקת תחת כובד רגליו. כל תא ותא בגופה של ריקי זעק את נרפותו המבועתת, ובמוחה הלכו ונוצרו המילים:

"הגלים עוד לא הגיעו אל גובה הזיותיך, מלא עד אפס יד, רגל, עין, חביצת מוח, תנשמת נושמת נושפת ממתינה לתורה... בין גושי ברזל, חלקי קנה, צריח, מקלע, בית בליעה, מלוהטים כשנגעת בהם..."

אור לבן פרץ לפתע במסדרון, סגר עליהם במדקרותיו הרעות. חישוקים-חישוקים הקיף אותם ביהירותו, מטביע חותמו על הכתלים, על הרצפה, על נפשם המשוועת לשקט.

כמו השמש שהמשיכה בטיפוסה הבלתי נלאה עד שנתלתה על קנוקנת הרקיע – ענק אור עיוור רבץ כמפלצת מיתולוגית, ריבוא זרועותיו משתברות על הכלים הכבדים ועל גרגרי החול הלבנים. כשנחתו הפגזים, הצליח הגוף להקיא מקרבו את מכת הסנוורים ואת להט האש המתהפכת.

שירת הדממה הבלתי צפויה השרתה על הלוחמים רפיון. אפילו הנאה סמויה הצליחו למשוך מאפיק השקט הפתאומי. משהתפוגג המתח, התפוגגה גם הדריכות. הם הצליחו אפילו להתקלח ממי המכליות הממונעות, שניצלו את ההפוגה והגיעו. "לפחות נהרגו נקיים", ניסה לנחם עצמו לאחר אחד מסיוטי הלילה היותר מזוויעים – "לפחות נהרגו נקיים."

והנפש ביקשה הצלה ונאחזה בכל שביב של שקט. אבל השקט, כהרגלו, לא האריך ימים...

(הפתיחה לספרה של מלכה נתנזון, "ללב יש היגיון משלו". יצא בהוצאת עקד 2013.

פרקים מתוך הספר הופיעו לראשונה באיגרת השבועית)

השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה התאפיינו בתמורות מדיניות, כאשר את מקומם של המעצמות הקולוניאליסטיות, החליפו גושי המדינות. תקופה זו שכונתה "המלחמה הקרה", התאפיינה בנוקשות אידיאולוגית ובקיבוע מסגרות. אולם בד-בבד, חתרו מנגד וזאת בדרך חמקמקה משהו, הן כוחות השוק, הן גלי הגירה מארצות נחשלות כלכלית לארצות מבוססות, והן מגמות לאומיות. כך היינו עדים בסופו של האלף הקודם, ל"אביב העמים" הסובייטי שהביא לפיצולה של ברה"מ לשעבר לגורמיה הלאומיים הבסיסיים.

אולם דומה שהתפצלות זו לא נעצרה שם, וכעין דליקה בשדה קוצים, היא מתרחבת, למדינות כמו צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה, וזולגת משם, למרות שהדבר לא מומש עדיין בפועל, למדינות מערביות, בלגיה, ספרד, קנדה, ואף לבריטניה הגדולה לשעבר. מגמות אלו זוכות בקרב רבים לאהדה משום שהן נתפשות כעידן חדש של חופש. אולם בד-בבד, האם אינן מבטאות גם, נסיגה מחזון "הכפר הגלובלי" שנישא בפי-כל בסופו של האלף הקודם? וכי מהו לאום אם לא אותו בסיס שבטי קדמוני? אנו עדים אפוא למין תהליך "הפרטה" בקנה מידה לאומי כשאיש פונה לאוהליו ודואג לביתו. כמו-כן, אפשר שהנטיות האלו מבטאות גם פחד מתמורות שעשויות לגרום לאובדן זהויות.

בתחילת דברים אלו הזכרנו את כוחות השוק ואת גלי ההגירה. דומה שהללו אכן מערערים על זהויות אלו, אם תוך הפצה של מוצרים אחידים, ואם תוך גרימת שינויים דמוגרפיים המביאים לשינוי באורחות חיים מסורתיים. אולם דומה שמאז המשבר הכלכלי של 2008 הועם זוהרם של כוחות השוק. שכן פעילותם במישור הגלובלי הבהירה עד כמה תלויות מדינות העולם זו בזו. תלות שעשויה להביא ברכה, אך כמו סופה שאינה יודעת גבולות, גם אסון. השוק האירופי המשותף – בד בבד עם היותו הניסיון הראשון ליצור מעצמה על בסיס כלכלי גרידא, והניסיון האחרון ליצור גוש מדיני – מבטא בשנים האחרונות קשיים אלו בצורה הבולטת ביותר, כאשר מדינות הצפון נאלצות לממן את מדינות הדרום. וכבר נשמעים קולות, הקוראים להינתקות ולחזרה למבנים המדיניים הבסיסיים. לכאורה חזרה זו תואמת את המגמות הלאומיות הספרטיסטיות, אולם יש לשים לב שעתה בסיסה הוא בסיס כלכלי...

האם יתכן שבסיס זה יחליף בעתיד את מגמת ההיפרדות על בסיס לאומי? האם לא ניתן לעלות על הדעת, שביום מן הימים, תחליט מדינה כלשהי אף ממעוז הקפיטליזם, להיפרד מהברית על בסיס זה? הנה כי-כן נהיה עדים כיצד קם הגולם על יוצרו. אך אפשר שהמגמה החדשה הזו, מבשרת גם אופק חדש. לא עוד יצירת ישויות על בסיס לאומי גרידא, כי אם על בסיס כלכלי, כתשתית חומרית, הקודמת אף לראשון. מאידך, בכדי למנוע תחושת חוסר יציבות בסיסית הנובעת מגלי הגירה, העשויים אף להתגבר, חייבות יהיו המבוססות שמביניהם להמשיך ולתמוך בדרך כלשהיא בנחשלות. וכך, שלא לשמה, יהא באיזון זה משום חזרה כלשהי לערכים מרכסיסטיים, אף-כי לא מן הטעמים המקוריים.

ולא הזכרנו עדיין את התמורות הטכנולוגיות שאפשר שהן החתרן הגדול מכולם. הרי הן ההנדסה הגנטית, הן היכולות להגיע ממקום למקום בתוך זמנים מתקצרים, והן המהפכה התקשורתית, הרי כל אלו, למרות שמניעיהם הם ברובם קפיטליסטיים-אנוכיים, מבטלים גבולות בן גזעים, לאומים וחברות. לכאורה נראה כעת שהעולם המוסלמי שסביבנו, ואפשר שחלקים מהעולם כולו, כמו גם במדינתנו, נאחזים באמונותיהם המסורתיות, כעין חיזוק ללאומיותם, וככלי להתמודדות כנגד אובדן זהות. אך יחד-עם-זאת, החתרנות הטכנולוגית, ובעיקר זו התקשורתית, של הרשתות החברתיות, יוצרות שוק של נקודות מבט.

לעיתים הרשתות מאיימות כדי כך, שהשלטונות המדינתיים מגבילים את הכניסה אליהם. פעולה זו מתבצעת בצורה הדראסטית ביותר במדינות הנחשבות כדיקטטוריות, אולם אנו עדים לניסיונות הגבלה כגון אלו, אף במדינות הנקראות נאורות. האם אפשר שניסיונות ההגבלה נובעים מחרדה מפגיעה במעמדה של מדינה טריטוריאלית באשר היא? ושמא עדים אנו לתהליך אבולוציוני שבסופו יאלמו הללו, כשאת מקומם יחליפו הרשתות שיישאו אופי של קהילות בין לאומיות שבבסיסן עומדים עניינים או תפישות עולם משותפות. כך או כך, הם אלו אשר יקשרו בין בני אדם ממקומות שונים ולאו דווקא מן ההיבט הלאומי או החומרי.

יתכן אפוא שתהליך התפוררות הגושים למדינות - תחילה על בסיס לאומי, ואחר על בסיס כלכלי גרידא - יביא בסיכומו של דבר לגל התפוררויות נוסף שיעלה את קרנן של הערים, כמספקות תשתיות קיומיות בסיסיות. ערים שיהיו מאוגדות ברשתות קהילתיות בין-לאומיות. מבנה זה יזכיר במשהו את "ועד הקהילות" היהודי; ואמנם כבר נטען, שדגם גלותי זה - וזאת למרות שבעבר הוקע מול גלי הלאומנות - הוא הדגם העתידי. ומרגע שאלו יקומו, יקום מן הסתם, גם ארגון הועדים, שיתאם ביניהם, אם בקביעת סטנדרטים שיהוו בסיס לכולם, ואם באיחוד כוחות לשם מטרות משותפות. ארגון זה יתפוש את מקומו של ארגון האומות-המאוחדות, שאומנם מבטא חזון שיתופי, אך יחד-עם-זאת, גם מקבע מסגרות נושנות.

אלו הם אך הבהובים מבעד לענני העתיד. הם אינם נהירים. אפשר שהם מתעתעים, ואפשר גם שבעצם העלאתם, דהיינו בדרך ארגון המציאות, יש משום נקיטת קו. ימים יגידו.

בַּיָּד, בָּרֶגֶל בַּגַּב

עוֹד יַגִּיעַ לָאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים

עִם הַכְּאֵב הַזֶּה, אַתָּה אוֹמֵר, צָרִיךְ לְדַבֵּר.

דִּבַּרְתִּי וְאֵין עִם מִי לְדַבֵּר

כִּמְעַט כִּלִּיתִי אֶת הַתְּרוּפוֹת שֶׁבַּסַּל

לא עוֹבֵר

פָּנִיתִי לִמְדַקְּרִים

חַשְׁתִּי זְרָמִים

קָרִים גַּם חַמִּים, קֵהִים גַּם חַדִּים

עוֹד גּוֹבֵר.

עִם הָראשׁ צָרִיךְ לְדַבֵּר

ראשׁ קוֹדֵחַ, מֻטְרָף

אֵין עִם מִי לְדַבֵּר

צָרִיךְ לְדַבֵּר

אֵין עִם מִי

יֵשׁ מִי

אֵין מִי

יֵשׁ

אֵין

יֵשׁ

אֵשׁ!

(בתיה מיכלביץ', מתוך ספר השירים "עִדָּן שֶׁל כּוֹכָבִים קָשִׁים". יצא לאור בהוצאת צבעונים)

סיפור. חלק 1 מתוך 2

קיבוץ בלי פרחים

בתמונה הראשונה אכתוב את המתח, אתאר את הפחדים ותהיה תחרות. אני לא רוצה להתחיל בתיאורים ספרותיים של נוף רחב ראות, שדות ירוקים ופרחי כלניות אדמדמות, שרועות להן בשלווה סביב הקיבוץ, מתנדנדות בקצב הרוח. וכמובן שלא אתאר את הפרחים הלבנים הצצים בין עליהם של עצי ההדר. הקיבוץ מוקף בעצי הדר, ולא אכתוב על ריח הפרחים המשכר. גם אין בכוונתי לעצור עם המצלמה על ריח פרחי ההדר. זה בלתי אפשרי להעביר באמצעות מצלמת קולנוע את ריח הפרחים. בשום פנים ואופן, אני לא רוצה לתאר את השמים הכחולים והיובש באדמה. לא, את השמש העולה אני לא רוצה לתאר ולא את האדמה השחורה, את השדה העשן שבו האש בוקעת ועולה כמו במחנות הריכוז של גרמניה ופולין. אני לא רוצה לחזור לטרזנשטט או לאושוויץ. לא, בשום אופן לא.

אני אעשה מזה סרט קולנוע. תוך כדי מוסיקת פתיחה נעימה ורכה, תופענה הודעות הפתיחה של הסרט, עם שמות  של גדולי שחקני האוסקר בעלי השמות המפוצצים שישחקו בו.

א.

רואים את אריה בן 16 שנים, דוהר על סוס, במהירות חסרת-תקדים, הוא דוהר לקראתי, ממש לכיוון שלי, כאילו עלי, לאן עלי לברוח ? לאן להסתתר? הסוס עלול לדרוס אותי. מפחיד. אריה דוהר במרחבים. שדות ירוקים. די! אריה דוהר עלי וכמעט רומס אותי. אני המצלמה בסיפור. בלי לתאר שדות ירוקים ובלי פרחי כלניות אדומות. בלי אירוסים שחורים וסגולים. בלי שדות כותנה לבנה, אולי רק רמז קטנטן לשדות במישור החוף, ליד נתניה, משהו כזה, אולי אפילו ליד נחל פולג, לא הרחק ממכון וינגייט. שער הניצחון, בעברית צחה.

רוכב על סוס ערבי אציל. דוהר במהירות. ואז, תוך כדי שירתה של המיסה סולמניס של בטהובן, אצלם בקלוז-אפ את האש העולה מהשדה, מהאדמה השחורה באזור הביצה, ליד הקיבוץ. פעם הייתה כאן ביצה נוראה ויתושי מלריה עקצו והרגו את חברי הקהילות באזור. לא נתאר את הביצה ולא נחזור לתקופת הביצות.

אריה דוהר עלי וכמעט רומס אותי. ברגע האחרון אני מזיז את המצלמה. הוא שומע בתוכו את השיחה הזו. השיחה הפנימית שלו. כל השיחות האינטימיות תהיינה מעין שיחות פנים של "אריה עם אריה". שהרי כל הסרט הוא על אריה הפנימי. איך להוציא את הפנימי מאריה החיצוני. איך אריה הפנימי מרפא את אריה החיצוני, או להיפך. איך אריה החיצוני מחליא את אריה הפנימי או להיפך.

ב.

כעת, בואו נעביר את המצלמה לחדר שבו גרה אימו של אריה. אריה כרגע בפגישה עם אימא שלו בחדרה המאוד צנוע בקיבוץ. היא שוכבת במיטה. היא לא חולה. היא לא משתעלת, היא כבר חיה זמן-רב ללא מחלת ריאות. זו הייתה המחלה שהביאה אותה לאשפוז בליון, צרפת, לפני ששלום נולד. שלום, אחיו של אריה, נולד בצרפת. לא, שלום לא נולד בצרפת, אמו ואביו של אריה התאהבו בצרפת והביאו את שלום. לא, אמו ואביו לא התאהבו בצרפת, הם התאהבו בקווקז. נו כבר?! די!?

אימא הייתה אחות  בקווקז, אבא עבד במרעה. אחרי זה בצרפת הם התאהבו. לא הם לא התאהבו בצרפת. הביאו לעולם את שלום בצרפת. לא, שלום אחיו של אריה הרי נולד בישראל, בקיבוץ הזה. טוב. לא טוב.

אימא שוכבת במיטה ואריה עומד בקרבתה, די עצבני והיא מטילה עליו את האשמה למחלתו, לא מתוך כוונה רעה. לא!! :

- "אתה היית הבריא היחיד שנותר בקבוצה"... ואריה משתומם מאוד, הוא לא מבין. אם הוא היה הבריא היחיד, אז למה הוא חלה במחלה הנוראה הזו. שואל אותה:

- "אני הבריא היחיד? אז איך זה שאני חולה, כל כך חולה?" פנים הבית, מדברים, שותים, לא צוחקים. יש מתח גדול ביניהם. הוא כועס. לא ברור למה. למה אריה כועס על אימא שלו? הוא כועס על שלא עצרו אותו מלהיכנס לחדרם של הילדים החולים. לא עצרו בעדו להיכנס לחדרים של חולי הפוליו. המצלמה מתמקדת בפניו הכעוסים של אריה...

- "למה לא עצרו אותי ? למה לא שמרו עלי? ילד בן שנה וקצת, אי-אפשר לעצור ילד, תינוק מלחטוף מחלה איומה שכזו?" ואמו חוזרת ואומרת לו:

- אתה נכנסת בעצמך לחדרי הנגועים במגפת הפוליו, כי  אילו לא נכנסת לשם לא הייתה נדבקת בך המחלה. אתה הרי נשארת אחרון, אתה היית הבריא היחידי מכל הקבוצה". המצלמה מטיילת בין פניו הכעוסים של אריה ופניה הרכים של אמו... אריה לא זוכר את הרגע הזה. אחרת הייתי מראה את הרגע הזה, עכשיו, כאן, מצלם במצלמה. אבל איך לצלם את מה שאריה לא זוכר ? לא זוכר איך הוא נכנס לחדר הנגועים ונדבק בווירוס הפוליו. אך מעל לכול, אריה לא זוכר שמישהו ניסה למנוע אותו מלהיכנס לחדרי הילדים החולים.

אריה נדבק במחלה, אריה זוכר את המחלה הנוראה, אריה זוכר את השיתוק.

- "היית משותק מכף רגל עד ראש, זה היה נורא. קיבלת את המחלה בצורה הכי נוראית מכולם. בעוד הם הבריאו לאט-לאט מהמחלה, ואתה לא. דווקא אתה, הבן של האחות של הקיבוץ. דווקא אתה נשאת את הווירוס בתוכך, איתך עד היום. הווירוס עדיין בתוכך. אתה חייב לדעת זאת". המצלמה תחפש את הוירוס על אריה, על בגדיו, ידיו...

ג.

לכן הוא דוהר עכשיו במהירות, על סוס ערבי אציל ומשקיע את כל אומץ ליבו וכוחותיו כדי לדרבן את הסוס שלו וכדי לנצח את יגאל בתחרות סוסים. לצידו של אריה, דוהר יגאל, על סוס ערבי אציל אחר. הם בתחרות מהירות. המצלמה תרדוף אחריהם בקצב המהירות של הדהירה. כמובן, לא נשמיע את קול המנוע של המכונית, בעריכה נמחק את הסאונד, כדי להשאיר את הטבע, כדי לבנות את האילוזיה. אתם לא תחושו שמדובר במכונית, אתם תשכחו את הצד הטכני של הצילומים. אתם תשכחו את המצלמה. אתם תהיו שקועים בתוך הסיפור. ותזדהו עם הדמויות המופלאות שבחרתי עבורכם. ננסה לתת לזה את התחושה של הטבע, כאן נשמיע את קולות מן הטבע. נצלם בחוץ. נערוך אחר-כך בחדרי עריכה. אתם תשכחו שיש חדרי עריכה.

אריה ויגאל בתחרות, רואים את המאמץ הרב המושקע בפניהם, רואים את השרירים האדירים של הסוסים המתנשמים, ורואים את המהירות האדירה של הסוסים. וגם, כבדרך אגב, נראה כמה צופים שממתינים, ביניהם עומדת היפה בנערות, חמוטל. הכי יפה שבעולם. עיניים כחולות, גוף חטוב כמעט מושלם. איזו יפהפייה. צברית. חתיכה ולא הרחק ממנה גם עומדת דיאנה, בין המעודדות, המתלהבות. המצלמה דוהרת כאילו היא הסוס בעצמו. שתי הבנות לא רוקדות, הן לא שרות, הן אפילו מנסות להסתיר את התרגשותן. כדי שלא נוכל להבחין ולדעת במי הן תומכות. חמוטל בת גילו של אריה, בת 16 שנים ואילו יגאל בן 14 ודיאנה, לא תאמינו, בת 19 נראית מבוגרת מאוד לעומת יגאל. חמש שנים הבדילו בין יגאל ודיאנה. דיאנה היא אמריקאית חתיכה, שבאה לשנת שירות בקיבוץ. המצלמה דוברת כאילו היא סוס בתחרות. ועוד עמדו שם שני בנים או שתי בנות לפי טעם הבימוי, זה כבר תלוי בערכים אחרים הקשורים בהפקה ובהוצאות הכספיים. כדי ליפות את השטח בנוכחות אנושית. כדי למלא את השטח בניצבים מהי העלות התקציבית? אפשר היה לצלם בלי נוכחותו, בלי קהל מעודדות, בלי צעקות ובלי תגובתו של איש רק תחרות של יגאל מול אריה, "מי משניהם הגבר האמיתי?"

המצלמה מצלמת את כל הטבע. הנוכחות שם של חמוטל וגם דיאנה, אלמנט שיוסיף להתרגשות של יגאל ואריה. ימריץ אותם להתאמץ בתחרות. ימריץ כל אחד מהם לנצח, להצליח, לגבור על היריב. זה יוסיף יותר מתח, יותר עוצמה למאבק המתמיד הזה. מהם בדיוק היחסים בין יגאל וחמוטל? כלום! ובין אריה ודיאנה? לא כלום, ממש אין. אם כי ייתכן מאוד שאריה היה מעדיף שדיאנה תבוא דווקא למיטתו שלו ולא לזו של יגאל.

יגאל הוא בן 14, כבר צילמנו אותו בדהירתו, צעיר מאריה רק בשנתיים ימים, כבר אמרנו. יפה תואר, גוף שרירי, מבט חד ועמוק, נבון, זריז, בנם של ורד ומר חזק:

 - "אני תמיד מנצח את כולם בדהירה", הוא מחייך חיוך גדול של מנצחים. אריה כועס על עצמו, קשה לו להפסיד, היה רוצה לנצח את הקטנצ'יק השחצן הזה עם הפה הגדול, הזה:

- "אתה לא מנצח אותי! אותי לא מנצחים כל-כך בקלות, ילד" מסנן מבין שיניו. המצלמה מטיילת בין שני הפרצופים המאומצים בזמן התחרות. המתח, הזיעה...

(אוריאל זוהר: רגל משותקת, לא רגל מעץ. חלק 1 מתוך 2. הסיפור יצא לאור בספר:  "אהבתך מתבוננת בי מאחורי הגדר" בהוצאת אחוה, 167 עמ', חיפה 2013)

שנתי לא עלי

ואהבתי לא אליך

ברגע של ערות נשנית

ידעתי, אני שיפחתך

כעבד אלך אל ידיך

עונה לשאלותיך

ואתה לי אוהב תאמר

מבטך האופקי התמידי כבר נמוג

כמו גם כל מתנותיי אליך

בעצב, גופי לא עוד יתמכר לשלך

מבטי פונה אל תוכי, לא אל עיניך

תלך איתן ברחוב מצולק

ואני לא עוד אחזיק בידיך

ואני בחדרי.

סורגים.

כעסי אליך

וגם כך תשוקתי

לך סוב עימן,  אני אינני נחשבת

שימחתך לי היא רוגע

אני אסתדר, אני אינני נאהבת

ובחלום שלי,

עוד אמשיך לגמוע מכוס אדוני

ואחשוב מה אומר הוא לנערת שעשועיו

וכמהה שיאמר את זאת לי.

ואדע כי צדקה התורה, ואדע כי צדק גורלי

ידיך אל הנער אל תשלחי

בעצב, אהוּב אוֹהבִי.

(עידית גבע, בוגרת תיאטרון החדר)

לפנות בוקר,

בשעת הציפורים,

לפני שהכעס מפציע,

אני נמלאת חמלה

נטולת אִם וּמָדוע.

ברגע יתום,

שנתלש מאתמול,

יש מקום רק לשתי עיניים, עיניים

לא שקטות, שפתיים,

שפתיים חשוקות, ואף שנדמה

כי אַחְמול כך אותָךְ

לפחות עד מחר −

נחתך

באחת

הרגע

הרך

ונותר אך צער −

אין אהבה

שאינה תלויה בדבר.

(ורד זינגר, יוצרת ועורכת מילים, 052-222-3116)

והגיעו ימי

הוללות,

ונפרצה הדלת

וחלוני

מביאים לי

וילונות

קטיפה

ומשי

ואין איש

אחד שיכול

להצביע

עלי

ולומר

ריק.

(בילי לרנר, משוררת)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר, הוידוי האחרון

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

"זהו מבצע של משחק נדיר, מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין כי המוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ו', 19.7.2013, בשעה 14:00

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

העלמה והמוות

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. פאולינה מזהה אותו כמי שעינה אותה ואנס אותה.

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום א', 7.7.2013, בשעה 20:30

יום ב', 8.7.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 12.7.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

9.7, יום ג', 20:30, תיאטרון הקרון תל אביב

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪.

כתבה ב-ynet. ראיון: קול השלום. להזמנות, ירון: 050-657-7027

http://www.youtube.com/watch?v=gyR2f8W-FPM

"אחר כך משהו קרה"

שלום חברים, הנכם מוזמנים להקרנת הבכורה של הסרט "אחר כך משהו קרה"

יום שלישי  09/07/2013  בשעה 20:00  בסינמטק ת"א

תאריכים נוספים ביולי: 10,16,23-07 בשעה: 22:00

אביגדור וייל, 03-5222470

החתול והכלב - באולם דובדבן: טל אבני - LuBaZuK

טל, בוגר תיאטרון החדר, שחקן, רקדן, כוריאוגרף, יוצא אל הבמה עם להקתו LuBaZuK, במופע רוק: כותב, מלחין ושר.

11 ביולי ב"החתול והכלב", קרליבך 23 תל אביב. 40 ש' כניסה. דלתות ב: 22:00 מופע ב: 22:45. (פייסבוק)

האירועים באולם "דובדבן" הם פינה חדשה בסצנה התל-אביבית, בניהולו האמנותי של אבי גיבסון בר-אל. 
יוצרים המעוניינים להופיע במסגרת זו יפנו לגיבסון: 0508-497715. 

חנוך לוין כאן ועכשיו

פרוזה. מערכונים. קטעים ממחזות. שירים

במאי ועורך: אלברט כהן. מנהל מוזיקלי וליווי: שי בן יעקב

שחקנים: אסתי קונטס, אביגיל ארנהיים, אשר ברנשטיין

ביום שישי, 12.7. בשעה 21:30, גלריה עמליה ארבל, רח' בן יהודה 100 תל אביב.

- 70 ש"ח; למזמינים מראש: 60 ש"ח

טל': 050-548-0042,  03-544-4399

שלי קלינג: במעטפות

חברי תיאטרון החדר היקרים!

הסרט העצמאי מאוד "במעטפות" שיצרתי בזמן לימודי בתיאטרון החדר ובתמיכתו של אמיר היקר, יוקרן ביולי בבית ציוני אמריקה. הסרט עוסק בתהליכי יצירה ונוגע לכל אחד ואחת מאתנו, הנאבקים להגשים את חלומותינו. בואו ליהנות ולתמוך ביצירה עצמאית!

בית ציוני אמריקה, תל-אביב, יום שישי, 19/7 בשעה 14:30,  יום שלישי, 23/7 בשעה 20:00

כרטיסים באתר "אורלנדו סינמה" ובקופות, ב- 30 ש"ח, הנחה לקבוצות!

רייצ'ל קורי

תקציר הפרקים הקודמים:

בחודש מרץ 2003, עמדה רייצ'ל קורי ז"ל, בהפגנת מחאה כנגד הריסתו של בית בשכונה של רפיח ברצועת עזה. דחפור של צה"ל דרס אותה למוות. על נסיבות מותה קיימת מחלוקת בין עדי ראייה בשטח לבין צה"ל. המחזה "קוראים לי רייצ'ל קורי", בבימויו של אלן ריקמן הוצג בהצלחה בלונדון. עתה מעלה אותו הזירה הבינתחומית בירושלים באולם החאן הירושלמי. סגן ראש עיריית ירושלים מר דוד הדרי, טען שיש להפסיק את תקציבי העירייה לתיאטרון החאן, בגלל שלדבריו ההצגה היא בגדר "הסתה" כנגד מדינת ישראל. איגוד במאי ישראל כתב בתגובה את המכתב הבא:

לכבוד

דוד הדרי

במייל: hddavid@jerusalem.muni.il

סגן ראש העיר

ירושלים

אדון נכבד,

הגיע לאוזנינו שיש דיון על תקצוב תיאטרון הזירה הבין תחומית עקב העלאת ההצגה על

פעילת השמאל רייצ'ל קורי.

המחזה הועלה בהצלחה באנגליה והינו חומר תיאטרלי מורכב המזמין למחשבה. אנחנו רואים בחומרה את חוסר ההבנה של נבחרי ציבור את המושג חופש הביטוי והיצירה. נבחרי ציבור נבחרו לייצג את כלל הציבור גם זה שאינו מיצג את עמדותיו הפוליטיות. תפקיד של האמן במדינה דמוקרטית הוא להשמיע את קולו הייחודי, להעלות נושאים השנויים במחלוקת ולהעביר ביקורת, לפעמים נוקבת, על מצב החברה. צנזורה פוליטית של יצירות אמנות אין לה מקום במשטר דמוקרטי ועלולה לסכן את טיבו של משטר זה.

אנו דורשים לא לפגוע בתקציב התיאטרון ולאפשר לו להעלות מחזות על פי שיקוליו האמנותיים והדמוקרטים.

בתקווה שדרישתנו תיפול אוזן קשבת,

בכבוד רב ובברכה

הועד המנהל בת"י

איגוד במאי התיאטרון בישראל

עותק:

תיאטרון הזירה הבינתחומית

תיאטרון החאן

-------

תגובתו של מר הדרי:

לכבוד

איגוד במאי ישראל

שלום וברכה,

הנני מאשר קבלת מכתבכם בנושא שבנדון.

ברצוני להבהיר כי אני בהחלט בעד חופש הביטוי, ואני בהחלט בעד מימוש ערכי הדמוקרטיה במדינת ישראל.

על אף כל הנ"ל, אינני יכול להסכים עם חיפוש ביטוי הפוגע במדינת ישראל, בחיילי צבא ההגנה לישראל ובתושבי הדרום.

גם לחופש הביטוי יש גבול!

המעוניינים בחופש ביטוי בצורה הפוגעת במדינת ישראל וצה"ל יכולים (לצערי הרב) לעשות זאת

בכספם הפרטי ולא בעת שהם מקבלים מליוני שקלים מהקופה הציבורית.

בברכה,

דוד הדרי

סגן ראש העיר ירושלים

מחזיק תיק הכספים

טל' 02-6297980, פקס: 02-6297430

http://www.facebook.com/hddavidd

-------------- -------------- --------------

ערב סולידריות

במוצ"ש, 20.7, בשעה 20:00, יתקיים בתל אביב ערב סולידאריות עם תיאטרון אל-חכוואתי, בעקבות החלטתו של השר לביטחון פנים לסגור את התיאטרון ולבטל את פסטיבל הצגות הילדים. אמנים, שחקנים, זמרים שמעוניינים להופיע בערב הזה, מוזמנים לפנות אל ורדית שלפי או אל עינת ויצמן.

מחאת הבובות:

אחד מביטויי המחאה כנגד סגירת פסטיבל הילדים באל-חכוואתי הוא סרטון שפרסם אריאל דורון. ("הארץ"), (העצומה)

https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=-pCFTj2Tavs

-------------- -------------- --------------

ציטוט

"כל מה שהוא קבוע ויציב - מתנדף, כל הקדוש - נעשה חולין".

(קארל מרקס, "המניפסט הקומוניסטי", על הקפיטליזם (מקור).

-------------- -------------- --------------

שוטף פלוס

מיסודו של איתי יטוב, בוגר תיאטרון החדר ומנהל אמנותי של "הקבוצה ביפו": שוטף פלוס.

-------------- -------------- --------------

וְתַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ

(תפילה זכה, מחזור יום הכיפורים)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)