הצטרפו לאיגרת השבועית

מתן הביטוי לרגשות שלנו באמצעות היצירה, היא הדרך אל המצב הטבעי הנשאף של האדם, שהוא השמחה והאושר.


סיפור. חלק 1 מתוך 2

 

קיבוץ בלי פרחים

 

בתמונה הראשונה אכתוב את המתח, אתאר את הפחדים ותהיה תחרות. אני לא רוצה להתחיל בתיאורים ספרותיים של נוף רחב ראות, שדות ירוקים ופרחי כלניות אדמדמות, שרועות להן בשלווה סביב הקיבוץ, מתנדנדות בקצב הרוח. וכמובן שלא אתאר את הפרחים הלבנים הצצים בין עליהם של עצי ההדר. הקיבוץ מוקף בעצי הדר, ולא אכתוב על ריח הפרחים המשכר. גם אין בכוונתי לעצור עם המצלמה על ריח פרחי ההדר. זה בלתי אפשרי להעביר באמצעות מצלמת קולנוע את ריח הפרחים. בשום פנים ואופן, אני לא רוצה לתאר את השמים הכחולים והיובש באדמה. לא, את השמש העולה אני לא רוצה לתאר ולא את האדמה השחורה, את השדה העשן שבו האש בוקעת ועולה כמו במחנות הריכוז של גרמניה ופולין. אני לא רוצה לחזור לטרזנשטט או לאושוויץ. לא, בשום אופן לא.

אני אעשה מזה סרט קולנוע. תוך כדי מוסיקת פתיחה נעימה ורכה, תופענה הודעות הפתיחה של הסרט, עם שמות  של גדולי שחקני האוסקר בעלי השמות המפוצצים שישחקו בו.

 

א.

רואים את אריה בן 16 שנים, דוהר על סוס, במהירות חסרת-תקדים, הוא דוהר לקראתי, ממש לכיוון שלי, כאילו עלי, לאן עלי לברוח ? לאן להסתתר? הסוס עלול לדרוס אותי. מפחיד. אריה דוהר במרחבים. שדות ירוקים. די! אריה דוהר עלי וכמעט רומס אותי. אני המצלמה בסיפור. בלי לתאר שדות ירוקים ובלי פרחי כלניות אדומות. בלי אירוסים שחורים וסגולים. בלי שדות כותנה לבנה, אולי רק רמז קטנטן לשדות במישור החוף, ליד נתניה, משהו כזה, אולי אפילו ליד נחל פולג, לא הרחק ממכון וינגייט. שער הניצחון, בעברית צחה.

רוכב על סוס ערבי אציל. דוהר במהירות. ואז, תוך כדי שירתה של המיסה סולמניס של בטהובן, אצלם בקלוז-אפ את האש העולה מהשדה, מהאדמה השחורה באזור הביצה, ליד הקיבוץ. פעם הייתה כאן ביצה נוראה ויתושי מלריה עקצו והרגו את חברי הקהילות באזור. לא נתאר את הביצה ולא נחזור לתקופת הביצות.

אריה דוהר עלי וכמעט רומס אותי. ברגע האחרון אני מזיז את המצלמה. הוא שומע בתוכו את השיחה הזו. השיחה הפנימית שלו. כל השיחות האינטימיות תהיינה מעין שיחות פנים של "אריה עם אריה". שהרי כל הסרט הוא על אריה הפנימי. איך להוציא את הפנימי מאריה החיצוני. איך אריה הפנימי מרפא את אריה החיצוני, או להיפך. איך אריה החיצוני מחליא את אריה הפנימי או להיפך.

 

ב.

כעת, בואו נעביר את המצלמה לחדר שבו גרה אימו של אריה. אריה כרגע בפגישה עם אימא שלו בחדרה המאוד צנוע בקיבוץ. היא שוכבת במיטה. היא לא חולה. היא לא משתעלת, היא כבר חיה זמן-רב ללא מחלת ריאות. זו הייתה המחלה שהביאה אותה לאשפוז בליון, צרפת, לפני ששלום נולד. שלום, אחיו של אריה, נולד בצרפת. לא, שלום לא נולד בצרפת, אמו ואביו של אריה התאהבו בצרפת והביאו את שלום. לא, אמו ואביו לא התאהבו בצרפת, הם התאהבו בקווקז. נו כבר?! די!?

אימא הייתה אחות  בקווקז, אבא עבד במרעה. אחרי זה בצרפת הם התאהבו. לא הם לא התאהבו בצרפת. הביאו לעולם את שלום בצרפת. לא, שלום אחיו של אריה הרי נולד בישראל, בקיבוץ הזה. טוב. לא טוב.

אימא שוכבת במיטה ואריה עומד בקרבתה, די עצבני והיא מטילה עליו את האשמה למחלתו, לא מתוך כוונה רעה. לא!! :

- "אתה היית הבריא היחיד שנותר בקבוצה"... ואריה משתומם מאוד, הוא לא מבין. אם הוא היה הבריא היחיד, אז למה הוא חלה במחלה הנוראה הזו. שואל אותה:

- "אני הבריא היחיד? אז איך זה שאני חולה, כל כך חולה?" פנים הבית, מדברים, שותים, לא צוחקים. יש מתח גדול ביניהם. הוא כועס. לא ברור למה. למה אריה כועס על אימא שלו? הוא כועס על שלא עצרו אותו מלהיכנס לחדרם של הילדים החולים. לא עצרו בעדו להיכנס לחדרים של חולי הפוליו. המצלמה מתמקדת בפניו הכעוסים של אריה...

- "למה לא עצרו אותי ? למה לא שמרו עלי? ילד בן שנה וקצת, אי-אפשר לעצור ילד, תינוק מלחטוף מחלה איומה שכזו?" ואמו חוזרת ואומרת לו:

- אתה נכנסת בעצמך לחדרי הנגועים במגפת הפוליו, כי  אילו לא נכנסת לשם לא הייתה נדבקת בך המחלה. אתה הרי נשארת אחרון, אתה היית הבריא היחידי מכל הקבוצה". המצלמה מטיילת בין פניו הכעוסים של אריה ופניה הרכים של אמו... אריה לא זוכר את הרגע הזה. אחרת הייתי מראה את הרגע הזה, עכשיו, כאן, מצלם במצלמה. אבל איך לצלם את מה שאריה לא זוכר ? לא זוכר איך הוא נכנס לחדר הנגועים ונדבק בווירוס הפוליו. אך מעל לכול, אריה לא זוכר שמישהו ניסה למנוע אותו מלהיכנס לחדרי הילדים החולים.

אריה נדבק במחלה, אריה זוכר את המחלה הנוראה, אריה זוכר את השיתוק.

- "היית משותק מכף רגל עד ראש, זה היה נורא. קיבלת את המחלה בצורה הכי נוראית מכולם. בעוד הם הבריאו לאט-לאט מהמחלה, ואתה לא. דווקא אתה, הבן של האחות של הקיבוץ. דווקא אתה נשאת את הווירוס בתוכך, איתך עד היום. הווירוס עדיין בתוכך. אתה חייב לדעת זאת". המצלמה תחפש את הוירוס על אריה, על בגדיו, ידיו...

 

ג.

לכן הוא דוהר עכשיו במהירות, על סוס ערבי אציל ומשקיע את כל אומץ ליבו וכוחותיו כדי לדרבן את הסוס שלו וכדי לנצח את יגאל בתחרות סוסים. לצידו של אריה, דוהר יגאל, על סוס ערבי אציל אחר. הם בתחרות מהירות. המצלמה תרדוף אחריהם בקצב המהירות של הדהירה. כמובן, לא נשמיע את קול המנוע של המכונית, בעריכה נמחק את הסאונד, כדי להשאיר את הטבע, כדי לבנות את האילוזיה. אתם לא תחושו שמדובר במכונית, אתם תשכחו את הצד הטכני של הצילומים. אתם תשכחו את המצלמה. אתם תהיו שקועים בתוך הסיפור. ותזדהו עם הדמויות המופלאות שבחרתי עבורכם. ננסה לתת לזה את התחושה של הטבע, כאן נשמיע את קולות מן הטבע. נצלם בחוץ. נערוך אחר-כך בחדרי עריכה. אתם תשכחו שיש חדרי עריכה.

אריה ויגאל בתחרות, רואים את המאמץ הרב המושקע בפניהם, רואים את השרירים האדירים של הסוסים המתנשמים, ורואים את המהירות האדירה של הסוסים. וגם, כבדרך אגב, נראה כמה צופים שממתינים, ביניהם עומדת היפה בנערות, חמוטל. הכי יפה שבעולם. עיניים כחולות, גוף חטוב כמעט מושלם. איזו יפהפייה. צברית. חתיכה ולא הרחק ממנה גם עומדת דיאנה, בין המעודדות, המתלהבות. המצלמה דוהרת כאילו היא הסוס בעצמו. שתי הבנות לא רוקדות, הן לא שרות, הן אפילו מנסות להסתיר את התרגשותן. כדי שלא נוכל להבחין ולדעת במי הן תומכות. חמוטל בת גילו של אריה, בת 16 שנים ואילו יגאל בן 14 ודיאנה, לא תאמינו, בת 19 נראית מבוגרת מאוד לעומת יגאל. חמש שנים הבדילו בין יגאל ודיאנה. דיאנה היא אמריקאית חתיכה, שבאה לשנת שירות בקיבוץ. המצלמה דוברת כאילו היא סוס בתחרות. ועוד עמדו שם שני בנים או שתי בנות לפי טעם הבימוי, זה כבר תלוי בערכים אחרים הקשורים בהפקה ובהוצאות הכספיים. כדי ליפות את השטח בנוכחות אנושית. כדי למלא את השטח בניצבים מהי העלות התקציבית? אפשר היה לצלם בלי נוכחותו, בלי קהל מעודדות, בלי צעקות ובלי תגובתו של איש רק תחרות של יגאל מול אריה, "מי משניהם הגבר האמיתי?"

המצלמה מצלמת את כל הטבע. הנוכחות שם של חמוטל וגם דיאנה, אלמנט שיוסיף להתרגשות של יגאל ואריה. ימריץ אותם להתאמץ בתחרות. ימריץ כל אחד מהם לנצח, להצליח, לגבור על היריב. זה יוסיף יותר מתח, יותר עוצמה למאבק המתמיד הזה. מהם בדיוק היחסים בין יגאל וחמוטל? כלום! ובין אריה ודיאנה? לא כלום, ממש אין. אם כי ייתכן מאוד שאריה היה מעדיף שדיאנה תבוא דווקא למיטתו שלו ולא לזו של יגאל.

יגאל הוא בן 14, כבר צילמנו אותו בדהירתו, צעיר מאריה רק בשנתיים ימים, כבר אמרנו. יפה תואר, גוף שרירי, מבט חד ועמוק, נבון, זריז, בנם של ורד ומר חזק:

 - "אני תמיד מנצח את כולם בדהירה", הוא מחייך חיוך גדול של מנצחים. אריה כועס על עצמו, קשה לו להפסיד, היה רוצה לנצח את הקטנצ'יק השחצן הזה עם הפה הגדול, הזה:

- "אתה לא מנצח אותי! אותי לא מנצחים כל-כך בקלות, ילד" מסנן מבין שיניו. המצלמה מטיילת בין שני הפרצופים המאומצים בזמן התחרות. המתח, הזיעה...

 

(אוריאל זוהר: רגל משותקת, לא רגל מעץ. חלק 1 מתוך 2. הסיפור יצא לאור בספר:  "אהבתך מתבוננת בי מאחורי הגדר" בהוצאת אחוה, 167 עמ', חיפה 2013)

לאיגרת השבועית של 2013 . 7 . 4