שנתי לא עלי
ואהבתי לא אליך
ברגע של ערות נשנית
ידעתי, אני שיפחתך
כעבד אלך אל ידיך
עונה לשאלותיך
ואתה לי אוהב תאמר
מבטך האופקי התמידי כבר נמוג
כמו גם כל מתנותיי אליך
בעצב, גופי לא עוד יתמכר לשלך
מבטי פונה אל תוכי, לא אל עיניך
תלך איתן ברחוב מצולק
ואני לא עוד אחזיק בידיך
ואני בחדרי.
סורגים.
כעסי אליך
וגם כך תשוקתי
לך סוב עימן, אני אינני נחשבת
שימחתך לי היא רוגע
אני אסתדר, אני אינני נאהבת
ובחלום שלי,
עוד אמשיך לגמוע מכוס אדוני
ואחשוב מה אומר הוא לנערת שעשועיו
וכמהה שיאמר את זאת לי.
ואדע כי צדקה התורה, ואדע כי צדק גורלי
ידיך אל הנער אל תשלחי
בעצב, אהוּב אוֹהבִי.
(עידית גבע, בוגרת תיאטרון החדר)
