ז'וז'ו ישב מולי ורייר. ראיון העבודה הלך לשום מקום. נכה, בקושי דובר עברית. האם יש טעם בכלל בעובדה שאני יושב פה ומראיין אותו? השמש התבדרה בעצלתיים מתחת לשמשיות. רציתי לבקש חשבון. אבל אז סיפרה לי העובדת הסוציאלית את הסיפור הבא:
בקתתו של השומר ניצבת על ראש הר. דומיה וקור. כאשר שומרים שנים רבות כל כך על התחנה, נוטים להפוך לחפץ, אבן, אוטומט.
לפעמים הוא הוגה במערכת היחסים המתדרדרת עם אשתו או בבתו הנכה. מחר ייקח אותה לגן החיות העירוני. היא אוהבת להביט בטיגריס הלבן שרק כשהיא שם יוצא מקיפאונו ומלקק בלשונו הורודה והלחה את הזגוגית המפרידה ביניהם.
קול של קריעה, גיצים וניצוצות, צווחה נוראית של מתכת מתחככת במתכת. קרונות השתחררו, מלאים בכלור, מתגלגלים לעבר קרונות המלאים בדלק, מי שלא ימות בעיר מאדי הכלור, ימות בשרפה.
השומר קופא כולו, יש בליל קולות ובלגן בקשר. צועקים לו שיקפוץ על הקרונות, שינסה להפעיל את בלם החירום. הוא ממילא חשוב כמת, והוא קופץ.
הוא בועט בשרשרת החירום. השרשרת לא משתחררת. הוא רואה את עצמו רוקד ריקוד אחרון עם בתו הנכה. הוא יודע שהוא עומד למות.
הוא מנסה עוד פעם לשחרר את השרשרת, הבלם מתחיל לעבוד. הקרונות ממשיכים לנוע לעבר קרונות הדלק, אולם בקצב איטי יותר. זו הנקודה הכי גרועה לקפוץ בה, הגשר. אולם הוא קופץ ונוחת על ראשו.
העיר התעוררה לבוקר חדש בלי לדעת כמה קרובה הייתה לחורבן. אולי כאלה הם חיי תושבי כל העולם שאינם יודעים כמה קרוב רובץ המוות לפתחם בלי שידעו.
השומר נאסף אל בית החולים שבור גוף, עיוור חלקית, חירש חלקית. כעת הוא יושב מדי יום לצד בתו בתור למרפאה או לביטוח הלאומי, היא תומכת בו כפי שהוא תמך בה.
העיר תשכח את אותו גיבור אלמוני, אבל רק בזכות מעשי חסד שכאלה נמשכים חיינו.
